כשאני הייתי פעוט, הורי גרו בבית שטרם הסתימה
בנייתו, בקומה שלישית (ללא עמודים) ובקומה השניה, גרו דודי. יום אחד, הבן דוד שלי, שהיה בן שלוש או ארבע, דפק להוריו בדלת, לאחר שנפל מהמרפסת (שעדין לא היה בה המעקה). הוא נפל לגינה, קם, ועלה למעלה. אצלנו בבית, השולחן טיפולים היה צמוד לחלון. אבא שלי מספר, שיום אחד, הוא היה למטה, דיבר עם שכן, ואני פתאום הופעתי בחלון (הייתי בסביבות שנתיים). הוא לא ידע מה לעשות - מצד אחד, הוא פחד לקרוא לי כדי שאני לא "ארד" אליו, מצד שני, הוא פחד לרוץ למעלה, פן אני ארד אליו כדי לחפש אותו. סוף הסיפור, הוא שאני עדין כותב פה... אני מסכים עם כל מילה שלך, כבר היו כמה פעמים שהמבט ירד לשנייה מהילדים ופתאום הם נעלמו.. וזה לא קרה אחרי שש שנות נסיון.