ווטרס ב-Word (חלק א')

[ציףציף1000]

ווטרס ב-Word (חלק א')

כזכור, נתן ווטרס לאחרונה ראיון גדול לכתב העת הבריטי Word. העתק של הראיון הגיע לידיי. זהו ראיון באמת מרשים, ורוג'ר, כהרגלו, אומר כאן כמה דברים שנויים במחלוקת - במיוחד לגבי סיד, כפי שתראו. ולהלן תרגום של קטעים נבחרים: "מה המוטיבציה שלי?" [מאת: מארק אלן] לאחר 25 שנים של מלחמת התשה, פינק פלויד המאוחדים גנבו את ההצגה ב-Live 8. כעת, מנהיגם-לשעבר רוצה שהם ייצאו לסיבוב הופעות עם Dark Side of the Moon. איך זה פתאום עבד? ומה עומד מאחורי שאיפתו של ווטרס להמשיך? כולנו מכירים את הסיפור. למעשה, אם היו נותנים לכם 30 שניות "למכור" אותו למפיק הוליבודי, בוודאי היתם יכולים לסכם את הסיפור של פינק פלויד בשני משפטים: "בסיסט שאפתן תופש את המנהיגות של להקת פופ פסיכדלית כאשר הסולן פורש עקב הסתחררות מסמים, אבל גורם לניכור של האחרים לאחר שאינו מצליח להתמודד עם ההצלחה, ועוזב. למרות זעמו הפומבי, שלושת האחרים שומרים בידם את הזכות המשפטית להמשיך להופיע עם שיריו תחת השם פינק פלויד, למרות שעשרים שנה מאוחר יותר הוא מודה שזה עזר לשמירה על שם הלהקה בכותרות." רשימת המשתתפים היא ברורה: רוצ'רד גיר המורכב והנאיבי משחק את רוג'ר ווטרס; רוטגר האוור, היפיוף הקרחוני, משחק את גילמור; הארי דין סטנטון השביר והמוטרד לוקח את תפקיד ריצ'רד רייט, וכמובן דסטין הופמן על התופים. כאשר ארבעתם ביצעו לאחרונה את Breathe, בפסטיבל נבוורת' בשנת 1975, הם עשו זאת על רקע מסך קולנוע עגול ענק, שהואר עם לב מפעם. אני זוכר שהסתכלתי למעלה בנקודה כלשהי, בעוד מטוס ספיטפייר "התקיף" את הבמה, בעוד רקטה גלשה 200 יארדים במורד כבל, מאחורי במת התופים - הו, הטכנולוגיה! - והציתה מצגת זיקוקין ענקית. כאשר אותו הרכב ביצע את השיר בפעם הבאה, זה היה לאחר 30 שנה. צפינו בהם מתחת למנופי-המצלמות, אשר העבירו את ההופעה, מעבר ל-205,000 האנשים שהצטופפו בהייד פארק, החוצה, לקהל הגלובלי העצום. ויצאנו משם עם רגשות מאוד חמים ומיושנים. להקה, ללא הרבה תמיכה טכנית, ועם כה מעט זמן להתכונן, גנבה את ההצגה, לנוכח לחץ שבלתי ניתן לתארו. המופיעים היחידים בארוע, שלא הוצגו בפנינו מראש - ואולי לא היה צורך בכך. והמחזה הזה, של ארבעתם, שלובי זרועות, קדים לקהל בפעם האחרונה, היה באמת נוגע ללב, לאור האוקיינוס של עויינות [שהיה ביניהם]. מבין הארבעה, הכי נרגש היה מנהיגם לשעבר. זה היה ווטרס אשר 'הינדס' את הקידה לקהל; הוא היה זה אשר התבטא בפרץ רגשות; הוא היה זה ששר את מילות השירים לעצמו, בעוד דייב גילמור שר אותן לקהל, חלוקה שמחד היללה את קיומם, ומאידך איששה מחדש, בעדינות, תביעה טריטוריאלית לבעלות על השירים. הפרוייקט האחרון שלו הוא אופרה אך, כאשר התיישבנו לדבר עליה, כל מיני נושאים אחרים צצו ועלו על פני השטח. לאחר 90 דקות בחברתו, אנו נותרים עם תובנות מהדהדות לגבי טבעה של ההצלחה האמנותית: ששום סכום כספי אינו יכול לפצות על אבדן כבוד, שאידאלים הם יותר חשובים מפופולריות, ששום נוסחה - ולא משנה עד כמה היא עשויה להכניס כסף - אינה יכולה לשרוד אם המרכיבים להצלחה אינם מסוגלים לסבול זה את נוכחותו של זה באותו חדר. ושלא משנה מה היו המכשולים שעמדו בפני איחוד של פינק פלויד - אלו הוסרו, לפחות מבחינתו. זה המסר הברור שהוא רוצה להעביר לפירמה של מייסון, רייט וגילמור. כפי שהוא ציין, בהנאה גלויה, הצעה לסיבוב הופעות של ההרכב הקלאסי של הפלויד הועברה לשולחנו, במסעדה בה סעד, עוד באותו הערב בו נודע שהארבעה יתאחדו למופע Live 8. בעבור סכום מובטח של 250 מיליון דולר. כמו תמיד, אי אפשר לדעת מה יותר הסב לו הנאה - שההצעה הוצעה, או שהיא הוצעה קודם לו. רחמנות על ריצ'רד גיר המסכן, כאשר בסצינה אחר סצינה הוא פונה לבמאי בבקשת עזרה. יש לו את המצח המלכותי, את המראה המצודד המבוגר, את חולצת הכותנה הכחולה הדהויה, אבל, פעם אחר פעם, הוא שואל [את הבמאי]: "אבל מה המוטיבציה שלי כאן?" [היינו, מה מניע את הדמות אותה הוא משחק - צ.] הראיון - בחלק ב'.

 

[ציףציף1000]

סליחה על התרגום המעפני

אני אתקן אח"כ.

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

ש: העבודה האחרונה שלך היא אופרה על המהפכה הצרפתית. מדוע כל היצירות שלך נראות כאילו הן בהיקף תאטרלי ואינטלקטואלי עצום? ת: טוב, אני לא יודע. אני מנסה לחשוב על תשובה הולמת. אין, בעצם, תשובה הולמת. מדוע אנשים נמשכים לדברים מסויימים? מדוע מחבר Silence is Golden נמשך לשירי פופ בני 3 דקות?. אני לא יודע למה. אני משער שהמשיכה שלי לספקטקולרי, אם תרצה, צמחה מהחוויות שלי בימים הראשונים של פינק פלויד. אבל נראה שיש לי משיכה טבעית לנסיון לבטא רעיונות שלוקח להם יותר משלוש דקות לעבור מההתחלה, לאמצע ולסוף. ש: והתחלת לעבוד על זה עוד בשנת 1989? אטיין ונדין רודה-ז'יל כתבו את הליברטו בשנת 1987, ואני הכנתי את הדמו המקורי מתישהו ב-1988. עבדתי במשך ששה שבועות עם טכנאי באולפן באיסט שין, עשיתי מיקס בקלטת ושלחתי אותה לפריז, שם היא איכשהו הגיעה לשולחנו של פרנסואה מיטראן. משם העניינים התגלגלו. מיטראן האזין לקלטת ואמר [במבטא צרפתי]: נשתמש בזה לחגיגות 200 השנה [למהפכה]. הוא כתב מכתב לפייר ברז'ר, שבאותה תקופה לא רק היה המנהל של "שאנל", אלא גם המנהל של האופרה של פריז. הצרפתים הרבה יותר חופשיים לגבי איך שהם מצפים שאנשים בתחום האמנות יתנהגו. מותר לך להיות גם סופר וגם.. [חלק חסר]. זה לא ממודר כמו שזה כאן. בכל מקרה, היו הרבה רעיונות שעפו באוויר לגבי האופרה ומה לעשות אתה, אבל אף אחד מהם לא התממש. אני חושב שהעובדה שאני אנגלי נתקעה לצרפתים בגרון. [כאן ווטרס והמראיין עוברים לדון בהקבלה שיש בין המצב בתקופת המהפכה הצרפתית למצב בארה"ב כיום. ווטרס אומר כאן דברים זהים לדברים שאמר בראיונות אחרים. בהמשך, ווטרס מדבר על כך שסוני הכריחו אותו לתרגם את האופרה לאנגלית (הליברטו נכתב במקור בצרפתית) ו-ווטרס נאלץ גם לשנות חלק מהליברטו, כי חלק מהרעיונות המקוריים של רודה-ז'יל הלכו לאיבוד בתרגום.] ש: האם כתבת אופרה משום שנמאס לך מרוק? האם אתה חושב שהרוק מיצה את עצמו? ת: לא, בכלל לא! אני פשוט לא הרגשתי ממוצה ע"י מוסיקה פופולרית. נכון שהתלהבתי מרוק בתחילה בגלל אלביס, כמו כולם, אבל אני מתעניין במוסיקה שמקורה עוד בתחילת המאה העשרים - עם לדבלי, עם שירי המחאה הראשונים על גבול הבלוז, שם שוכן מיטב הרוקנרול עד היום. לא התקדמנו הרבה, בעצם. אם תאזין ל-Rust Never Sleeps [של ניל יאנג - צ.], זה לא נמצא רחוק מבסי סמית' ולדבלי. אבל אני עדיין אוהד של כותבי שירים מסויימים. ראיתי את ג'ון פריין [בהופעה] לפני כמה ימים והוא היה נפלא. וניל יאנג, ג'ון לנון, בוב דילן, לאונרד כהן... הייתי יכול לתת לך 20 שמות של יוצרים שאני מרגיש שאני חייב שיהיו לצידי. ש: מה עם אמנים עכשוויים? ת: אחד או שניים שירים ב-20 השנים האחרונות. Everybody Hurts של REM, [קטוע] של סטינג. אני אוהב את השיר One Headlight של להקת ה-Wallflowers [הלהקה של בנו של דילן, ג'ייקוב]. אני מניח שאני אוהב את זה כפי שאהבתי את גרסתו של טומי סטיל ל-Singing the Blues, כאשר שמעתי אותה לראשונה, והגנתי עליה מפני הגרסה של גאי מיטשל! ש: איך היית רוצה שיזכרו אותך, כמוזיקאי? ת: הייתי רוצה שיזכרו אותי בזכות DSOTM, The Wall, Amused to Death. אתה יודע, השירים. אני רוצה שיזכרו אותי כבעל חזון של רוק איצטדיונים כתאטרון [אה? - צ.], כמי שפיתח את השילוב של אלמנטים ויזואליים ומוסיקה כדי להפוך את החוויה של הרוק ליותר חושית. אני מניח שהייתי רוצה להזכר שמי שניסה לשים את חותמו על הנייר בלי חשש מכשלון או תגובת נגד [אבל הוא כל הזמן חושש מזה... - צ.] ש: האם הגעת לנקודה הזו? ת: אני חושב שעברתי את הנקודה בה אכפת לי מאוד מה יאמרו המבקרים. פגשתי לאחרונה את גאי לליברטה, האיש שהקים את Cirque de Soleil ודיברנו על ההפקה של "החומה" בברודוויי. הוא אמר לי "אתה משוגע! מדוע לעבור את כל התהליך הזה ולשים עצמך בידיהם של שני מבקרי תאטרון, כאשר אתה יכול לעקוף את זה ולפנות ישר לקהל?" Cirque De Soleil פונים ישר להקהל. יש להם את הקהל שלהם ולא אכפת להם מהמבקרים. ש: בגליון חודש יולי כללנו תאור של האיחוד מנקודת המבט של גלדוף וניק מייסון. איך זה נראה מנקודת המבט שלך? ת: מצחיק ששאלת, כי אני רשמתי את כל הסיפור, ואוכל להקריא לך אותו, אם תרצה. [ווטרס מקריא:] "אז זה מה שקרה. אני מקבל אימייל מניק מייסון, שכותב לי שהוא דיבר עם גלדוף בטלפון וגלדוף מנסה לשכנע אותו לאחד את פינק פלויד ל-Live 8. מסתבר שגלדוף כבר פנה לגילמור, וקיבל תשובה שלילית. ניק מעוניין בזה, אבל לא חושב שהוא יוכל לשכנע את דייב. הוא ביקש שאני אבחוש בקדירה. זה נשמע לי כמו מטרה טובה, אז לקחתי מניק את מספר הטלפון של בוב, וצלצלתי אליו. בוב בדיוק עמד לקחת את זוגתו לארוחת ערב לרגל יום הולדתה, ולכן השיחה בינינו קצת קטועה: "צריך להציל את העולם" וגם "השמלה נראית נהדר; תנסי אותה עם הנעליים האחרות". אני אומר לבוב שאם אני אצלצל לדייב, אני חייב לדעת מה בוב בדיוק רוצה שנעשה. בוב חייב לצאת, אבל אומר שיצלצל אלי בחזרה. שבועיים וחצי לאחר מכן הוא סוף סוף חוזר אלי. מסתבר שבינתיים הוא כתב מכתב ארוך ומתחנן לדייב שישקול שנית את הצעתו. הוא העביר את המכתב לניק, לפני שנשלח לדייב. ניק אמר לו שזה בזבוז של דיו, ושהדבר היחידי שעשוי להשפיע על דייב זה שיחת טלפון ממני. ואז בוב אומר לי בדיוק מה הוא רוצה שנעשה ב-Live 8. הכל נשמע לי טוב, אז אני משיג את מספר הטלפון של דייב מבוב, ומטלפן לדייב. -------------------------------- ומה קרה אז? חכו עד פרק ג' של עלילות ווטרס ב-Word.

 

[ציףציף1000]

חלק ג'

ווטרס ממשיך: דייב היה מופתע מאוד, וזה ניכר בקולו. למרות זאת, השיחה בינינו היתה מאוד עניינית. הוא מביע הסתייגויות, אבל מסכים לשקול מחדש את התנגדותו. 24 שעות אחר כך, הטלפון מצלצל. זה דייב. "אוקיי", הוא אומר, "בוא נעשה את זה". ש: מעל הבמה אמרת: "זה באמת מאוד מרגש לעמוד כאן, עם שלושת הבחורים האלו אחרי כל השנים הללו. לעמוד ולתת את קולנו, יחד אתכם. בכל מקרה, אנחנו [מבצעים את השיר הבא] עבור כל מי שאיננו כאן, במיוחד, כמובן, לסיד.". האם תכננת מראש לשאת דברים. ת: כן, אבל לא ידעתי מה אני הולך להגיד, כי אני שונא להכין דברים מראש. אבל אמרתי לדייב שאני הולך לומר כמה דברים על רקע צלילי הפתיחה של WYWH, שניגן טים רנוויק. ש: אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי כמה טעונה היתה המילה "מרגש". הקונצרט עצמו. העובדה שניגנתם שירים שלא ביצעתם בהופעה מזה 30 שנה - הפעם האחרונה שאני זוכר שראיתי את Speak to Me ו-Breathe היתה בפסטיבל נבוורת' בשנת 1975. העובדה שבמידה מסויימת, שיריך נלקחו מחזקתך, הריב עם שלושת האחרים, כל המים שזרמו מאז לים.. האם תוכל לומר לנו מה היה טעון באותה מילה, "מרגש"? ת: ובכן, לא ממש. זה היה... פשוט טוב. הייתי מאוד נפעם ונרגש להיות שם על הבמה עם דייב, ריק וניק, באותו ערב. הרגשתי נינוח, ושמח שניתנה לי ההזדמנות להתפייס, ולהראות שלמרות שהיו לנו קשיים בעבר אנחנו גברים מבוגרים, שיודעים שפיוס אפשרי גם לנוכח מחלוקות. זה היה ממש טוב להתעלות מעל כל החרא הזה ולומר "לעזעזל עם כל זה, בואו פשוט נעלה על הבמה. עבר זמן רב. אנחנו יכולים להסכים שלא להסכים על כל המחלוקות הישנות, ועדיין לעמוד ולנגן את שלושת או ארבעת השירים וזה יכול להיות כיף. זה יכול להיות טוב. ש: אבל מה היתה הרגשתך הדומיננטית? ת: פשוט מאושר. הרגשתי הנאה, כשניגנתי את המוסיקה, ושמעתי את ריק מנגן את קטעי הקלידים הנהדרים שלו, שכמובן כולנו מכירים ואוהבים מהאלבומים. זו היתה הרגשה טובה. חשבתי שניק מנגן נהדר. חשבתי שכולם מנגנים נהדר. דייב שר נפלא. זו היתה הרגשה נפלאה. כשאתה נכנס לתחום הרוקנרול - חוץ כמובן מהרצון לזיין ולעשות הרבה כסף - יש הרגשת אושר גדול מלהיות בלהקה ולעשות את כל הרעש הזה. בגלל זה אנחנו עושים את זה. יש לנו חורים בנפשנו, ולנגן בפני קהל גדול שנהנה מהשירים זה בוודאי חלק מהסיבה שאנו עושים את זה. וכאשר זה קורה, תאמין לי, זה פנטסטי. זו הרגשה שאיבדתי את הקשר איתה לגמרי בפינק פלויד, ובגלל זה כתבתי את "החומה", ועזבתי לאחר מכן. מאז, התחלתי להופיע עם להקה משלי, והתחלתי להבין שהרשיתי לעצמי להפרד מהעבר ופשוט להנות - להתבוסס - בקשר הזה עם הקהל, שמכיר את יצירותיי ומעריך אותן. ערכנו סיור הופעות גדול בדרום כדור הארץ בשנת 2002 - מסנטיאגו לסאול - אנשים הכירו כל מילה של כל שיר. הם הבינו את זה כפי שאני מבין את Imagine. ש: האם באמת הרגשת שעבודתך נגנבה ממך? ת: טוב, הייתי מעדיף שדייב וניק לא היו מסתובבים ברחבי העולם ומבצעים את השירים שלי, אבל לא זה מה שקרה. ובמחשבה שניה זה לא היה כל כך נורא כי הם שמרו על השם "פינק פלויד" בחיים. בכל מקרה, זה כבר מאחוריי. ש: בעצם, Live 8 לא היה האיחוד הראשון של פינק פלויד. האם לא נפגשתם בעת צילומי ה-DVD ל-Dark Side of the Moon? ת: לא נפגשנו, אך כולנו היינו מעורבים. נלחמנו כמו שחתולים וכלבים נלחמים זה בזה, כמובן. כל הדברים הרגילים: מי עשה מה, מי כתב מה. לצערנו, המוח האנושי מסוגל להמציא זכרונות שתואמים את האג'נדה שלו. ש: סיד בארט צולם עבור איזה עיתון בדיוק לפני Live 8. מה הרגשתך לגבי זה? ת: אני חושב שהם צריכים לדעת שלא לעשות זאת. זה ידוע שסיד אינו רוצה שיזכירו לו את העבר, ונמנע מקשר עם התקשורת. החשד שלי הוא שסכיזופרניה היא לא נוחה בפני עצמה, [והעתונאים הרודפים אחריו רק מחמירים את זה]. ש: מתי ראית לאחרונה את סיד? ת: לפני עשרים שנה [באמצע שנות השמונים? - צ.]. אמו של סיד תמיד האשימה אותי בהתדרדרותו. כנראה, בגלל שלא היה נוח לה לחשוב שלמחלה שלו לא היה שום קשר עם פינק פלויד או רוקנרול. זה סביר שהסימפטומים שלו הוחמרו בגלל השימוש המאסיבי באסיד, אבל זה לא מה שגרם למחלתו. אחד הסימפטומים של סכיזופרניה הוא הזיות. לכן סמי הזיה הם רעיון גרוע. סיד נכנס ויוצא מבית החולים הפסיכיאטרי "פולבורן" בקיימברידג' מזה 35 שנה, והוא מקבל טיפול הולם. אבל הוא איננו רוצה לראות אותי או מישהו אחר מאותם ימים. זה גורם לו לאי נוחות. זה מעצבן אותו. הוא לא רוצה להעלות מחדש את העבר כי הוא אינו מבין אותו. זה מטריד אותו, מטריד את מנוחתו. ש: כשטלפנת אלי לפני כמה ימים אמרת שהיו "אי דיוקים" בכתבה של WORD על פינק פלויד, ושיש לך דימוי בתקשורת של איש זעפני שכועס על כל העולם. ת: היו כמה אי דיוקים ואי אמיתויות בכתבה שכתב רוברט סנדאל ב-Word [נדמה לי שתרגמתי אותה לפורום. - צ.] אבל זה היה פחות גרוע מהכתבה שהוא כתב על הפלויד ל"סאנדיי טיימס" בסוף השבוע שאחרי live 8. [אולי את זה תרגמתי? - צ.] שלחתי תגובה לעיתון, אבל הם לא פרסמו אותה. ש: אבל נתנו לך הזדמנות לומר את דברך למאמר. רדפתי אחרי המנהל שלך ואנשי היחסי ציבור שלך במשך ימים ארוכים, אבל הם כולם אמרו לי שאתה לא מוכן לדבר עם התקשורת. ת: מה שתגיד. הרבה דברים קרו באותה עת. ---------------------------------------------------- חלק ד' יבוא מיד.

 

[ציףציף1000]

חלק ד'

ש: איך התפתח הדימוי שלך כאיש נרגן? ת: טוב, כשהייתי צעיר הייתי סרקסטי ולא עדין כאשר תיקשרתי עם אנשים, וזה נכון שאין לי סבלנות לטפשים. כאשר עזבתי את הלהקה היו הרבה רגשות שליליים והשמצות, בשני הכיוונים. אני חושב שחלק מהביקורות שהם השליכו כלפיי היתה דרך להקטין את הכוח שלי: "טוב, הוא אכן המנהיג, והוא אכן מקבל את ההחלטות, אז בואו נקרא לו אגומניאק". ש: ברור שכואב לך כל נושא הבעלות על הקטלוג של פינק פלויד. או לפחות איך שאנשים רואים את הבעלות בקטלוג. האם אתה מבין לליבו של פול מקרטני, שרצה לשנות את הקרדיט בחלק משירי הביטלס מ"לנון/מקרטני" ל"מקרטני/לנון", כדי לשקף את מידת תרומתו לכתיבת השירים? אולי משהו שקשור לרצונך לקבל הערכה היסטורית על כתיבתך? ת: יש חלק בשיר שלי שנקרא "מה אלוהים רוצה, חלק 2" שבו נאמר: "אלוהים רוצה חברות, אלוהים רוצה פרסום, אלוהים רוצה קרדיט, אלוהים רוצה אשמה, אלוהים רוצה עוני, אלוהים רוצה עושר, אלוהים רוצה ביטוח, אלוהים רוצה לכסת"ח." לפעמים, הרצון לקרדיט הוא מכשול בפני חברות. אני בהחלט רוצה שעבודתי תקבל הערכה, כך שאני יכול להבין את פול מקרטני כאן. אף פעם לא נדע מי עשה מה בביטלס, כי לא היינו שם. אני מודה שתמיד הרגשתי קירבה לג'ון לנון, בחיפוש שלו אחר משמעות בחיים, באהבה ובאמת. לכולנו יש את הביטל האהוב עלינו, אבל את מה שהם עשו הם עשו ביחד. ש: אז אתה בטח מרגיש את אותו הדבר לגבי פינק פלויד? ת: שעשינו את מה שעשינו ביחד? כן, בוודאי. אבל זה קצת יותר מסובך. אם פול ורינגו היו יוצאים להופעות בתור הביטלס, זה היה נראה מוזר. ש: האם אתה חושב שהלהקה או העתונות יצרו את הרושם שאתה הצד הלא-צודק בסכסוך? ת: טוב, אנשים משקיעים הרבה רגשות בקשר שלהם ללהקה, ואם מישהו עוזב, זה כאילו מישהו עוזב את המשפחה. אנשים רוצים שחברי להקה ישארו כמות שהם. זה יותר נוח. אבל האמת היא שזה חלק מתהליך היצירה. הרגשתי צורך לעזוב. ש: אבל, בסופו של דבר, הרי כל להקה גדולה היא יותר מאשר סכום חלקיה? ת: נכון, אבל לפעמים אחד מחברי הלהקה יותר בולט. קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, למשל. אני מאוד אוהב את קולו של סטילס, ויש רומנטיקה מסויימת שקשורה לקרוסבי, אבל ניל יאנג עומד מעליהם, לדעתי, מבחינת כשרון ותשוקה. ולג'נסיס לא היה את החוד הפואטי לאחר עזיבתו של פיטר גבריאל. ש: אבל המותג של "פינק פלויד" הוא גדול יותר ממה שאתם יכולים להשיג, באופן אינדיבידואלי. ת: כן, בוודאי. ש: האם אתה חושב שכל כך הרבה נכתב על האישיות של כל אחד מחברי הלהקה משום שקל יותר לכתוב על מוסיקאים מאשר על המוסיקה שהם יוצרים? ת: אבל איך אפשר בכלל לכתוב על מוסיקה? זה קשה. אבל לא צריך שמישהו יסביר לך את לדבלי. או שאתה תופס את זה או שלא. ש: אבל העיתונות עזרה לפתח את האגדה של פינק פלויד, להרחיב את המיתולוגיה והפולקלור שלה. וזה מאוד משמעותי להרבה אנשים. ת: טוב, אני מניח שאנחנו מתקשרים ליצירה דרך האנשים שיוצרים אותה. ויש משהו מרתק באנשים יצירתיים. ש: האם התחרטת אי פעם על החלטתך לעזוב את הלהקה? ת: אף לא לשניה. היו פעמים.... למשל, כאשר ניגנתי בסינסינטי, בפני אולם חצי מלא - 3000 איש באולם של 6000 איש - והפינק פלויד [כך במקור - צ.] עמדו לנגן בפני 80,000 איש למחרת - זה היה בסיבוב ההופעות של Radio KAOS בשנת 1987. הרגשתי כמו הנרי החמישי: "אנו המעטים המאושרים, חבורת אחים. שכן מי שהיום ישפוך דמו עמי הוא אחי". [סליחה וויליאם, על התרגום - צ.] כלומר, בגלל שהקהל היה מועט, זה היה מתוק יותר. בגלל הרעות, החברות. וזו גם ההרגשה שקיבלתי מהקהל שם. הרגשתי קשר עמוק אתם. והרגשתי שאותם 80,000 איש שעמדו להגיע [להופעה של הפלויד] למחרת לא יקבלו את אותו הדבר, אתה יודע. כי זה [ההופעה של הפלויד] היתה תעתיק מאולתר של השירים שכתבתי, והקהל לא יבין לעולם שמרמים אותו. ועדיין מרמים אותם. יש עוד הרבה אנשים שלא מבינים את ההבדל בין Dark Side of the Moon לבין The Division Bell. הם לא יכולים להבחין בין אחד לשני. הם לא מבינים את זה! ש: אבל זה בוודאי מספק אותם, אחרת הם לא היו חוזרים לזה. ת: נכון בהחלט, וזו אחת הסיבות שעזבתי את הלהקה. היה מספר גדל והולך של אנשים שלא הבין את זה. הרגשתי אבדן קשר. לא רק בין חברי הלהקה, אלא עם הקהל. בזמנים קודמים זה היה קשור לרעיונות ולתיקשורת. אחת ההגדרות של "פופולרי" היא "מתוכנן או מותאם לטעמים עממיים". היינו, אתה נשלט על ידי הציפיות של הציבור. ש: ולמרות זאת הרגשת קינאה על זה שהאחרים מנגנים בפני קהל של 80,000 איש ואתה רק בפני 3,000. ת: לא הרגשתי קינאה, אלא כעס. ש: האם אתה אדם מאושר? האם אתה מסופק? ת: כן. ש: אבל היתה תקופה שבה הרגשת מוטרד ולא מסופק. ת: טוב, היתה תקופה שבה הרגשתי שלא קבלתי את המגיע לי. הותקפתי מכל הכיוונים. אבל הייתי פשוט חייב להמשיך עם חיי. לנסות להתגבר על הכעס. הרגשתי שזה לא היה בריא, ולא אמיתי ולא כנה, להמשיך בפינק פלויד. איך יכולה קבוצת אנשים שלא סובלים אחד את השני לקרוא לעצמם להקה? ש: מה שתגיד. בכל מקרה, זה היה מאוד מרגש בשביל רבים מאיתנו לראות אותכם שוב ביחד. ת: או, זה היה נהדר. אני באמת אהבתי את זה מאוד. אני מקווה שנעשה זאת שוב. זה היה יותר מ"טוב". אם תקרה עוד הזדמנות, אני רואה אותנו מבצעים את Dark Side of the Moon שוב, אתה יודע - אם תהיה הזדמנות מיוחדת. יהיה טוב לשמוע את זה שוב. live 8 היה נהדר. ש: איזה סוג של הזדמנות? ת: אני לא יודע. משהו עם קשר פוליטי או צדקה. ביום בו הודיעו שהפלויד יופיעו ב-live 8 יצאתי לארוחת ערב עם ידיד, והצעה הגיעה - ממש זבנג על השולחן - לארבעתנו, הפינק פלויד [כך במקור - צ.] לסיבוב הופעות משותף, בסכום 250 מיליון דולר, מובטח. ש: מה ההרגשה שלך לגבי זה שהפלויד מוכרים כיום ע"י הדור הצעיר כחלוצים של המוסיקה האלקטרונית? ת: מאוד מסעיר. אנשים מספרים לי "הילד/ה שלי, בן/בת 11, אוהבת את המוסיקה שלכם." אבל בדרך כלל זה קורה בגיל ההתבגרות. כשאנשים מתחילים למרוד, ולהרגיש מה שהם קוראים "רגשות שונים", ולשאול את עצמם "מה משמעות החיים?". אני אוהב את זה. מעולם לא ציפיתי שזה יחזיק מעמד כל כך הרבה זמן. אני מאוד מאושר שכך קרה.

 

[NIR Y]

אהבתי

תודה ציף, חחח מה מניע אותו.

 

[ציףציף1000]

תגובות? הגיגים? הערות?

מה דעתכם על הדברים שאמר ווטרס בראיון? ומה דעתכם על הדרך בה נראה האיחוד ב-live 8 כיום, בעיני העתונות ובעיני הציבור (ובעיניכם)?

 

[THE WALL1]

ציף ימוכשרת...

איך יש לך עצבים לתרגם כל כך הרבה ראיונות?! בכל אופן... אהבתי את הראיון [במיוחד אם רוג'ר ווטרס הוא המרואיין...] היה מאוד מעניין... האמת שבזמן האחרון אני חושבת הרבה על הקטע הזה ש"אני הכי אוהבת בעולם את פינק פלויד אבל רגע! אני פ-א-ק-י-נ-ג בת 14!! אני לא אמורה לאהוב רוני סופרסטאר?? בריטני ספירס??" ואחרי זה אני צוחקת על עצמי... לא משנה.. בכל מקרה מה שרציתי להגיד בזה, זה שבקטע שרוג'ר אמר שהוא מאושר לשמוע שיש ילדים צעירים יותר שאוהבים פינק פלויד---הוא פשוט יודע איך לחמם את הלב..

בחלק שהוא אמר שהוא הופיע מול אולם חצי מלא ולמחרת פינק פלויד הופיעו מול 80,000 איש הוא הרגיש כעס... אז אני שואלת את עצמי מה הסיבה שלהופעה של פינק פלויד באו יותר אנשים??! אז לפי דעתי זה דיי ברור שהרבה יותר אנשים באו לפינק פלויד בגלל שהם "פינק פלויד" זה כמו שיש ילדים שקונים חולצה בTNT אפילו אם היא פחות יפה מאיזה חולצה שהם ראו בחנות שהיא לא מותג.... מה דעתכם?? [אני שואלת את השאלה בהנחה שלא יהיו הרבה עונים--למי יש כוח לקרוא את כל מה שכתבתי?!] טוב יאללה נשברת לי היד... תענו!! =]

 

[BananushkA]

תודה רבה לך

על התרגום. רק דבר אחד - מה זה לכסת''ח?

 

[ציףציף1000]

כיסוי תחת

חיפוי על פשלות, והסתרתן.

 

[ציףציף1000]

אף אחת לא מגיבה

ואף אחד לא מגיב. לכן אכתוב כמה מילים, בתור התחלה. לגבי יחסו של ווטרס לאיחוד ב-live 8, אפשר לפרש את דבריו בשתי דרכים: האחת, שהוא ציניקן, שמנצל את האיחוד לשם האדרת שמו וקבלת ההערכה שלדעתו נגזלה ממנו כאשר גילמור והאחרים המשיכו בשנות השמונים בלעדיו, וסיבובי ההופעות שלו אז, כשלו. אפשר לראות בווטרס אדם עם אגו חלש, שחייב את אהדת הקהל (וככל שהקהל גדול יותר, כך טוב יותר) ואת הערכתו, על מנת שהוא ירגיש "שווה". באותה מידה, הוא מתעלם לחלוטין מרגשותיהם של חבריו ללהקה. אולי הוא "התעלה" מעל הריבים שלהם, אבל הוא לא מתייחס כלל לאיך הם עשוים להרגיש: האם גם הם שכחו ושמו בצד את כל הרגשות הקשים שיש להם כלפיו? זה לא ממש משנה לו. ואפשר גם לראות את זה אחרת - כפי שמרק אלן כנראה רואה את זה: אפשר לראות את ווטרס כמי שמסרב להודות, פומבית, ברגשותיו האמיתיים, ברצונו לחזור לנגן עם הלהקה, לכיף שהיה לו כאשר היה צעיר. שימו לב איך אלן לוחץ עליו לומר מה הוא באמת הרגיש כשהיה שם על הבמה ואת תגובותיו של ווטרס, אותן אפשר לפרש כהתחמקות מלספר את האמת. ומה דעתכם לגבי מה שהוא אמר על סיד? לדעתי זה די מדהים. גם כאן, אפשר לפרש את דבריו בכמה דרכים שונות, לא כולם מחמיאות לווטרס. בעצם כולן לא מחמיאות לו. כזכור, ווטרס הוא היחיד שטוען שלבארט יש סכיזופרניה. משפחתו מכחישה שיש לו מחלת נפש כלשהי בכלל. בראיון הזה, ווטרס מעלה את הרף, ואומר - בפעם הראשונה מעולם - שסיד היה מאושפז פעמים רבות בבי"ח פסיכיאטרי. ווטרס מדגיש את הניתוק של בארט מהמציאות, ואת התרחקותו מכל מה שקשור לפלויד כי זה "מטריד אותו" - למרות שאחותו של סיד דיווחה כבר לפני מספר שנים שהוא לא מוטרד מכך. אפשר לראות את דבריו של ווטרס כמנגנון הגנה: ווטרס חייב לתת לעצמו הסבר מדוע בארט לא מדבר איתו. והסיבה? כי בארט משוגע. כי אמא שלו האשימה את ווטרס בהתדרדרותו. הוא לא מניח לרגע שסיד אולי פשוט בוחר, מתוך בחירה חופשית, לא לדבר אתו. באותה מידה, הוא גם מצדיק את העובדה שהוא עצמו אינו מעוניין לדבר או להפגש עם סיד. זה הרי "יטריד" אותו, יפגע בו. ווטרס לא מוכן להודות שמפגש כזה יטריד אותו עצמו, כי הוא לא ירגיש בנוח בחברתו של סיד (או בחברת כל אדם אחר, שנתפש בעיניו כלא שפוי). מוזרה גם ההצהרה של ווטרס לגבי האשפוזים של סיד. ראשית, משום שמדובר בצנעת הפרט - זה פשוט לא עניינו של ווטרס אם סיד מאושפז או לא, ואסור לו לתת מידע כזה (בהנחה שהוא נכון) ללא הסכמתו של סיד או הסכמת משפחתו. אני כבר יכולה לתאר בעיני רוחי את התגובה הנזעמת של משפחת בארט, שעשויה להגיע בעתיד הלא רחוק. אבל ממילא אני חושבת שווטרס מגזים כאן, וזאת מתוך רצון לנקות את עצמו מאחריות להתדרדרותו של סיד. שימו לב איך הוא מדגיש שמחלתו של סיד לא קשורה לפלויד או לרוקנרול - וכמובן לא קשורה לווטרס עצמו, כפי שחשבה אמו של סיד כל השנים. האמת, להערכתי, היא איפשהו בין הקיצוניות של ווטרס לקיצוניות של אחותו של סיד, המכחישה שאחיה חולה. יש לי עוד רעיונות, אבל נשמע אותכם עכשיו.

 

[vegetable man]

אני אגיב!

אני עוד באמצע, ואני קורא בעניין רב!!! אגיב עוד הערב או מחר

 

[The Albatross]

לא יודע, אני כבר בקושי

טורח לקרוא ראיונות מלאים עם ווטרס. הבחור משעמם אותי מדי, הוא דבק בעמדותיו ולא אומר שום דבר חדש. הצצתי בכמה משפטים וציטוטים מהרעיון, והוא פשוט לא השתנה.

 

[Shakty]

אהבתי את זה שהוא נתן קרדיט לפלויד

הפוסט ווטרסית - מצד אחד הוא אמר שהוא לא היה מרוצה מזה שהם הסתבבו בעולם ושור שירים שלו - אבל מצד שני הוא מבסוט מזה שהם שמרו על הגחלת של פינק פליוד בוערת.

 

[NIR Y]

וזה נכון שאין לי סבלנות לטפשים.

לפי דעתי המשפט הזה אומר הרבה, אני לא מתכוון לנתח את ווטרס בדומה למה שאת עשית ציף, אלה רק לציין שווטרס יושן חזק ואנשים חכמים שיושנים חזק רע להם.

 

[חרטושה]

אני לא מכירה

הרבה אנשים שהיו מרגישים נוח בקרבתם של חולים (נפשית או לא) במיוחד כאשר מדובר באנשים בדרגת קרבה מסוימת מאד לאותם חולים ואני לא חושבת שצריך לתת לווטרס ציון שלילי בתעודה על תחושת חוסר נוחות. זה מצב קשה להיות בו בלשון המעטה, כשמישהו שהיה קרוב אליך, שאותו אהבת והערצת, פתאום מתחיל לראות את הקירות נמסים. לפעמים הגבולות המטושטשים שבין האומנות למסחריות- ממש מעצבנים אותי. כל הסיטואציה שבה הפלויד ממשיכים להתקיים בלעדי סיד - היא זו שצריכה לענות את ווטרס לדעתי. אחרי שהפלויד החליטו שהם ממשיכים להתקיים גם ללא סיד, בשנות השמונים ווטרס הסתכסך עם שאר חברי הלהקה וטען שהפלויד זה הוא. האיש המשוגע נשאר בצל, הוא היה אלבום, הוא היה שיר, הוא היה במצעד הפזמונים, הוא היה פינק, אבל הוא לא היה פינק פלויד. הנישה של סיד כחבר האבוד בפינק פלויד, של המשוגע בעליית הגג- מתאימה לווטרס ונוחה לו, באותה המידה שבה היא גורמת לו חוסר נוחות.

 

[THE WALL1]

ציף... לא יפה..

מה התוקפנות הזו כלפי ווטרס?? =[

 

[ציףציף1000]

חמודה, איך את מפרשת את הדברים

שווטרס אומר בראיון? מה הרושם שלך ממנו?

 

[THE WALL1]

לדעתי

הרבה אנשים מנסים לתקוף אותו ולהרוס דימוי שהוא מנסה ליצור... יכול להיות שווטרס הוא לא הבנאדם הכי נחמד בעולם, אבל עדיין הוא בנאדם.. ולפי מה שהוא אמר בראיון אני עדיין חושבת מה שחשבתי עליו תמיד, שהוא בנאדם סבבה עם ראש טוב וזהו... לא צריך להשמיץ... אני לא באה אלייך בטענות ציף, אל תביני אותי לא נכון, אני פשוט אומרת שחבל להגיד על בנאדם שהוא "ציניקן" בגלל ראיון...

 

[חרטושה]

אגב, אומרים שלא נחמד

לעבוד עם ווטרס, כלומר שהוא לא נחמד לאנשים שהוא עובד איתם לאורך זמן, ובכל מה שקשור לביזנס הוא באמת יכול להיות לא נעים, אבל ככה, בחיי היומיום, השמועות אומרות שהוא סבבה ושיש לו חוש הומור חד וטוב.