והשמחה תשרה במעוננו

[חביף]

 

[חביף]

והשמחה תשרה במעוננו

כבר מהוריי ומחותניי למדתי - אל תתערב. ואם אתה מתערב, צפה למקלחת לא נעימה.
כך לא בת זוגי ואף לא אני מתערבים בשום ענין מענייני בתנו ובן זוגהּ. גם אם יש לנו ביקורת על דרכי החינוך, הגידול - פינו סתום ונעול.
אבל -
לאחרונה נכדתי מדברת אליי בצורה פוגענית מאוד. כמובן שאיני מתיר זאת, והגבול שאני שם הוא חד משמעי, תקיף, אסרטיבי ולא סובל מניסוחים "מעודנים" או "מרוככים". בת זוגי לא אוהבת את הדרך שאני מציב את הגבול, אבל גם היא מציבה את הגבול שלה.
כשביררתי מהיכן מגיעה צורת הדיבור הזו, הבינותי שהיא שומעת את X מדבר אל Y בצורה כזו. אין סיכוי שאומר משהו לאף אחד מההורים שלה, אני יודע שאני מייצר איזה דיסוננס קוגניטיבי אצלה, כי מבחינתה כשכועסים מדברים כך, אבל אצל סבא וסבתא - לא

שאלה -
האם כשגידלתם-ן את ילדיכם-ן/ילדותיכם-ן או עכשיו כשאתם מגדלים אותם-ן, אתם-ן מקפידים על הדרך בה אתם-ן מדברים עם הוריכם-ן כשהן-הם בסביבה? האם חילוקי הדעות והמריבות שמתגלעים-ות לעתים מבוטאים בשפה משפילה או יש לכם-ן דרך אחרת לעשות זאת?!
------
כל ענין הכתיב המכיל זכר ונקבה בוזמנית מתיש ברמות על. הוא גם פוגם בקריאה השוטפת. בעברית מן המקובלות שפנייה אל המון תהיה תמיד בזכר, אלא אם כן הקבוצה היא ברוב נשי מוחלט. אני אוהב להיות פ"ק, אבל נדמה לי שאבחר בדרך אחרת - אחליף פעלים, אבלבל זכר ונקבה, נראה כמה אנרגיה זה ידרוש ממני. ואם גם זה לא ילך, אז אחזור לתחביר ולכללי השפה הרגילים.

 

[1precious1]

היי

עוד אין לי נכדים כך שספציפית לדוגמא שנתת אין לי דוגמא שכנגד, אני עוד לא יודע הלכה למעשה איך אגיב ואיך אתמודד אם הנכדים העתידיים שלי יפנו אלי בשפה רעה או בחוסר כבוד ולא משנה על מה ולמה ואיזה חינוך הם קיבלו מההורים שלהם לדבר כך. (שמן הסתם אחד ממהורים זה הילד שלי)
&nbsp
מה שכן: לפני כמה ימים התעורר ויכוח ביני לבן הזקונים המתבגר שלי (בן 17, מתחיל יב' מחר) שבעקרון מערכת היחסים שלי איתו מצויינת ופתוחה וכולי.
אבל בלהט הויכוח ו"העצבים" הוא זרק לי משפט שלא ציפיתי לו, לא מכבד, לא מכובד.
נשארתי בהלם, אחרי זה חתכתי את השיחה, אמרתי לו שאני לא מוכן לשמוע מילים כאלה המכוונות אלי, ובצורה האסרטיבית ביותר "העפתי אותו קיביני מט" מהסלון לחדר שלו.
&nbsp
היינו "ברוגז" יומיים, כל אחד מבוצר בעמדה שלו.
&nbsp
אחרי שהרוחות קצת נרגעו, קראתי לו בחזרה והסברתי לו חד משמעית שאני מאוד מכבד שיש לו דעה משלו, ומותר לו לא להסכים איתי ולהעלב ממני ולחשוב שפגעתי בו וכולי, אבל במשך 50 שנות חיי ועד היום אני בחיים לא אעיז להגיד לאבא שלי ולא אעלה על דל שפתותיי את הצורה שהוא פנה אלי וזה לא מקובל עלי, לא היום ולא בעוד 30 שנה!
&nbsp
"אתה יכול לדבר ככה עם האחים שלך, עם החברים שלך, ואפילו איתנו ההורים בסיטואציות של בדיחות הדעת או בשיחה קלילה, אבל לא בשום פנים ואופן בעת ויכוח אמיתי וסוער!"
&nbsp
אני ממש לא אדם דתי אבל מאוד מעריך ומשתמש לעיתים במטבעות לשון או דוגמאות מעולם הדת, וזה בדיוק היה המקום להסביר לו עד כמה יש משמעות ל"כבד את אביך ואת אימך" וזה בדיוק זה וזו הייתה בדיוק הסיטואציה לייישם את החוכמה שבמשפט הזה והוא כשל בה.
&nbsp
לכן, עצתי התנועה אליך - תפוס את הילד/ה שלך לשיחה בארבע עיניים, הרחק מהסיטואציה שחווית.
ובשיחה אמיתית וכנה בין אב לבנו/בנה שתף את הסיטואציה ותסביר את העמדה שלך בנושא.
אל תאשים, אל תחנך, פשוט תסביר שכהורה לו/לה וכסבא לילד שלהם, אתה לא חושב שאתה צריך לסבול התנהגות כזו מהנכד/ה.
זה לא תפקיד שלך לחנך את הנכדים שלך, זה תפקיד ההורים.
&nbsp

 

[חביף]

תודה רבה לך על השיתוף

כמוני כמוך, כהורה עם ילדיי. וכהורה עת בני היה צעיר ופנה בחוצפה לסבתו, עשיתי את המוטל עליי. <היא כעסה עליי בטענה שאני "מחבל" בתקשורת וביחסים שלה עם הנכד שלה, אבל שנה אח"כ היא התלוננה בפניי שהוא מדבר אליה לא יפה, ובזה נגמרה מבחינתי ה"סובלנות" שהיתה בי. >
אני חושב שעל כל אדם להגדיר את הגבולות שלו ולעמוד עליהם. ילד בן שש צריך לדעת מה מותר ומה אסור, איך מדברים אל אנשים מבוגרים לא מתוך "פחד ויראה", אלא מתוך כבוד הדדי, כפי שאתה מציין. לא מתאימה לי שיחה עם הבת שלי על הדרך בה בתה פונה אליי. מספיק מבחינתי לומר לקטנטנה - אני מבקש שלא תדברי אליי כך. לא צריך יותר, תאמין לי.
שנה טובה

 

[סיגלית 2014]

נכון, אל תתערב

ביחסים בין בתך לבין בעלה. גם אם כוונתך תהיה טובה וחיובית, היא יכולה להתפרש בצורה הפוכה, ליצור אנטגוניזם ולגרור מריבה בינהם.

אין לי נכדים

, אך ראיתי כיצד ההורים שלי נהגו כלפי נכדיהם. היו יותר קרובים אליהם והיו כאלו שפחות.
נכדה אחת הייתה מאד קרובה לאמי וסיפרה לה לא פעם מה מתרחש אצלם בבית. למרות שאמי עודדה לספר ולא לשמור בבטן, היא הסבירה לה שיש לשמור על פרטיות ההורים שלה ולא כדאי לספר כל דבר שקורה בביתם (ובמיוחד מה שקורה בין הוריה). אך היא לא תמיד שתקה, כי לא הייתה מסוגלת לטאטא הכל תחת השטיח. היא סיפרה לבן שלה שיש דברים שמציקים לבתו ושיפקח עיניים ולעיתים הייתה די ביקורתית, בעיני.
במקרה שלך, אם זה היה תלוי בה היא הייתה יורה ללא עכבות : "אתם צועקים כשהילדה נוכחת? מה, אתם לא חושבים?"

לדעתי, לא כדאי להתערב בעניינים זוגיים. אבל, בכל מה שקשור ליחס כלפיך וכלפי בת זוגך אי אפשר לשתוק. יש להבהיר לה בצורה חד משמעית שלא תדבר אליך או אל אשתך בצורה כזו, שיש לכבד אתכם כמו שהיא הייתה רוצה שתכבדו אותה.

אצלנו בבית משתדלים מאד לא להתווכח ליד הילדים.
אני חושבת שאף אחד לא מושלם ולא תמיד שמים לב מי נוכח וכיצד הוא רואה את הדברים. קרה לי לא פעם שצעקתי בבית (בעלי לא צועק

) אך לעולם לא העלינו על דעתנו לדבר בצורה משפילה, לא כאשר אנו לבד ולא כאשר נוכחים הילדים או בני משפחה נוספים. כאשר יש שיחה רצינית, אנחנו מעדיפים לשוחח בחדר השינה ולא מול הילדים.

 

[חביף]