וואו

[shadow191]

וואו

היום יצר איתי קשר חבר מהילדות מאותה שכונה שאהבתי שגדלתי שעד היום למעשה אני חי אותה
שאל אותי מה איתי? סיפר על כל אחד ואחד מחהברים שם ההוא התחתן ההוא ככה ההוא עזב את ישראל

ורק אני תקוע עם החרדות האלה עד עכשיו אני במחשבה על זה
שאם הייתי נישאר בשכונה ההיא אז המצב שלי היום היה בהרבה יותר טוב
גם נפשית
זה לפפחות מה שאומרים המחקרים
הייתה לי צביטה קטנה אני מודה בכל זאת 10 שנים זה חסר לי
10 שנים של בדידות במקום שאתה לא אוהב מעלות אוטמטיות את סף החרדה

תחשבו אתם 10 שנים חיים בעיר שאתה לא אוהבים בלי אף אחד לידכם
לפעמים אני אומר תודה לאלוהים שאני שורד עדיין
אולי ויתרתי שעברנו לעיר הזאת
אולי לא נלחמתי
אולי אני הקורבן?
כל הסימנים מראים שאני הקורבן פה בסוף
אולי זאת המציאות
ואני מנסה לשנן לעממי במוח שאני לא יבכה ולא יהיה קורבן
אבל עמוק בתוך הלב אני יודע שזאת האמת
גם אם היא לא יפה צריך להשלים עם זזה
וקשה לי קשה לי להשלים עם זה
לפעמים אני אומר למה אני נישאר איפה שאני נישאר
מרגיש שמרגע שאני במקום שעכשיו אני גר
הכל סוגר עליי
גם נפשית גם מעשית
גם חברתית
ואני חושב שהיה לי את הפרק זמן הזה של לנסות לתקן
והפרק זמן הזה עבר!
ואיתה התחושה הצובטת בלב

 

[מריו30]

מאיזו בחינה אתה מרגיש קורבן?

 

[ורדה צדיק]

מה כל אחד צריך

אני מבינה שאתה משקיע הרבה מחשבה
בדברים שלא עלו יפה,
בהשוואות בינך לבין אחרים,
בהשוואה בין היום לפעם,
בין החיים כאן למקום המגורים הקודם,
בחלומות שאולי לא התגשמו,
הרבה אנרגיה הולכת לאיבוד.

מהיכרותי אתך דרך הפורום,
נראה לי שמגיע לך קרדיט
על הקשיים שהצלחת להתגבר עליהם,
על התמיכה שנתת לאחרים במסגרת המשפחה,
על היציאה לעבודה למרות הקושי.

"כל אחד צריך מישהו שיאמין בו" אמר הרב קרליבך,
אם אין מישהו כזה,
תהיה אתה זה שמאמין בעצמך,
(חוץ מאתנו חבריך בפורום).