פעם הייתי אופטימי
New member
והפראייר הזה הוא אני
הרבה זמן שאני מרגיש כך, ניסיתי להתעלם ולדחוק את ההרגשה לפינה, אבל מידי פעם היא קופצת לה למעלה, מבצבצת, אני כאן. והיום כמידי תקופה, היא חזרה. פראייר אמיתי, כזה שאחרים קוראים לו "אדם טוב"/"חבר טוב". תעזור לי שניה פה, יש לך דקה להסתכל? אולי נתקלת בזה פעם? אלה השאלות שחוזרות כל הזמן, עד שכל היום אני מתעסק באחרים. הכוחות שלי אוזלים בזמן האחרון בקצב מטורף, פשוט לא מספיק למלא אותם. היום הרבה דברים קטנים יצרו חור אמיתי בדלי הדלק שלי. "את מכירה אותו? זה א. מהעבודה שלי" אמרה מי שחשבתי לחברה הטובה ביותר שלי, אני..זה מהעבודה, שנים אני מכיר אותה, ולא מהעבודה הזאת, עבודה קודמת, זמן באמצע ששמרנו על קשר, וגם העבודה הנוכחית שבזכותי היא הגיעה, אבל אני...א. מהעבודה שלה. היום גם היתה איזה הוקרת תודה במקום העבודה, הנתונים הראו בברור, המחלקה שבה אני נמצא, אחראית די גדולה להצלחת החברה, אבל...את ההוקרה קיבלו אחרים לגמרי. יום ההולדת שלי היה לפני מספר שבועות, לא ציפיתי לדבר, ידעתי שזה יגרום לי רק להתאכזב, אבל בכל זאת, התאכזבתי. אפילו לא מתנה אחת, אפילו לא אדם אחד שהטריח את עצמו בשבילי, אחד שהייתי מספיק חשוב לו לתת לי הרגשה טובה, כלום. כל השנה אני מתעסק לא רק בעצמי, הרבה באחרים, במי שחשבתי לחבריי, ואפילו ביום הזה, לא ידעו להחזיר לי מעט. רציתי כבר לעזוב, ולא עשיתי זאת, למה? כי זה חשוב לאחרים, פראייר שוב ושוב. במהלך השנה קיבלתי פעמיים מילה טובה על ההשקעה שלי ועל התרומה שלי, זה קרה אחרי שבאמת עשיתי דברים יוצאי דופן הרבה מעבר לתפקידי, דברים שחסכו לחברה הוצאות רבות, מה קיבלתי? צ'ופר, דיסק בשווי 50 שקלים, ופעם השניה כרטיס זוגי לסרט, באמת תודה לכולם. ההרגשה הזאת לא מרפה, היא שוחקת, אולי הציפיות שלי גבוהות, אולי אני לא רואה את המציאות נכון, אבל לתת כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט מוציא לי את האוויר מהמפרסים.
הרבה זמן שאני מרגיש כך, ניסיתי להתעלם ולדחוק את ההרגשה לפינה, אבל מידי פעם היא קופצת לה למעלה, מבצבצת, אני כאן. והיום כמידי תקופה, היא חזרה. פראייר אמיתי, כזה שאחרים קוראים לו "אדם טוב"/"חבר טוב". תעזור לי שניה פה, יש לך דקה להסתכל? אולי נתקלת בזה פעם? אלה השאלות שחוזרות כל הזמן, עד שכל היום אני מתעסק באחרים. הכוחות שלי אוזלים בזמן האחרון בקצב מטורף, פשוט לא מספיק למלא אותם. היום הרבה דברים קטנים יצרו חור אמיתי בדלי הדלק שלי. "את מכירה אותו? זה א. מהעבודה שלי" אמרה מי שחשבתי לחברה הטובה ביותר שלי, אני..זה מהעבודה, שנים אני מכיר אותה, ולא מהעבודה הזאת, עבודה קודמת, זמן באמצע ששמרנו על קשר, וגם העבודה הנוכחית שבזכותי היא הגיעה, אבל אני...א. מהעבודה שלה. היום גם היתה איזה הוקרת תודה במקום העבודה, הנתונים הראו בברור, המחלקה שבה אני נמצא, אחראית די גדולה להצלחת החברה, אבל...את ההוקרה קיבלו אחרים לגמרי. יום ההולדת שלי היה לפני מספר שבועות, לא ציפיתי לדבר, ידעתי שזה יגרום לי רק להתאכזב, אבל בכל זאת, התאכזבתי. אפילו לא מתנה אחת, אפילו לא אדם אחד שהטריח את עצמו בשבילי, אחד שהייתי מספיק חשוב לו לתת לי הרגשה טובה, כלום. כל השנה אני מתעסק לא רק בעצמי, הרבה באחרים, במי שחשבתי לחבריי, ואפילו ביום הזה, לא ידעו להחזיר לי מעט. רציתי כבר לעזוב, ולא עשיתי זאת, למה? כי זה חשוב לאחרים, פראייר שוב ושוב. במהלך השנה קיבלתי פעמיים מילה טובה על ההשקעה שלי ועל התרומה שלי, זה קרה אחרי שבאמת עשיתי דברים יוצאי דופן הרבה מעבר לתפקידי, דברים שחסכו לחברה הוצאות רבות, מה קיבלתי? צ'ופר, דיסק בשווי 50 שקלים, ופעם השניה כרטיס זוגי לסרט, באמת תודה לכולם. ההרגשה הזאת לא מרפה, היא שוחקת, אולי הציפיות שלי גבוהות, אולי אני לא רואה את המציאות נכון, אבל לתת כל כך הרבה ולקבל כל כך מעט מוציא לי את האוויר מהמפרסים.
פראייר אתה לא! נהפוכו.. אתה אדם שנותן, מתוך הצורך לתת. ואני בטוחה שתמשיך בדרכך, כי זה אתה.. אני בטוחה שלא תרצה להשתנות, אז אל.. אם חיבוק וירטואלי יגרום לך למלא מעט מצבור של כוחות, אני שולחת לך אחד ענקי!!!
