"ווטרגייט", התנכלות, או רדיפת צדק?

פראזניק

New member
"ווטרגייט", התנכלות, או רדיפת צדק?

ב-17 ביוני 1972, נחשף צוות "השרברבים" שפרץ לבנין המפלגה הדמוקרטית בנין "ווטרגייט". כאשר הובאו הפורצים לפני השופט ג´ון סיריקה, שנודע בכינוי "ג´ון מקסימום" על שם פסיקותיו המחמירות, נגזר עליהם מאסר עולם על תנאי, ע"מ לאלצם לספק הוכחות נגד אנשי הממשל. האם טופל מקרה זה כדרך שטופלו מקרים דומים? הסיפור מתחיל, בגניבת כמות עצומה של מסמכי ממשל סודיים ("מסמכי הפנטאגון"), המסמכים נמסרו ל"ניו-יורק טיימס" שפרסמם, בכל מדינה אחרת, היו המעורבים במקרה כזה נשלחים למאסר, מכח חוקי החסיון הממשלתיים, בארה"ב לעומת זאת, מעניק התיקון הראשון לחוקה (זכות הציבור לדעת) זכויות יתר לעיתונים. ניקסון, כפי שתיאר זאת אחד ממקורביו, ראה במקרה זה "קריאת תיגר מצד אליטת העיתונות על עליונות סמכותו של שלטון נבחר"... יחידת חקירה מיוחדת הוסמכה ע"י לנקוט אמצעים לא חוקיים כדי לגלות את זהות המדליף, יחידה זו, היתה אב טיפוס לאותה יחידה שפרצה פעמיים למטה המפלגה הדמוקרטית. לא היה זה מקרה ראשון, בארה"ב לא נהגו להתייחס בחריפות שכזו לפרשיות דומות, לריגול או לגניבה פוליטיים, ג´ונסון הקליט את גולדווטר ב-1964, רשת אן. בי. סי. צוטטה למטה המפלגה הדמוקרטית ב-1968, הוושינגטון פוסט והניו-יורק טיימס פרסמו באותם ימים ממש, חומר גנוב חשוב ביותר (זכרונות קיסינג´ר והלדמן). אלא שהוושינגטון פוסט החליט, בסדרת מאמרים שפורסמה החל ב-10.10.1972, להפוך את הפרשה הזו לפרשה מוסרית ראשונה במעלה ונתן בכך את האות לשאר כלי התקשורת שבחוף המזרחי. כמו שכח הפוסט שהוא עצמו פרסם חומר גנוב, ביצע למעשה גניבה פוליטית... הנאשם היחיד מבין חבורת הפורצים שסירב לציית, גורדון לידי, מאסר של 20 שנה וקנס בסך 40,000 דולר, בגין עבירה ראשונה של פריצה וחדירה שבמהלכן לא נגנב דבר ולא היתה כל התנגדות למעצר... במהלך המסע הזה, נרדפו אנשי מימשל ניקסון, הורשעו, ונענשו. כל שיקולי הבטחון הלאומי כמו הופקרו ע"י ועדות הקונגרס שחקרו את הפרשה... מה שהקל על החוקרים, היתה העובדה (שהתגלתה ע"י אחד מאנשי הבית הלבן) שכל שיחות העבודה עם ניקסון הוקלטו אוטומטית, וגם בזה לא היה חידוש, הקלטות בבית הלבן היו עוד בימי רוזוולט, ב-1940 השתמש רוזוולט בשירותיה של חברת אר. סי. איי. למטרות הנ"ל, גם הנשיאים שבאו אחריו הקליטו את שיחותיהם. להיפך, אחד מצעדיו הראשונים של ניקסון עם כניסתו לבית הלבן, היתה הוראה לעקור את מערכת ההקלטה. רק ב-1971, כאשר חשש פן יסלפו היסטוריוני העתיד את מדיניותו הוויטנאמית, הורה להתקין מערכת חדשה. ראש נטהו בחר במערכת מוסווית, המופעלת אוטומטית כשנשמע קול, "שירות הדב הגדול ביותר שעשה עוזר נשיא לממונה עליו"... שכתובי קלטות אלו, שימשו כדי להכין את השעייתו הראוותנית של הנשיא. אם חטא ניקסון בנסיון לשבש את הליך עשיית הצדק, כפי שנטען, ואם ניתן להגן על הנסיון הזה (בהנחה שנעשה) כפירוש לגיטימי של "טובת המדינה" - דברים אלו לא הובהרו מעולם. ניקסון לא הציג את עמדתו בפרשה, אלא בחר לגאול את אומתו מחיבוטי השעיה שעלולים היו להימשך שנים, הוא התפטר ב-1974. כך נהפכה פסיקת הבוחר של 1972 על ידי מה שניתן לתארו כ"פוטש" תקשורתי... האם לדעתכם מצדיקה גניבת חומר ממשלתי חקירה שכזו (תוך שימוש באמצעים לא חוקיים כפריצה, מתוך שיקולים של ביטחון לאומי)? האם לדעתכם נהג ניקסון כשורה כאשר התפטר (ובכך גרם לא במעט להעתקת מוקד הכח השלטוני מהנשיאות לעיתונות) במקום להיאבק על חפותו? האם לדעתכם נהגה התקשורת כראוי? האם לדעתכם היה ראוי כי הוושינגטון פוסט, בעודו מפרסם חומר חסוי וגנוב, יתקוף את ניקסון על עבירה על החוק?
 
למעלה