אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
וואוו וואוו.. וואוו
- פותח הנושא estersh
- פורסם בתאריך
ארוחת-הערב / אאוגוסטו מונטרוסו
חלמתי חלום. היינו בפאריס בקונגרס הסופרים העולמי. אחרי המושב האחרון, ב-5 ביוני, הזמין אותנו אלפרדו בְּרַיס אֶצֶ'ניקֶה לארוחת ערב בדירתו שברחוב אַמְיוֹ, מספר 8א', קומה שנייה משמאל – את חוּליו רָמון ריבֵּירוֹ, את מיגֶל רוֹחַס-מיקְס, את פרנץ קפקא, את ברברה ג'ייקובס ואותי. כמו בכל עיר גדולה, בפאריס יש רחובות שקשה לאתרם, אבל את אָמיוֹ אפשר למצוא בקלות אם נוסעים במטרו ויורדים בתחנת מוֹנְז' ואחר-כך מחפשים מישהו שיֵדע איפה רחוב אַמְיוֹ. בעשר בלילה, עדיין לפני שקיעת השמש, כבר היינו שם כולנו, חוץ מפרנץ, שאמר מראש שלפני שיגיע ילך להביא צב שרצה להעניק לי לזכר המהירות שבה התארגן הקונגרס. בערך באחת-עשרה ורבע הוא טילפן להודיע שהוא נמצא בתחנת סן ז'רמן דה פְּרֶה ושאל אם מוֹנְז' זה לכיוון פּורט ד'אוֹבֶּרוִיליֶה או מֶרי ד'איוְרי, אבל הוסיף שבמחשבה שניה אולי מוטב שייקח מונית. בחצות התקשר שוב להודיע שכבר יצא ממונז', אבל קודם פנה ליציאה הלא-נכונה ונאלץ לעלות תשעים-ושלוש מדרגות רק כדי לגלות ששערי הברזל המתקפלים, הפונים לרחוב נָוָר סגורים מאז שמונה-ושלושים, אבל חזר על עקבותיו ועלה במדרגות החשמליות והוא בדרך אלינו עם הצב, שברגע זה הוא משקה אותו מים בבית-קפה, במרחק שלושה רחובות מאיתנו. אנחנו שתינו יין, ויסקי, קוקה קולה ופֶּרייה. באחת טילפן להתנצל ולהסביר שצילצל במספר 8 ואיש לא פתח לו, שהוא מדבר מטלפון במרחק בלוק אחד, ושהבין כי מספר הבית אינו 8 אלא 8א'. בשתיים נשמע צלצול בדלת. שכנו של בְּרַיס, שגר באותה קומה שנייה, מימין, לא משמאל, אמר בחלוק ובדאגה מסוימת שלפני רגעים אחדים צילצל אדון אחד שוב ושוב בדלת דירתו, וכשפתח לו לבסוף – האדון הזה, שהצטער בוודאי על הטעות ועל שהעיר אותו משנתו, המציא סיפור כאילו מחכה לו צב ברחוב והוא הולך להביא אותו, האם אנחנו מכירים אותו.
חלמתי חלום. היינו בפאריס בקונגרס הסופרים העולמי. אחרי המושב האחרון, ב-5 ביוני, הזמין אותנו אלפרדו בְּרַיס אֶצֶ'ניקֶה לארוחת ערב בדירתו שברחוב אַמְיוֹ, מספר 8א', קומה שנייה משמאל – את חוּליו רָמון ריבֵּירוֹ, את מיגֶל רוֹחַס-מיקְס, את פרנץ קפקא, את ברברה ג'ייקובס ואותי. כמו בכל עיר גדולה, בפאריס יש רחובות שקשה לאתרם, אבל את אָמיוֹ אפשר למצוא בקלות אם נוסעים במטרו ויורדים בתחנת מוֹנְז' ואחר-כך מחפשים מישהו שיֵדע איפה רחוב אַמְיוֹ. בעשר בלילה, עדיין לפני שקיעת השמש, כבר היינו שם כולנו, חוץ מפרנץ, שאמר מראש שלפני שיגיע ילך להביא צב שרצה להעניק לי לזכר המהירות שבה התארגן הקונגרס. בערך באחת-עשרה ורבע הוא טילפן להודיע שהוא נמצא בתחנת סן ז'רמן דה פְּרֶה ושאל אם מוֹנְז' זה לכיוון פּורט ד'אוֹבֶּרוִיליֶה או מֶרי ד'איוְרי, אבל הוסיף שבמחשבה שניה אולי מוטב שייקח מונית. בחצות התקשר שוב להודיע שכבר יצא ממונז', אבל קודם פנה ליציאה הלא-נכונה ונאלץ לעלות תשעים-ושלוש מדרגות רק כדי לגלות ששערי הברזל המתקפלים, הפונים לרחוב נָוָר סגורים מאז שמונה-ושלושים, אבל חזר על עקבותיו ועלה במדרגות החשמליות והוא בדרך אלינו עם הצב, שברגע זה הוא משקה אותו מים בבית-קפה, במרחק שלושה רחובות מאיתנו. אנחנו שתינו יין, ויסקי, קוקה קולה ופֶּרייה. באחת טילפן להתנצל ולהסביר שצילצל במספר 8 ואיש לא פתח לו, שהוא מדבר מטלפון במרחק בלוק אחד, ושהבין כי מספר הבית אינו 8 אלא 8א'. בשתיים נשמע צלצול בדלת. שכנו של בְּרַיס, שגר באותה קומה שנייה, מימין, לא משמאל, אמר בחלוק ובדאגה מסוימת שלפני רגעים אחדים צילצל אדון אחד שוב ושוב בדלת דירתו, וכשפתח לו לבסוף – האדון הזה, שהצטער בוודאי על הטעות ועל שהעיר אותו משנתו, המציא סיפור כאילו מחכה לו צב ברחוב והוא הולך להביא אותו, האם אנחנו מכירים אותו.
איך נפטרתי מ-500 ספרים / כנ"ל
משורר: אל תעניק את ספרך; השמד אותו בעצמך. (אדוארדו טורס) לפני שנים אחדות קראתי מאמר של מחבר אנגלי שאיני זוכר את שמו, אשר פירט את הקשיים שנתקל בהם כשניסה להיפטר מערמת ספרים שלא היתה לו שום כוונה להחזיק בספרייתו. כמו-כן למדתי במהלך חיי שלא נדיר לשמוע בקרב אינטלקטואלים את הטרוניה על שספריהם סופם לגרש אותם-עצמם מבתיהם. יש שאפילו מצדיקים את גודל אחוזותיהם המפוארות בתואנה שספריהם כבר לא הניחו להם מדרך-רגל בדירותיהם הקודמות. כשלעצמי מעודי לא נקלעתי, ומן-הסתם גם לא אקלע, למצוקה הקיצונית הזאת, אך מעולם לא העליתי בדעתי שאגיע למצבו של המחבר האנגלי ואיאלץ לנהל מאבק כדי להיפרד מחמש-מאות ספרים. אנסה לספר מה עבר עלי. אגב, יש לשער שהסיפור הזה ירגיז רבים. לא חשוב. האמת היא שבשלב מסוים בחייך, או שאתה מכיר יותר מדי אנשים (סופרים), או שמכירים אותך יותר מדי אנשים (סופרים), או שאתה נוכח לדעת שנגזר עליך לחיות בתקופה שיוצאים בה לאור יותר מדי ספרים. מגיע רגע שידידיך הסופרים מעניקים לך כל-כך הרבה ספרים (מלבד אלה שהם נותנים לך לקרוא בנדיבותם עוד בטרם יראו אור), עד שתצטרך להקדיש את כל ימות השנה כדי להתוודע אל הגיגיהם על החיים ועל העולם. ואם לא די בכך, זה עשרים שנה שאהבת הקריאה שלי מזדהמת במנהג לרכוש ספרים, ולמרבה הצער, פעמים רבות מחליפים בין זו לזה. בזמן ההוא עלתה בדעתי האיוולת להתחיל לפקוד חנויות של ספרים עתיקים. בעמוד הראשון של מובי דיק מציין ישמעאל שקאט, כשקץ בחייו, נפל על חרבו, ואילו כשהוא-עצמו משתעמם הוא פשוט מפליג בספינה. אני, לעומת זאת, בחרתי שנים רבות בנתיב המוליך אל חנויות הספרים העתיקים. כשאדם מתחיל לחוש משיכה אל האתרים הללו, המלאים אבק וייסורי נפש, אות הוא שעונג הקריאה הידרדר לבולמוס הקנייה, וזה מצדו נהפך ליהירות של רכישת עותקים נדירים, כדי להרשים חברים או סתם מכרים. איך מתחולל פתאום התהליך הזה? יום אחד, בעודך יושב בבית וקורא בנחת, מגיע ידיד ואומר: "כמה ספרים יש לך!" באוזניך זה מצלצל כמו: "כמה חכם אתה!" והנזק כבר נגרם. ההמשך ידוע. אתה מתחיל לספור ספרים במאות, אחר-כך באלפים, ולהרגיש חכם יותר מרגע לרגע. וכיוון שעם חלוף השנים (אלא אם כן אתה באמת אידיאליסט חרוף) משתפר מצבך הכלכלי, אתה פוקד יותר חנויות ספרים, ומטבע הדברים נהפך לסופר, וכבר יש לך כל-כך הרבה ספרים ששוב אי-אפשר להגדירך כחכם: עמוק בפנים אתה פשוט גאון. כך נולדת היהירות שבבעלות על ספרים רבים. במצב הדברים הזה אזרתי אומץ יום אחד, והחלטתי להשאיר ברשותי אך ורק את הספרים שבאמת מעניינים אותי, שקראתי, או שהתכוונתי באמת-ובתמים לקרוא. מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות ביניהן? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום-יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן? אני פחדן. מתוך אלפי הספרים שאני מחזיק סתם מכוח ההרגל, העזתי להגלות רק כחמש-מאות, וגם אותם בכאב-לב, ולא בגלל ערכם הרוחני, אלא בשל הפגיעה ביוקרתי עם הקיצוץ של עשרת המטרים במדפים המלאים. יומם ולילה חלפו עיני שוב ושוב (כמאמר הקלאסיקונים) על הטורים הארוכים בתהליך המיון-והברירה המייגע (כפי שאומרים אנחנו, המודרניים). אילו תלי-תלים של שירה, אילו ערמות של רומאנים, כמה פתרונות סוציולוגיים לתחלואי העולם! מקובל לחשוב שהשירה נוצרה כדי להעשיר את הנפש, שהרומאנים נכתבו, לכל הפחות, כדי לשעשע, וגם באופטימיות שהפתרונות הסוציולוגיים נועדו לפתור משהו. אבל כשבחנתי את העניין לעומקו, התברר לי שהראשונה, כלומר השירה, מסוגלת ברוב המקרים לרושש את הנפש העשירה ביותר; וכי השניים יכולים לשעמם את האדם הכי עליז בעולם, והאחרונים לסבך את השפוי ביותר. אף-על-פי-כן, כמה התחבטתי והתלבטתי לפני שגזרתי את דינו של כל ספר, גם אם נראה חסר-ערך לחלוטין. אילו סייעו לי כומר וגלב בלי ידיעתי, ספק אם היו שורדים על מדפי יותר ממאה ספרים. ב-1955, כשביקרתי את פבלו נרודה בביתו בסנטיאגו, הופתעתי לגלות שיש לו בקושי שלושים או ארבעים ספרים, רובם ספרי מתח ותרגומי יצירותיו שלו לכל-מיני שפות. זמן קצר קודם-לכן תרם לאוניברסיטה שפע של אוצרות ביבליוגרפיים. המשורר העניק לעצמו את התענוג הזה עוד בחייו; המצב היחיד, אם נבחן זאת היטב, שבו יכול מישהו להעניק זאת לעצמו. לא אפרט כאן את שמות הספרים שמהם הייתי מוכן להיפרד, אך היו בהם מכל הסוגים, פחות או יותר בחלוקה הבאה: פוליטיקה (במובן הרע של המלה אם אומנם יש לה מובן אחר), בערך 50; סוציולוגיה וכלכלה, כ-49; גיאוגרפיה כללית והיסטוריה כללית, 3; גיאוגרפיה והיסטוריה של המולדת, 48; ספרות עולמית, 14; ספרות היספנו-אמריקנית, 86; מחקרים צפון-אמריקניים על ספרות לטינו-אמריקנית, 37; אסטרונומיה, 1; תיאוריות של נסיגה (למניעת היריון), 6; שיטות לגילוי מעיינות, 1; ביוגרפיות של זמרי אופרה, 1; ז'אנרים בלתי-מוגדרים (כגון בחרתי בחרות), 14; ארוטיקה 1/2(שמרתי לעצמי את האיורים מהעותק היחיד שהיה לי); דיאטה, 1; גמילה מאלכוהול, 19; פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, 27; מתמטיקה, 5; שיטות ללימוד אנגלית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד צרפתית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד איטלקית בעשרה ימים, 1; מחקרים על קולנוע, 8; וכן הלאה. אבל זו היתה רק ההתחלה. עד מהרה גיליתי שמעטים האנשים המוכנים לקבל את רוב הספרים שרכשתי במהלך השנים תוך בזבוז של זמן וכסף. אומנם התגלית שלא כולם להוטים לצבור רכוש שיפרה במקצת את דעתי על המין האנושי, אך היא גם הסבה לי קשיים ניכרים, כי מרגע שהחלטתי להיפטר מהספרים, זה נהפך לי לצורך רוחני דוחק. שרפה כמו זו שחיסלה את ספריית אלכסנדריה, אשר סיפור הזיכרונות הזה מוקדש לה (לשרפה), היא הדרך המהירה ביותר, אבל מגוחך, וגם נראה רע מאוד, לשרוף חמש-מאות ספרים בחצר הבית (בהנחה שיש לו חצר). וגם אם ידוע לכל שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעות דווקא מכך ששרפה ספרים. אנשים שמתמחים בנושא הציעו לי לתרום את כל הספרים הללו לספרייה ציבורית זו או אחרת, אך פתרון קל עד כדי כך נטל מן העניין את העוקץ ההרפתקני והרעיון שיעמם אותי במקצת, מה גם שהייתי משוכנע שבספריות יהיו הספרים הללו מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בדיוק כמו בביתי או בכל מקום אחר. השלכתם אחד-אחד לאשפה היתה גורעת מכבודי, מכבוד הספרים ומכבודו של פועל הניקיון. הפתרון היחיד היה חברי. אבל בידי הפוליטיקאים או הסוציולוגים שביניהם כבר היו הספרים הנוגעים לתחומם, ובמקרים רבים הם אפילו תיעבו אותם; המשוררים לא רצו לזהם את רוחם בשום דבר שכתבו מכריהם בני-זמנם, וספר הארוטיקה היה מעמסה לכל אחד, גם ללא איוריו הצרפתיים. למרות הכל, לא הייתי רוצה להפוך את הזיכרונות האלה לסיפור בדוי על הרפתקאות משעשעות-כביכול. האמת היא שלאט-לאט הצלחתי איכשהו למצוא נשמות קרובות שהסכימו להכניס לבתיהן את הפטישים האלה, שיתפסו מקום ויגזלו מרחב וחמצן מהילדים, אבל יעניקו להורים הרגשה שהם משכילים יותר, וגם את ההרגשה המטעה והמופרכת ממנה, כאילו הם מופקדים על תבונה כלשהי, שבסופו של דבר אינה אלא עדות חוזרת ונשנית לבורות או לתמימת האנושית. הנחתי מתוך אופטימיות שעם השלמת השורות הללו, שהתחלתי לפני שבועיים, אזכה בדרך כלשהי להצדיק את כותרתן במלואה; אילו הוחלף בה המספר חמש-מאות בעשרים (מספר שאף הוא מתחיל להצטמצם בשל החזרות בדואר) היתה הכותרת הרבה יותר נאמנה לאמת.
משורר: אל תעניק את ספרך; השמד אותו בעצמך. (אדוארדו טורס) לפני שנים אחדות קראתי מאמר של מחבר אנגלי שאיני זוכר את שמו, אשר פירט את הקשיים שנתקל בהם כשניסה להיפטר מערמת ספרים שלא היתה לו שום כוונה להחזיק בספרייתו. כמו-כן למדתי במהלך חיי שלא נדיר לשמוע בקרב אינטלקטואלים את הטרוניה על שספריהם סופם לגרש אותם-עצמם מבתיהם. יש שאפילו מצדיקים את גודל אחוזותיהם המפוארות בתואנה שספריהם כבר לא הניחו להם מדרך-רגל בדירותיהם הקודמות. כשלעצמי מעודי לא נקלעתי, ומן-הסתם גם לא אקלע, למצוקה הקיצונית הזאת, אך מעולם לא העליתי בדעתי שאגיע למצבו של המחבר האנגלי ואיאלץ לנהל מאבק כדי להיפרד מחמש-מאות ספרים. אנסה לספר מה עבר עלי. אגב, יש לשער שהסיפור הזה ירגיז רבים. לא חשוב. האמת היא שבשלב מסוים בחייך, או שאתה מכיר יותר מדי אנשים (סופרים), או שמכירים אותך יותר מדי אנשים (סופרים), או שאתה נוכח לדעת שנגזר עליך לחיות בתקופה שיוצאים בה לאור יותר מדי ספרים. מגיע רגע שידידיך הסופרים מעניקים לך כל-כך הרבה ספרים (מלבד אלה שהם נותנים לך לקרוא בנדיבותם עוד בטרם יראו אור), עד שתצטרך להקדיש את כל ימות השנה כדי להתוודע אל הגיגיהם על החיים ועל העולם. ואם לא די בכך, זה עשרים שנה שאהבת הקריאה שלי מזדהמת במנהג לרכוש ספרים, ולמרבה הצער, פעמים רבות מחליפים בין זו לזה. בזמן ההוא עלתה בדעתי האיוולת להתחיל לפקוד חנויות של ספרים עתיקים. בעמוד הראשון של מובי דיק מציין ישמעאל שקאט, כשקץ בחייו, נפל על חרבו, ואילו כשהוא-עצמו משתעמם הוא פשוט מפליג בספינה. אני, לעומת זאת, בחרתי שנים רבות בנתיב המוליך אל חנויות הספרים העתיקים. כשאדם מתחיל לחוש משיכה אל האתרים הללו, המלאים אבק וייסורי נפש, אות הוא שעונג הקריאה הידרדר לבולמוס הקנייה, וזה מצדו נהפך ליהירות של רכישת עותקים נדירים, כדי להרשים חברים או סתם מכרים. איך מתחולל פתאום התהליך הזה? יום אחד, בעודך יושב בבית וקורא בנחת, מגיע ידיד ואומר: "כמה ספרים יש לך!" באוזניך זה מצלצל כמו: "כמה חכם אתה!" והנזק כבר נגרם. ההמשך ידוע. אתה מתחיל לספור ספרים במאות, אחר-כך באלפים, ולהרגיש חכם יותר מרגע לרגע. וכיוון שעם חלוף השנים (אלא אם כן אתה באמת אידיאליסט חרוף) משתפר מצבך הכלכלי, אתה פוקד יותר חנויות ספרים, ומטבע הדברים נהפך לסופר, וכבר יש לך כל-כך הרבה ספרים ששוב אי-אפשר להגדירך כחכם: עמוק בפנים אתה פשוט גאון. כך נולדת היהירות שבבעלות על ספרים רבים. במצב הדברים הזה אזרתי אומץ יום אחד, והחלטתי להשאיר ברשותי אך ורק את הספרים שבאמת מעניינים אותי, שקראתי, או שהתכוונתי באמת-ובתמים לקרוא. מכמה אמיתות מתחמק בן-אנוש בעוד הוא מכלה את מכסת החיים שהוקצתה לו? האין האמת על פחדנותו אחת העיקריות ביניהן? כמה התחכמויות כוזבות אתה נוקט יום-יום כדי להסתיר מעצמך את העובדה שאתה פחדן? אני פחדן. מתוך אלפי הספרים שאני מחזיק סתם מכוח ההרגל, העזתי להגלות רק כחמש-מאות, וגם אותם בכאב-לב, ולא בגלל ערכם הרוחני, אלא בשל הפגיעה ביוקרתי עם הקיצוץ של עשרת המטרים במדפים המלאים. יומם ולילה חלפו עיני שוב ושוב (כמאמר הקלאסיקונים) על הטורים הארוכים בתהליך המיון-והברירה המייגע (כפי שאומרים אנחנו, המודרניים). אילו תלי-תלים של שירה, אילו ערמות של רומאנים, כמה פתרונות סוציולוגיים לתחלואי העולם! מקובל לחשוב שהשירה נוצרה כדי להעשיר את הנפש, שהרומאנים נכתבו, לכל הפחות, כדי לשעשע, וגם באופטימיות שהפתרונות הסוציולוגיים נועדו לפתור משהו. אבל כשבחנתי את העניין לעומקו, התברר לי שהראשונה, כלומר השירה, מסוגלת ברוב המקרים לרושש את הנפש העשירה ביותר; וכי השניים יכולים לשעמם את האדם הכי עליז בעולם, והאחרונים לסבך את השפוי ביותר. אף-על-פי-כן, כמה התחבטתי והתלבטתי לפני שגזרתי את דינו של כל ספר, גם אם נראה חסר-ערך לחלוטין. אילו סייעו לי כומר וגלב בלי ידיעתי, ספק אם היו שורדים על מדפי יותר ממאה ספרים. ב-1955, כשביקרתי את פבלו נרודה בביתו בסנטיאגו, הופתעתי לגלות שיש לו בקושי שלושים או ארבעים ספרים, רובם ספרי מתח ותרגומי יצירותיו שלו לכל-מיני שפות. זמן קצר קודם-לכן תרם לאוניברסיטה שפע של אוצרות ביבליוגרפיים. המשורר העניק לעצמו את התענוג הזה עוד בחייו; המצב היחיד, אם נבחן זאת היטב, שבו יכול מישהו להעניק זאת לעצמו. לא אפרט כאן את שמות הספרים שמהם הייתי מוכן להיפרד, אך היו בהם מכל הסוגים, פחות או יותר בחלוקה הבאה: פוליטיקה (במובן הרע של המלה אם אומנם יש לה מובן אחר), בערך 50; סוציולוגיה וכלכלה, כ-49; גיאוגרפיה כללית והיסטוריה כללית, 3; גיאוגרפיה והיסטוריה של המולדת, 48; ספרות עולמית, 14; ספרות היספנו-אמריקנית, 86; מחקרים צפון-אמריקניים על ספרות לטינו-אמריקנית, 37; אסטרונומיה, 1; תיאוריות של נסיגה (למניעת היריון), 6; שיטות לגילוי מעיינות, 1; ביוגרפיות של זמרי אופרה, 1; ז'אנרים בלתי-מוגדרים (כגון בחרתי בחרות), 14; ארוטיקה 1/2(שמרתי לעצמי את האיורים מהעותק היחיד שהיה לי); דיאטה, 1; גמילה מאלכוהול, 19; פסיכולוגיה ופסיכואנליזה, 27; מתמטיקה, 5; שיטות ללימוד אנגלית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד צרפתית בעשרה ימים, 1; שיטות ללימוד איטלקית בעשרה ימים, 1; מחקרים על קולנוע, 8; וכן הלאה. אבל זו היתה רק ההתחלה. עד מהרה גיליתי שמעטים האנשים המוכנים לקבל את רוב הספרים שרכשתי במהלך השנים תוך בזבוז של זמן וכסף. אומנם התגלית שלא כולם להוטים לצבור רכוש שיפרה במקצת את דעתי על המין האנושי, אך היא גם הסבה לי קשיים ניכרים, כי מרגע שהחלטתי להיפטר מהספרים, זה נהפך לי לצורך רוחני דוחק. שרפה כמו זו שחיסלה את ספריית אלכסנדריה, אשר סיפור הזיכרונות הזה מוקדש לה (לשרפה), היא הדרך המהירה ביותר, אבל מגוחך, וגם נראה רע מאוד, לשרוף חמש-מאות ספרים בחצר הבית (בהנחה שיש לו חצר). וגם אם ידוע לכל שהאינקוויזיציה שרפה בני-אדם, רוב הבריות מזדעזעות דווקא מכך ששרפה ספרים. אנשים שמתמחים בנושא הציעו לי לתרום את כל הספרים הללו לספרייה ציבורית זו או אחרת, אך פתרון קל עד כדי כך נטל מן העניין את העוקץ ההרפתקני והרעיון שיעמם אותי במקצת, מה גם שהייתי משוכנע שבספריות יהיו הספרים הללו מוטלים כאבן שאין לה הופכין, בדיוק כמו בביתי או בכל מקום אחר. השלכתם אחד-אחד לאשפה היתה גורעת מכבודי, מכבוד הספרים ומכבודו של פועל הניקיון. הפתרון היחיד היה חברי. אבל בידי הפוליטיקאים או הסוציולוגים שביניהם כבר היו הספרים הנוגעים לתחומם, ובמקרים רבים הם אפילו תיעבו אותם; המשוררים לא רצו לזהם את רוחם בשום דבר שכתבו מכריהם בני-זמנם, וספר הארוטיקה היה מעמסה לכל אחד, גם ללא איוריו הצרפתיים. למרות הכל, לא הייתי רוצה להפוך את הזיכרונות האלה לסיפור בדוי על הרפתקאות משעשעות-כביכול. האמת היא שלאט-לאט הצלחתי איכשהו למצוא נשמות קרובות שהסכימו להכניס לבתיהן את הפטישים האלה, שיתפסו מקום ויגזלו מרחב וחמצן מהילדים, אבל יעניקו להורים הרגשה שהם משכילים יותר, וגם את ההרגשה המטעה והמופרכת ממנה, כאילו הם מופקדים על תבונה כלשהי, שבסופו של דבר אינה אלא עדות חוזרת ונשנית לבורות או לתמימת האנושית. הנחתי מתוך אופטימיות שעם השלמת השורות הללו, שהתחלתי לפני שבועיים, אזכה בדרך כלשהי להצדיק את כותרתן במלואה; אילו הוחלף בה המספר חמש-מאות בעשרים (מספר שאף הוא מתחיל להצטמצם בשל החזרות בדואר) היתה הכותרת הרבה יותר נאמנה לאמת.
החיים יחד / כנ"ל
מי שבלי-הרף מתלונן במרירות על הצלב שהוא חייב לסחוב (בעל, אשה, אב, אם, סבא, סבתא, דוד, דודה, אח, אחות, בן, בת, אב-חורג, אם-חורגת, בן-חורג, בת-חורגת, חותן, חותנת, גיס, גיסה) הוא בו בזמן הצלב של מישהו אחר, המתלונן במרירות על שהוא חייב לסחוב בלי-הרף את הצלב (גיסה, גיס, חותנת, חותן, בת-חורגת, בן-חורג, אם-חורגת, אב-חורג, בת, בן, אחות, אח, דודה, דוד, סבתא, סבא, אם, אב, אשה, בעל) שנגזר עליו בחיים האלה, וכך, כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו.
מי שבלי-הרף מתלונן במרירות על הצלב שהוא חייב לסחוב (בעל, אשה, אב, אם, סבא, סבתא, דוד, דודה, אח, אחות, בן, בת, אב-חורג, אם-חורגת, בן-חורג, בת-חורגת, חותן, חותנת, גיס, גיסה) הוא בו בזמן הצלב של מישהו אחר, המתלונן במרירות על שהוא חייב לסחוב בלי-הרף את הצלב (גיסה, גיס, חותנת, חותן, בת-חורגת, בן-חורג, אם-חורגת, אב-חורג, בת, בן, אחות, אח, דודה, דוד, סבתא, סבא, אם, אב, אשה, בעל) שנגזר עליו בחיים האלה, וכך, כל אחד לפי יכולתו וכל אחד לפי צרכיו.
טובי אור נטובי
New member
באיזו שפה הוא כתב?
יש לי כמה התלבטויות עם ה"צלב"
יש לי כמה התלבטויות עם ה"צלב"
ליקוי חמה / כנ"ל
כשגילה הכומר בַּרתוֹלוֹמֵה אָרָסוֹלָה שאיבד את דרכו, הבין שכלו כל הקיצין. הג'ונגל האימתני של גווטמלה סגר עליו, נחרץ ואכזרי. לא היה לו שמץ התמצאות באזור, ולפיכך התיישב בשלווה לצַפות למותו. הוא ביקש למות שם, מבודד, בלי כל תקווה, עיני רוחו נשואות אל ספרד הרחוקה, בעיקר אל מנזר הייסורים, שקארל החמישי הואיל ברוב נדיבותו לרדת לשם מרוממות כבודו כדי לומר לו שהוא נותן אמון בלהט הדתי של עמלו למען גאולת הנשמות. בהקיצו גילה שהוא מוקף חבורת אידיאנים אדישי קלסתר, שהתכוננו להקריבו על מזבח, מזבח שנראָה לבַּרתוֹלוֹמֵה כמיטה שינוח עליה סוף-סוף מפחדיו, מגורלו, מעצמו. בשלוש שנות שהותו במדינה רכש לו ידע סביר בלשונות הילידים. הוא ניסה אליהם דבר. אמר מילים אחדות שהובנו. אז עלה בדעתו רעיון שנראה לו הולם את כשרונותיו ואת רוחב אופקיו ואת בקיאותו העמוקה בכתבי אריסטו. הוא נזכר שביום זה צפוי להתרחש ליקוי חמה מלא, וגמר בלבו לנצל את ידיעתו זו כדי להערים על שוביו ולהציל את חייו. "אם תהרגו אותי," אמר להם, "אני יכול לגרום שהשמש תחשך בשמים." האינדיאנים נעצו בו מבט וברתולומה הופתע מהתדהמה בעיניהם. הוא ראה שהם מקיימים התייעצות קצרה והמתין בביטחון, לא בלי רחשי בוז מסוימים. כעבור שעתיים ניגר הדם בשפע מלבו של הכומר ברתולומה על אבן הקורבן (שהבהיקה תחת האור המעומעם של ליקוי החמה) בעוד אחד האינדיאנים מונה בלי חופזה, בלי כל רטט בקולו, את אינספור התאריכים אשר עתידים היו להתרחש בהם ליקויי ירח או חמה, שהאסטרונומים של השבט צפו וסימנו אותם בכתביהם בלי עזרתו יקרת-הערך של אריסטו.
כשגילה הכומר בַּרתוֹלוֹמֵה אָרָסוֹלָה שאיבד את דרכו, הבין שכלו כל הקיצין. הג'ונגל האימתני של גווטמלה סגר עליו, נחרץ ואכזרי. לא היה לו שמץ התמצאות באזור, ולפיכך התיישב בשלווה לצַפות למותו. הוא ביקש למות שם, מבודד, בלי כל תקווה, עיני רוחו נשואות אל ספרד הרחוקה, בעיקר אל מנזר הייסורים, שקארל החמישי הואיל ברוב נדיבותו לרדת לשם מרוממות כבודו כדי לומר לו שהוא נותן אמון בלהט הדתי של עמלו למען גאולת הנשמות. בהקיצו גילה שהוא מוקף חבורת אידיאנים אדישי קלסתר, שהתכוננו להקריבו על מזבח, מזבח שנראָה לבַּרתוֹלוֹמֵה כמיטה שינוח עליה סוף-סוף מפחדיו, מגורלו, מעצמו. בשלוש שנות שהותו במדינה רכש לו ידע סביר בלשונות הילידים. הוא ניסה אליהם דבר. אמר מילים אחדות שהובנו. אז עלה בדעתו רעיון שנראה לו הולם את כשרונותיו ואת רוחב אופקיו ואת בקיאותו העמוקה בכתבי אריסטו. הוא נזכר שביום זה צפוי להתרחש ליקוי חמה מלא, וגמר בלבו לנצל את ידיעתו זו כדי להערים על שוביו ולהציל את חייו. "אם תהרגו אותי," אמר להם, "אני יכול לגרום שהשמש תחשך בשמים." האינדיאנים נעצו בו מבט וברתולומה הופתע מהתדהמה בעיניהם. הוא ראה שהם מקיימים התייעצות קצרה והמתין בביטחון, לא בלי רחשי בוז מסוימים. כעבור שעתיים ניגר הדם בשפע מלבו של הכומר ברתולומה על אבן הקורבן (שהבהיקה תחת האור המעומעם של ליקוי החמה) בעוד אחד האינדיאנים מונה בלי חופזה, בלי כל רטט בקולו, את אינספור התאריכים אשר עתידים היו להתרחש בהם ליקויי ירח או חמה, שהאסטרונומים של השבט צפו וסימנו אותם בכתביהם בלי עזרתו יקרת-הערך של אריסטו.
טובי אור נטובי
New member
תמים מדי
החכמה היא לכתוב סיפור באותו סגנון כתיבה ושהם יצילו אותו כי הם לא עוקבים אחרי התאריכים. או שלא טובי - מסובך מהפוכלפוך
החכמה היא לכתוב סיפור באותו סגנון כתיבה ושהם יצילו אותו כי הם לא עוקבים אחרי התאריכים. או שלא טובי - מסובך מהפוכלפוך
טובי אור נטובי
New member
או בפיסוק
כשהתעורר, הדינוזאור-עוד היה, שם! שמואל ירושלמי, שם, שם.
כשהתעורר, הדינוזאור-עוד היה, שם! שמואל ירושלמי, שם, שם.
וכמה הערות שלי:
נכון שהעליתי כמעט את כל הסיפורים שלו שמצאתי ברשת (והקרדיט לאתר רשימות, אוקפי וווינט), אבל מומלץ לטעום מהם לאט לאט, אתה יודע, כמו שטועמים יין משובח. גם אני בעצמי לא קראתי את כל מה שהעליתי כאן. ולא בגלל האורך, כי אאוגוסטו מונטרוסו כתב את הסיפורים הקצרים ביותר בהיסטוריה של הספרות הכתובה, או במילים של אלכס אפשטיין "אביר הדף הריק". מעניין שדווקא על זה שכתב את הסיפור הקצר ביותר שנכתב אי פעם (הדינוזאור, 7 מילים בספרדית ו5 בעברית) וגם המאמר_הקצר_ביותר_שנכתב_אי_פעם שייך לו, נכתבו ביקורות (חיוביות, רק חיוביות) עמוסות מילים. כרגע לא אעתיק אף אחד מהם לכאן, כי זו תהיה משימה קשה לבחור את היפה מהן. אבל אם במקרה במקרה גם אתה לא שמעת עד היום על הסופר הזה, אעשה את זה באנדנדינו בשבילך. אבל בינתיים רק הגדרה אחת יפה שניתנה למונטרוסו בידי הסופר המכסיקני קרלוס פואנטס, כתובה ברוחו של מונטרוסו עצמו: "דמיין את משל החיות של בורחס לוגם קפה עם אליסה מארץ הפלאות. דמיין את ג'ונתן סוויפט משוחח עם ג'יימס ת'ורבר. דמיין צפרדע ממחוז קלוורס שקראה מילה במילה את מרק טווין. דע את מונטרסו."
נכון שהעליתי כמעט את כל הסיפורים שלו שמצאתי ברשת (והקרדיט לאתר רשימות, אוקפי וווינט), אבל מומלץ לטעום מהם לאט לאט, אתה יודע, כמו שטועמים יין משובח. גם אני בעצמי לא קראתי את כל מה שהעליתי כאן. ולא בגלל האורך, כי אאוגוסטו מונטרוסו כתב את הסיפורים הקצרים ביותר בהיסטוריה של הספרות הכתובה, או במילים של אלכס אפשטיין "אביר הדף הריק". מעניין שדווקא על זה שכתב את הסיפור הקצר ביותר שנכתב אי פעם (הדינוזאור, 7 מילים בספרדית ו5 בעברית) וגם המאמר_הקצר_ביותר_שנכתב_אי_פעם שייך לו, נכתבו ביקורות (חיוביות, רק חיוביות) עמוסות מילים. כרגע לא אעתיק אף אחד מהם לכאן, כי זו תהיה משימה קשה לבחור את היפה מהן. אבל אם במקרה במקרה גם אתה לא שמעת עד היום על הסופר הזה, אעשה את זה באנדנדינו בשבילך. אבל בינתיים רק הגדרה אחת יפה שניתנה למונטרוסו בידי הסופר המכסיקני קרלוס פואנטס, כתובה ברוחו של מונטרוסו עצמו: "דמיין את משל החיות של בורחס לוגם קפה עם אליסה מארץ הפלאות. דמיין את ג'ונתן סוויפט משוחח עם ג'יימס ת'ורבר. דמיין צפרדע ממחוז קלוורס שקראה מילה במילה את מרק טווין. דע את מונטרסו."
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.