עשה ואל תעשה במצב של חשש להפרעות אכילה
אין להעיר הערות בנוגע לגוף, לאוכל, להרגלי אכילה או למראה חיצוני. לא הערות טובות ולא הערות לא טובות. כל הערה עלולה להתפרש אצל הנערה בצורה שונה לגמרי מהכוונה המקורית ולהעצים את העיסוק בגוף. במידה ורוצים להגיד לנערה משהו שקשור בנושא, יש ליזום שיחה מיוחדת בנושא, לתכנן אותה מראש, לשקול מילים, ולא להעיר הערות ספונטניות. יש לערב את ההורים ובמידת האפשר גורמים מבית הספר (מחנכת, יועצת, מנהלת) ומהרווחה. לרגע לא לשקול לשתף פעולה עם הנערה ולא לספר לאף אחד. הרבה אנשים חושבים, שנערה שסובלת מהפרעת אכילה צריכה לקבל איזה שהוא "זבנג" שיפתח לה את העיניים שתראה איך היא נראית ואיפה היא חיה. חושבים שהמשפט המושלם שייאמר בזמן ובמקום הנכון ישנה את התנהגותה, הסיפור הנכון, הסרט או המשל יגרמו לה פתאום להבין מה היא עושה לעצמה ומה ההשלכות לכך. זה לא נכון. אין משפט/סיפור/סרט/דוגמא/שיחה או המחשה כלשהי שיכולה כבמטה קסם לעזור לנערה. ההיחלצות מהמצב היא ארוכה וממושכת, וכוללת עליות וירידות. זה בשלבים. צריך להיות עקביים, סובלניים ונחושים. להבין שזה בסדר ולתת גם לנערה להבין שהתהליך הזה בסדר. לא לחשוב שכמה שיחות יעזרו. ולא לתת לנערה את התחושה שלמרות שדיברו איתה שבוע שלם כלום לא קרה. כי זה לא נכון. להפנות לאנשי מקצוע: פסיכולוג קליני ומרפאה להפרעות אכילה. זה בעצם צריך להיות היעד של המאמנת- לא לטפל- אלא לגרום לנערה לפנות לטיפול מקצועי. ודבר אחרון- שאני מקווה שלא יסתערו עליי- אבל לא צריך לעשות עניין גדול מכל נערה שמרזה. אם נערה רזתה, אפילו הרבה, אבל עדין היא בריאה ושמחה לעיתים, והיא לא רזה בצורה מסוכנת, כלומר סתם נראית פחות שמנה ממה שהייתה ולא שלד- לא צריך ישר לטפל בה כאילו יש לה הפרעת אכילה. הימנעות מאוכל במשך יום שלם, או הפחתת כמות הקלוריות הנצרכת במשך כשבוע-שבועיים אינה מסוכנת לבריאות. גם אם זה קורה כל חודש. לעומת זאת כל ההתרגשות של הסביבה היא זאת שמטמטמת את הנערה. העיסוק בגוף הוא תופעה שכיחה וטבעית בגיל ההתבגרות, הגיל בו הגוף משתנה והוא חלק מהשינוי הגופני וההורמונלי שעובר על הנערה. אנחנו לא מצפים שהנערות יתעלמו מהשינויים שקורים להן, ואם הן טיפה מאבדות פרופורציות, אבל עדין בגבול הנורמה- זה בסדר וזה מותר- הן רק נערות, זה יעבור להן. לפעמים דווקא עודף תשומת הלב שנערות אלה מקבלות מחמיר את הבעיה.
