והפעם: יצירה מעצור כאן חושבים
התפתחות ההלכה מודפס ברשות מיוחדת מ"יתד לחסיד" לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה רב ידוע מאד שהיו מתייעצים עימו בכל מיני נושאים הקשורים לעם היהודי. אנשים מכל שדרות החיים היו פונים לבקש מעצותיו המחוכמות, והחלטותיו היו מקובלות על כל הקהילה כולה, כי הכל הבינו שהכרעותיו והכרזותיו הן כולן בהשראה שמימית. לכן, כאשר יום אחד פגש בהורי חלק מהתלמידים שלו, וכמה אמהות התלוננו שבניהן אינם מסדרים את המיטה כשהם קמים, הוא הבטיח להן שיטפל בנושא. באותו שבוע, בדרשתו הפומבית לתלמידים, הוא הזכיר שתלמידים צריכים לוודא שהם מסדרים את המיטה בבוקר. כאשר האדם שרשם את הדרשה כתב את חוות דעתו על השיחה, הוא רצה להדגיש את כוונתו של הרב. הוא כתב: ראש הישיבה היום ספק שאדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר. השמועה נפוצה במהירות. הלכה נקבעה. "אדם חייב לסדר את מיטתו". בהמשך היום, מישהו בא לראש הישיבה ושאל: אין לי זמן לסדר את המיטה לפני שאני הולך להתפלל. עד שאני חוזר, אמי יצאה למשך היום, כך שהיא חושבת שלא סידרתי את מיטתי, ואינה מרוצה מזה. מה עלי לעשות? לאחר ששמע את התשובה שניתנה לו, ההלכה תוקנה בהתאם כדי לקבוע שצריך לסדר את המיטה בהקדם האפשרי לאחר שקמים בבוקר. "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר בהקדם האפשרי לאחר שהקיץ". למחרת, פנה אליו בחור שרצה לדעת: כאשר אומרים 'בהקדם האפשרי לאחר שיקיץ', האם הכוונה מייד, ברגע שיוצאים מהמיטה, או שיש קצת זמן שמותר לעשות בו משהו אחר? והשאלה הבאה מייד היתה: כמה זמן זה מייד? כמה זמן, אבל בדיוק? הוא ענה: עשר דקות עד רבע שעה. הוא הניח שזה זמן סביר. וכך הוסיפו: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהקיץ". הבחורים סברו שזה פתרון סביר, אך זה לא צריך להפתיע שהיו כמה בחורים שטענו שצריך לעשות זאת תוך עשר דקות, בעוד אחרים אמרו שזה בסדר לחכות אפילו רבע שעה. לאחר זמן מה, החליטו על פתרון לא רשמי. הזמן הראשון הוא עשר דקות. הזמן השני הוא רבע שעה. הענינים התנהלו למישרים עד שיום אחד בחור בא והסביר לרב בעיה שנתקל בה. 'חבר החדר שלי אינו מרוצה מהאופן שאני מסדר את המיטה! הוא אומר שזה לא נקרא מסודר'. למה הכוונה, שאל ראש הישיבה. 'ובכן, הוא אומר שכדי שהמיטה תהיה מסודרת, צריך שהכרית תהיה למעלה, והצדדים צריכים להיות ישרים, מסודרים בפנים, ואילו אני רק שם את הכיסוי למעלה, ומכסה את הכל, לא משנה איך זה נראה מתחת לכיסוי. מה עלי לעשות?' ראש הישיבה הרהר בנושא זמן מה, וענה: אתה ראשי לעשות זאת באותו אופן שמשפחתך עושים זאת. מה שמקובל על אמך, או אביך, מקובל גם כאן. הכל כמנהגו. כך נקבעה תוספת להלכה: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהוא מקיץ, ואופן עשיית המיטה צריך להיות בהתאם למנהג המקובל". בהמשך השבוע, כאשר הבחורים נסעו הביתה לסוף השבוע, הורים רבים היו נבוכים במקצת כאשר נשאלו בידי בניהם: 'מה מנהג המשפחה באשר לסידור המיטות?' אך הם הניחו שזה הכל חלק מההתפתחות הרוחנית העצומה שיכלו להבחין בה אצל בני התורה הצעירים. בוקר אחד, כמה שבועות לאחר מכן, כאשר החלה תפילת שחרית, ראש הישיבה שמע על ויכוח שפרץ בין שני בחורים. הוא התקרב לחדרם, ושמע צעקות חזקות מבעד לדלת הסגורה. כשנכנס, מצא את אחד הבחורים צועק בקול על חברו. כשראה הצועק את ראש הישיבה נכנס, פנה אליו וקרא בקול: רבי, אני כל כך שמח שאתה כאן! ניסיתי לשכנע אותו לסדר את מיטתו, אבל הוא לא מקשיב! הוא פשוט התעלם ממני, ועכשו כבר עברו חמש דקות מהזמן, ותראה – המיטה עדיין אינה מסודרת! לפני שראש הישיבה הספיק לענות, הבחור השני מיהר להגן על עצמו. 'זה לא נכון. אני יצאתי מהמיטה רק לפני שתי דקות. יש לי עדיין עוד שמונה דקות עד הזמן!" 'כן, הוא יצא מהמיטה רק לפני שתי דקות. אבל הוא קם לפני עשרים דקות! זה אומר שהיה עליו לסדר את המיטה לפני עשר דקות!' היה ברור שיש צורך בהבהרה נוספת. כאשר הפסק נמסר שיש לסדר מיטה תוך עשר דקות עד רבע שעה מהיקיצה, האם 'יקיצה' פירושה לאחר שמתעוררים, 'משעת קימתו' או משעה שעוזבים את המיטה, 'משעת יציאתו'? בנקודה זו הצטופף קהל קטן ליד החדר, ופרץ ויכוח סוער. כולם התחילו לדבר, לזמזם, לחלוק את סברותיהם מדוע פירוש אחד נכון ולא השני. כשהבין מה מתרחש, ראש הישיבה שם קץ לויכוח בהכרזה בקול רם כי כולם צריכים לבוא מייד להתפלל, ורק אחר כך יטפלו בזה. בשעת ארוחת הצהרים, ראש הישיבה עדיין לא התייחס לנושא הבוער ופרץ ויכוח סוער בחדרי הישיבה. אפילו הרבנים הפכו למעורבים בזה. חלקם חשו שההלכה צריכה לומר שהכוונה שאדם יוצא מהמיטה. הם הסבירו: אילו הכוונה היתה משעת ההתעוררות', אז הדבר הראשון שאדם היה עושה כשפקח את עיניו היה להסתכל בשעון כדי לדעת מה השעה. אבל זה לא יכול להיות, כי הדבר הראשון שאדם עושה כשהוא קם זה לומר 'מודה אני'. לכן הכוונה היא משעת יציאה מהמיטה'. למרות ההגיון המשכנע הזה, אחרים עדיין טענו שמוטב להחמיר, ולמדוד את הזמן משעה שמתעוררים ולא לחכות עד שיוצאים מהמיטה. הם הצביעו על כך שכל מה שצריך כדי לתרץ את הקושיה הוא לומר מודה אני ואז להחסיר 15 שניות מהזמן שרואים בשעון. 'אבל לא לכל השעונים יש מחוג שניות', טענו החולקים. 'וחוץ מזה מאד קל לשכוח את השעה המדוייקת עם השניות'. למחמירים היתה תשובה מוכנה ומזומנת. 'קודם כל, מי שאכפת לו מההלכה יכול להשיג שעון עם מחוג שניות. שנית, הוא צריך גם להחזיק נייר ועפרון כדי שיוכל לסמן את הזמן המדוייק, כדי שלא ישכח וייכשל'. כיון שראה כי כל אחד התבצר בעמדתו, ראש הישיבה החליט לא להשמיע את דעתו ובמקום זה אמר לכל אחד לעשות כפי שרבו בישיבה אומר לו. למרבה הצער, זה גרם לעוד יותר מחלוקות בישיבה, כי רבים לא הסכימו למה שרבם אמר, ולא מצא חן בעיניהם לצאת מהמיטה מוקדם יותר מכפי שרצו. הבעיות האלו נפתרו במהרה כאשר עילוי צעיר מצא פתרון גאוני. הוא הצביע על כך שלמרות שמישהו התעורר, אם הוא עדיין רואה את עצמו בדעתו כישן, זה כאילו הוא ישן ממש, שהרי 'מחשבה כמעשה'. למרות שהשיקול הזה נדחה באופן מוחלט בידי רבים, הבחורים העצלים יותר הסתפקו בו והניחו לנושא לשקוע. אף אחד לא הופתע לנוכח תגובה זו, כיון שהתלמידים האלו כבר הוכיחו את גמישותם ביחס להלכה כאשר גילו שהם מתלבשים בכוונה כשהם יושבים במיטה, כדי שירויחו עוד כמה דקות עד הזמן של 'כשיוצאים מהמיטה', לפי השיטה המקילה.
התפתחות ההלכה מודפס ברשות מיוחדת מ"יתד לחסיד" לפני שנים רבות, בארץ רחוקה, היה רב ידוע מאד שהיו מתייעצים עימו בכל מיני נושאים הקשורים לעם היהודי. אנשים מכל שדרות החיים היו פונים לבקש מעצותיו המחוכמות, והחלטותיו היו מקובלות על כל הקהילה כולה, כי הכל הבינו שהכרעותיו והכרזותיו הן כולן בהשראה שמימית. לכן, כאשר יום אחד פגש בהורי חלק מהתלמידים שלו, וכמה אמהות התלוננו שבניהן אינם מסדרים את המיטה כשהם קמים, הוא הבטיח להן שיטפל בנושא. באותו שבוע, בדרשתו הפומבית לתלמידים, הוא הזכיר שתלמידים צריכים לוודא שהם מסדרים את המיטה בבוקר. כאשר האדם שרשם את הדרשה כתב את חוות דעתו על השיחה, הוא רצה להדגיש את כוונתו של הרב. הוא כתב: ראש הישיבה היום ספק שאדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר. השמועה נפוצה במהירות. הלכה נקבעה. "אדם חייב לסדר את מיטתו". בהמשך היום, מישהו בא לראש הישיבה ושאל: אין לי זמן לסדר את המיטה לפני שאני הולך להתפלל. עד שאני חוזר, אמי יצאה למשך היום, כך שהיא חושבת שלא סידרתי את מיטתי, ואינה מרוצה מזה. מה עלי לעשות? לאחר ששמע את התשובה שניתנה לו, ההלכה תוקנה בהתאם כדי לקבוע שצריך לסדר את המיטה בהקדם האפשרי לאחר שקמים בבוקר. "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר בהקדם האפשרי לאחר שהקיץ". למחרת, פנה אליו בחור שרצה לדעת: כאשר אומרים 'בהקדם האפשרי לאחר שיקיץ', האם הכוונה מייד, ברגע שיוצאים מהמיטה, או שיש קצת זמן שמותר לעשות בו משהו אחר? והשאלה הבאה מייד היתה: כמה זמן זה מייד? כמה זמן, אבל בדיוק? הוא ענה: עשר דקות עד רבע שעה. הוא הניח שזה זמן סביר. וכך הוסיפו: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהקיץ". הבחורים סברו שזה פתרון סביר, אך זה לא צריך להפתיע שהיו כמה בחורים שטענו שצריך לעשות זאת תוך עשר דקות, בעוד אחרים אמרו שזה בסדר לחכות אפילו רבע שעה. לאחר זמן מה, החליטו על פתרון לא רשמי. הזמן הראשון הוא עשר דקות. הזמן השני הוא רבע שעה. הענינים התנהלו למישרים עד שיום אחד בחור בא והסביר לרב בעיה שנתקל בה. 'חבר החדר שלי אינו מרוצה מהאופן שאני מסדר את המיטה! הוא אומר שזה לא נקרא מסודר'. למה הכוונה, שאל ראש הישיבה. 'ובכן, הוא אומר שכדי שהמיטה תהיה מסודרת, צריך שהכרית תהיה למעלה, והצדדים צריכים להיות ישרים, מסודרים בפנים, ואילו אני רק שם את הכיסוי למעלה, ומכסה את הכל, לא משנה איך זה נראה מתחת לכיסוי. מה עלי לעשות?' ראש הישיבה הרהר בנושא זמן מה, וענה: אתה ראשי לעשות זאת באותו אופן שמשפחתך עושים זאת. מה שמקובל על אמך, או אביך, מקובל גם כאן. הכל כמנהגו. כך נקבעה תוספת להלכה: "אדם מחוייב לסדר את מיטתו בבוקר, תוך עשר דקות עד רבע שעה משעה שהוא מקיץ, ואופן עשיית המיטה צריך להיות בהתאם למנהג המקובל". בהמשך השבוע, כאשר הבחורים נסעו הביתה לסוף השבוע, הורים רבים היו נבוכים במקצת כאשר נשאלו בידי בניהם: 'מה מנהג המשפחה באשר לסידור המיטות?' אך הם הניחו שזה הכל חלק מההתפתחות הרוחנית העצומה שיכלו להבחין בה אצל בני התורה הצעירים. בוקר אחד, כמה שבועות לאחר מכן, כאשר החלה תפילת שחרית, ראש הישיבה שמע על ויכוח שפרץ בין שני בחורים. הוא התקרב לחדרם, ושמע צעקות חזקות מבעד לדלת הסגורה. כשנכנס, מצא את אחד הבחורים צועק בקול על חברו. כשראה הצועק את ראש הישיבה נכנס, פנה אליו וקרא בקול: רבי, אני כל כך שמח שאתה כאן! ניסיתי לשכנע אותו לסדר את מיטתו, אבל הוא לא מקשיב! הוא פשוט התעלם ממני, ועכשו כבר עברו חמש דקות מהזמן, ותראה – המיטה עדיין אינה מסודרת! לפני שראש הישיבה הספיק לענות, הבחור השני מיהר להגן על עצמו. 'זה לא נכון. אני יצאתי מהמיטה רק לפני שתי דקות. יש לי עדיין עוד שמונה דקות עד הזמן!" 'כן, הוא יצא מהמיטה רק לפני שתי דקות. אבל הוא קם לפני עשרים דקות! זה אומר שהיה עליו לסדר את המיטה לפני עשר דקות!' היה ברור שיש צורך בהבהרה נוספת. כאשר הפסק נמסר שיש לסדר מיטה תוך עשר דקות עד רבע שעה מהיקיצה, האם 'יקיצה' פירושה לאחר שמתעוררים, 'משעת קימתו' או משעה שעוזבים את המיטה, 'משעת יציאתו'? בנקודה זו הצטופף קהל קטן ליד החדר, ופרץ ויכוח סוער. כולם התחילו לדבר, לזמזם, לחלוק את סברותיהם מדוע פירוש אחד נכון ולא השני. כשהבין מה מתרחש, ראש הישיבה שם קץ לויכוח בהכרזה בקול רם כי כולם צריכים לבוא מייד להתפלל, ורק אחר כך יטפלו בזה. בשעת ארוחת הצהרים, ראש הישיבה עדיין לא התייחס לנושא הבוער ופרץ ויכוח סוער בחדרי הישיבה. אפילו הרבנים הפכו למעורבים בזה. חלקם חשו שההלכה צריכה לומר שהכוונה שאדם יוצא מהמיטה. הם הסבירו: אילו הכוונה היתה משעת ההתעוררות', אז הדבר הראשון שאדם היה עושה כשפקח את עיניו היה להסתכל בשעון כדי לדעת מה השעה. אבל זה לא יכול להיות, כי הדבר הראשון שאדם עושה כשהוא קם זה לומר 'מודה אני'. לכן הכוונה היא משעת יציאה מהמיטה'. למרות ההגיון המשכנע הזה, אחרים עדיין טענו שמוטב להחמיר, ולמדוד את הזמן משעה שמתעוררים ולא לחכות עד שיוצאים מהמיטה. הם הצביעו על כך שכל מה שצריך כדי לתרץ את הקושיה הוא לומר מודה אני ואז להחסיר 15 שניות מהזמן שרואים בשעון. 'אבל לא לכל השעונים יש מחוג שניות', טענו החולקים. 'וחוץ מזה מאד קל לשכוח את השעה המדוייקת עם השניות'. למחמירים היתה תשובה מוכנה ומזומנת. 'קודם כל, מי שאכפת לו מההלכה יכול להשיג שעון עם מחוג שניות. שנית, הוא צריך גם להחזיק נייר ועפרון כדי שיוכל לסמן את הזמן המדוייק, כדי שלא ישכח וייכשל'. כיון שראה כי כל אחד התבצר בעמדתו, ראש הישיבה החליט לא להשמיע את דעתו ובמקום זה אמר לכל אחד לעשות כפי שרבו בישיבה אומר לו. למרבה הצער, זה גרם לעוד יותר מחלוקות בישיבה, כי רבים לא הסכימו למה שרבם אמר, ולא מצא חן בעיניהם לצאת מהמיטה מוקדם יותר מכפי שרצו. הבעיות האלו נפתרו במהרה כאשר עילוי צעיר מצא פתרון גאוני. הוא הצביע על כך שלמרות שמישהו התעורר, אם הוא עדיין רואה את עצמו בדעתו כישן, זה כאילו הוא ישן ממש, שהרי 'מחשבה כמעשה'. למרות שהשיקול הזה נדחה באופן מוחלט בידי רבים, הבחורים העצלים יותר הסתפקו בו והניחו לנושא לשקוע. אף אחד לא הופתע לנוכח תגובה זו, כיון שהתלמידים האלו כבר הוכיחו את גמישותם ביחס להלכה כאשר גילו שהם מתלבשים בכוונה כשהם יושבים במיטה, כדי שירויחו עוד כמה דקות עד הזמן של 'כשיוצאים מהמיטה', לפי השיטה המקילה.