וולדן/ת'ורו

brotos

New member
וולדן/ת'ורו

החיים כהצהרת חירות וולדן [חיים ביער]/הנרי דיוויד ת'ורו, 266 עמ', הטצאת מוסד ביאליק. החיים כהצהרת חופש "בשעה שכתבתי דפים אלה - או, ליתר דיוק, את מרביתם - שוכן הייתי בדד ביער, בריחוק של מייל אחד מכל שכן אחר, בתוך בית שבניתי לי על גדות אגם וולדן בקונקורד שבמדינת מסצ'וסטס, וחי לי על יגיע כפי בלבד. שתי שנים ושני חודשים עשיתי שם. כיום שוב אדם מהישוב אני". (שורות הפתיחה של הספר). דומה, שאין אתוס אמריקני יותר מאשר החופש: הכלכלה החופשית, הפלורליזם החברתי, החוקה - שיותר מכל מעמידה את האינדוודואל ,וזכויותיו ככזה, במרכז. וכאנשים שחיים במדינה שכזו מובן מאליו שגם הסופרים האמריקניים, שנכון שאינם נמנים על המיטב שבסופרי הארצות, עושים את כל שביכולתם כדי להאדיר את האדם כישות עצמאית אדירה, פאר היצירה האלוהית והטבעית: המינגווי ב"הזקן והים" ומלוויל ב"מובי דיק" הם הדוגמאות המוכרות. וולדן [חיים ביער], של הנרי דייויד תו'רו, הוא דוגמא נוספת - ומאלפת - לאותו הלך רוח. ת'ורו לא הסתפק בישיבה בביתו וכתיבה של סיפור דמיוני, אודות אדם דמיוני, שחי תקופה דמיונית ביער, על גדות אגם דמיוני וכו', אלא בחר לחיות בעצמו את החיים הללו, לקיים בעצמו מעין הצהרה - הצהרה אודות החופש האנושי. כך הוא כותב בתחילת הספר, בפרק "חיים של צמצום": "ברוב הספרים נדחה השימוש ב'אני', כלומר בגוף ראשון, ואילו בספר זה יתקיים [...] אני מצדי דורש אני מכל סופר, ראשית-כל או אחרית-כל, תיאור פשוט ונאמן של חייו הוא, ולא רק את הדברים ששמע על חיי אחרים [...]" המחפש בספר זה סיפור הרפתקאות נחמד יתאכזב בוודאי: זהו ספר בעל מסגרת 'סיפורית' [החיים ביער, בניית הבית, זריעת שדות וכו'], אך רוב ה'בשר' של הספר בנוי מהגיגים שונים של הסופר אודות החברה האמריקנית והאנושית-כללית, מקומו של האדם בה, ושירת הלל לאדם החי בטבע. יחסו של ת'ורו אל הטבע, החומר, הוא אמביוולנטי ומבלבל לפעמים: לכאורה, הוא קורא לאדם לחזור אל הטבע, ולהשתחרר מכבלי הציביליזאציה המודרניים; לחזור לחרוש שדות ולהשתמש בהם; לבנות את ביתו בעצמו; להתרשם מהטבע ולנסות לחוש אותו. אך זוהי לא חזרה אל חיים פרימיטיביים יותר, אדרבא - ת'ורו רואה עצמו כפילוסוף, כלומר אוהב-חוכמה ודורשה, הוא מקפיד לצבור השכלה, ומנסה לשמור על רמה נאותה של קיום תרבותי. ת'ורו לא מבטל את הטבע: הוא מסתכל עליו, בוחנו, אוהבו, אך לא משתמש בו יותר מאשר קיומו המינימלי. מתוך הטבע הוא מנסה לבנות לעצמו חיים רוחניים מלאים במשמעות ועומק. הוא לא מבטל לא את החומר ולא את הרוח, גם לא מפריד ביניהם. כך הוא כותב בפרק "חוקי עליון": "בשובי הביתה דרך היער [...] צדה עיני מרמיטה חומקת ועוברת את שבילי. חשתי בהתפעמות מוזרה של שמחה פראית, וליבי השיאני לתפשה ולטרפה חיים [...] מצאתי בקרבי [...] את הנטייה של רוב בני האדם לחיים עילאיים, או כפי שהם קרויים - רוחניים; וכן נטייה פרימיטיבית, פרועה ופראית. ואני מעריץ את שתי הנטיות האלה גם יחד". חוץ מההסבר הממצה של ת'ורו אל הטבע (האנושי), יש פה גם מבנה אופייני של פיסקה בספר זה: תחילה תיאור קצר של המקרה, תוצאה של ניסיון אמיתי ואוטוביוגרפי של ת'ורו ומעבר לפירוט הגותי של המקרה - סיבותיו, תוצאותיו וכו'. כמדומני, זוהי לא רק מתודת כתיבה תמימה: בהשפעת הוגים אמפיריציסטיים אנגלים עליו, לא מתחיל ת'ורו את מחשבתו ברציונל, במופשט, אלא בחיים הניסיוניים עצמם. זוהי נקודה חשובה, שעוברת כחוט-שני לאורך כל הספר. יש, וכל הספר הוא בעצם ביקורת אחת גדולה ומקיפה נגד החיים במסגרת חברתית, וכך גם ראו את זה עורכי ומתרגמי הספר, שהוסיפו בסוף הספר מסה של ת'ורו - "מרי אזרחי" - אודות מחשבותיו הרדיקליות-אנרכיסטיות של המחבר. לאורך כל הספר מעמיד את עצמו ת'ורו בנפרד מהחברה שסובבת אותו, ובעזרת כלים שונים (זריעת שדות, בניית הבית בעצמו ועוד) הוא מגיע למצב של חוסר-תלות מקסימאלית באנשים ובחברה הסובבת אותו. עצם בחירתו בחיים של בדידות ביער כבר היא מעין הצהרה של דעותיו, אך לאורך כל הספר טוען ת'ורו נגד "חיי המותרות" של החברה האנושית והתנתקותן מהאדמה. הספר, שנכתב במהלך וזמן קצר לאחר ההתנסות בחיים ביער בשנים 1845-1847, הושפע בוודאי מתורות נטורליסטיות ורומנטיות שונות, שהמפורסמת ביניהם היא בוודאי טענותיו של ז'אן-ז'אק רוסו אודות ה"פרא האציל", ונפשו הטהורה של האדם, שנהרסה כתוצאה מהציביליזאציה. הגותו של הרב קוק, יובל לאחר מכן, מזכירה לי מאוד את דבריו של ת'ורו. הבדידות של ת'ורו, גם כמציאות מוחשית וגם כתחושה, גם היא מעין הצהרה של הסופר: הוא מנסה להוכיח איך האדם העצמאי מצליח להגיע לרמה גבוהה יותר של קיום, של "חיות" בתוך עולמנו. בדידות היא חירות, טוען ת'ורו. אך מהי בדידות? בדידות עבור האדם הרגיל היא ניתוק מאנשים אחרים. ת'ורו תוהה על קנקנו של מושג זה בפרק "בדידות": "לדעתי, דבר מועיל ובריא הוא היות האדם לבדו רוב ימיו. חברתם של בני-אדם, ואפילו של הטובים שבהם, יש בה כדי להלאות עד מהרה ואף לפזר את הנפש. אהבתי להיות לבדי. מימי לא מצאתי בן-לוויה טוב יותר מן הבדידות. על הרוב נרגיש יותר בדידות כשאנו יוצאים אל בין הבריות מאשר בשעה שאנו נשארים בתוך כותלי-ביתנו. אדם השקוע במחשבה או בעבודה הריהו תמיד לבדו, יהיה באשר יהיה. אין הבדידות נמדדת על פי המילין המפרידים בין אדם לחבריו". קצת על המבנה של הספר: הספר מחולק ל-18 פרקים (כולל סוף דבר), שאפשר לחלקם לכמה סוגים: חלקם מתארים את הטבע הסובב (אגמים, צמחים, חיות, מזג אוויר), חלקם את האנשים (דייגים, אנשי העיר, סוחרים שונים), חלקם את חייו של ת'ורו-עצמו (הבדידות, זריעת השדות, בניית הבית, תפישות העולם). לרוב, מעורבבים כל אלה בתוך פרק אחד. יש מסגרת סיפורית מעורפלת, כאשר הוא מספר בפרקים הראשונים על ההתבססות שלו במקום: הזריעה, הבנייה וכו', לאחר מכן על בוא-החורף, ופרק האביב שמסיים את המסגרת הסיפורית. הוא כותב בסוף פרק "אביב": "כך תמה ונשלמה השנה הראשונה של חיי ביער; והשנה השנייה הייתה דומה לה. לבסוף עזבתי את וולדן בשישה בספטמבר שנת 1847". כלומר, יש ניסיון להעמיד את הספר על ניסיון, על 'סיפור' מסוים. זוהי לא סיפורת, גם לא פילוסופיה - זוהי מעין 'ספרות-פילוסופית', אך לא במובנה הקלאסי. מלבד-זאת, משופע הספר בציטוטים רבים מתחום התיאולוגיה, המיתולוגיה היוונית-רומית-סקנדינבית ומספרויות-חקר והגות שונות. כל הפרטים עליהם מצויים בהערות המצוינות של ראובן אבינועם, שתרגם את הספר. שמעון הלקין הוסיף לספר מסת-מבוא מאירת-עיניים, שאני מודה שקראתי ברפרוף-מה. אלה מחשבות אחדות על הספר, מספר מילים ברורות. אך נראה שמה שכתבתי לא-מספק: יש לקרוא את הספר, ללא ספק. ת'ורו, מעבר להכל, הוא משורר-טבע עילאי, שנראה היטב שהוא אוהב ומחובר לחלוטין לכתיבתו. הוא ה'אני' מאחורי הספר, וזה, כך אני הרגשתי, מהות העניין בעצם. נראה לי שכדאי לאדם אוהב הספרות, או הפילוסופיה, או הטבע - וזוהי רק רשימה חלקית!- יקרא ספר זה, ולו רק את חלקו, מספר פרקים ממנו. אני, בכל אופן, חושב שזה יכול לעשות רק טוב.
 
לגבי מלוויל והמינגווי

נדמה לי שיש בכל זאת הבדל בינם לבין ת'ורו. אמנם לא קראתי את ת'ורו (את מלוויל והמינגווי כן) אבל נדמה לי שמה שמאפיין את הפילוסופיה שלו זאת איזושהי אופטימיות בסיסית. ממה שכתבת הבנתי שאצל ת'ורו ישנה קריאה וכמיהה לחיבור של האדם עם הטבע. הבנתי שזה בכלל מאפיין את הפילוסופים שהסתובבו באותה תקופה בניו אינגלנד, באמצע המאה ה-19, כמו אמרסון למשל. מלוויל אמנם גם הוא מגיע מניו אינגלנד של אותה תקופה, אבל נדמה לי שקשה להאשים אותו באופטימיות.אצל מלוויל החיבור לטבע הוא תוצאה של היבריס של האדם, גורם למאבק כוחות, והתוצאה שלו- אבדון. וזה גם נכון לגבי המינגווי,בן המאה ה-20.
 

brotos

New member
יש התחברות ויש התגרות.

ת'ורו מתחבר לטבע, לא מנצל אותו - אלא משתמש בו, ויש פה ניואנס חשוב. אחאב, לעומתו, מנסה להתגרות במובי דיק, לצוד אותו. הוא מתנהג כבן-אנוש קלאסי, עד לקיצוניות אפילו. לכן, לא נראה לי שבהכרח יש הבדל תפיסות בין הסופרים.
 
מלוויל

בבילי באד מלח, מלוויל דווקא מתאר כיצד האדם הכל כך טבעי מת על לא עוול בכפו. כלומר באיזשהו מקום הטבע מפסיד כתוצאה מהיותו חלק מהתרבות. בילי באד האדם שהוא כל כך טבעי הורג בתמימות ומספר אמת בתמימות ולכן אין ברירה לקפטן שהוא אדם טוב אבל בן תרבות להוציא אותו להורג. יש כאן בעיני ניואנס חדש לחטא הקדמון.
 

brotos

New member
אני מודה שלא שמעתי על הספר הזה...

בספריה שלי יש רק את 'מובי דיק' אצל מלוויל. ובמובי דיק יש בדיוק את העניין שאני טענתי, גם במהלך המקרים [נסיון לציד- חטא; שבירת והטבעת האוניה על אנשיה ע"י הטבע (מובי דיק)- עונש], גם בהלך המחשבות של אחאב כמו שהן מוצגות דרך הפה שלו, בפרקי ה"מחשבות" של הספר. ספר קצת על על 'בילי באד המלח', במטותא.
 
בילי באד מלח

נובלה של מלוויל, מאוד מומלצת שתוקגמה לא מזמן לעברית בהוצאת בבל. הנובלה עוסקת בבילי באד המלח היפה שאחד הקצינים מתנכל לו ובילי הורג אותו בטעות... אני לא אומר יותר מדי כדי לא להרוס אבל יש בנובלה עיסוק בסוגיית עונש המוות, בשאלת הרוע וכמובן אלמנטים נוצריים ומוסריים מענינים - רוצח שהוא למעשה כמעט קדוש.
 
איזה יופי !!!

אכן ת'ורו נפלא. הוא פיתחאת התפיסה האנרכיסטית המורכבת ביותר, לפיה אנרכיסט הוא אדם מוסרי עד כדי כך שאינו זקוק לכך שישלטו בו. חירות במיטבה. תודה רבה על המאמר היפה עליו.
 
מעניין.

אני לא מוצאת מה מורכב בתפישה אוטופית (אם כי מבינה שהתייחסת למורכבת שבתפישות האנארכיסטיות). תפישות אנאריכיסטיות, אף המורכבות שבהן, אומנם בהחלט מעוררות מחשבה ועניין, אך בסופו זה לא מחזיק מים לאורך זמן. עם כל הכבוד לחזון, ויש בעיקר הרבה רצון, של קהילות פציפיסטיות קטנות אשר מבססות ביניהן חיי שיתוף ואחווה, ללא שררה שלטונית - אין חיה כזו, משהו כמו סנטה קלאוס. חוק המספרים הגדולים, כיוון שלא היו, אין ולא יהיו קהילות אנארכיסטיות, אין אנשים שהינם אנארכיסטים (וכמו כן לא יהיו, יש בעיקר תומכים באוטופיה הקטנה הזו), אי לכך התיאוריה של אדם מוסרי לא ראויה להתייחסות. ושאלה לברוטוס - "מחשבותיו הרדיקליות-אנרכיסטיות של " זו הערתך מאירת העיניים, או שנכתב כך בסוף-דבר? כיוון שהמנעות מחברה אנושית, מהווה בעיקר אנטי-תיזה לאנארכיה. והערתי הצנועה, משק אוטרקי זה אחד הדברים היותר מוערכים ע"י, שמעולם לא אעשה, ואני אומרת זאת ביגון צ'כובי מה.
 
אין חולק על כך

שתפיסות אוטופיות, בהגדרתן, אינן ישימות. אם כי בספרד קמו קומונות אנארכיסטיות בהן חיו ועבדו אלפי אנשים - עד שקם כל העולם המערבי-דמוקראטי לחסלן (מלחמת האזרחים בספרד). התיאוריה של אדם מוסרי ראויה להתייחסות דווקא משום הקושי שבלהיות מוסרי - אחרת אין מקום לערכים בעולמו של האדם, אלא רק לציניות פרגמאטית (לפי אותו הגיון שאת מבטאת, האם מפני שקשה למצוא את האמת, היא חסרת ערך וכדאי לוותר על הנסיון להתקרב אליה?)
 
מוסר שמוסר.

התפישה האנארכיסטית נשנענת על המחשבה שיצר לב האדם טוב מנעוריו (אני לצערי מאמינה בדוקטרינת בראשית שיצר לב האדם רע מנעוריו). ועל מנת שקהילה אנארכיסטית תתקיים יש צורך במוסר קולקטיבי של החברים בה, עד כה מוסכם. חלק שני בתפישתו, אם כי הבנתי לקויה מאין כמותה, בא לומר שמוסר של אדם נמדד בעת חוסר שררה מוחלט. דהיינו, המנעות משוד וגזל תחת משטרה שאין קיימת, אם כי אני בעיקר רואה בעיניי רוחי את "על העיוורון". מה שכן, כיוון שאנארכיזם זהו עניין חברתי גרידא, ואין לו קיום ללא חברה, כך לא מתקיים מצב של אפס שררה בקומונה אנארכיסטית (כל חברה וחברה, רשאית ואף נדרשת לטפל בפרטים שמערערים את קיומה), אי לכך האנארכיסט הזוטר לא יכול להיות במצב של חירות עילאית. הסיטואציה ביחידה שבה לאדם יש חירות מלאה היא כאשר הוא נמצא ללא כל חברה אנושית, וכאן המוסר מתבטל.
 
הוא מדבר על חירות מוסרית

כלומר על החירות לקבל הכרעות מוסריות - וכפי שציינת, חירות מוסרית מתקיימת רק בחברה. כך שאין כל כשל לוגי בדבריו.
 
אז עוד פחות ראוי להתייחסות.

לכולם יש את החירות לקבל החלטות מוסריות, למי יותר למי פחות. מה עוד, החירות הנתנת לאדם בקהילה שיתופית גדולה לאין שיעור מחירות תחת משטר טוטליטרי, לכן גם מוסריות האדם נמדדת ביחס הפוך.
 

brotos

New member
אנה, את גונבת את ההצגה מת'ורו

אין צורך להציג בכל מעמד-שהוא את תפישותיך האנרכיסטיות. וברצינות - אני מעדיף שתתיחסי אל הספר, אם קראת ואם לא קראת, ופחות לאידיאולוגיות שונות, שמוצגות בצורה מעורפלת יחסית. [זה רק אני, או ששינית את דעתך בקשר לשלטון על בני האדם, מאז שנה שעברה?]
 

brotos

New member
זו הערכה אישית שלי.

בהוצאה זו של הספר צורפה מסה בשם "מרי אזרחי", שאותה לא קראתי, מטעמי עצלנות. בכל-אופן, דעותיו של ת'ורו בקשר לשלטון מדיני הן שליליות. לא הבנתי למה הוא לא יכול להיות אנרכיסט גם אם הוא תקוע באמצע יער? נראה לי שכדאי שתקראי את הספר, ולו משום העובדה שאני בטוח שתאהבי אותו. כן, גם אני רוצה להיות חקלאי-פילוסוף, גם אני לעולם לא אהיה. אבל זה כל היופי בספרות, לא?
 
-------->

התפישה האנארכיסטית באה לבטל את מוקדי השלטון (משטרה פוליטית, צבא וממשלה מושחתת ובכלל), וכך ליצור קולקטיביים שמבוססים על הסכמה בין הפרטים שבה. כשאדם חי בגפו, באופן מלא (אני לא מדברת על רווק חסר חיי-מין, כן?), אין משמעות לשלטון, ומעבר לכך לשיתופיות. זו מילת המפתח באנארכיזם, שיתופיות. כיוון שהאנארכיזם מתייחס לחברה בכללותה, ולא לפרטים שמרכיבים אותה. אתה יכול לחיות ביער ולהיות צייר, אבל ברוטוס חביבי, אתה לא יכול לחיות ביער ולהיות ליברל, או אנארכיסט, משום שזה מתייחס לאדם בתוך החברה, אך חסר כל קיום ממשי בואקום. לכן אנשים חיים בחברה אנושית, כיוון שלשום דבר אין משמעות בלעדיי זה (אתה לא באמת זקוק לדיסקים מקוריים באמצע פלוטו..
).
 
ת'ורו מתייחס גם לחברה וגם לפרטים

בכך הוא שונה מהאנרכיסטים הרוסים. כאן בדיוק טמונה המורכבות וההומאניות של תפיסתו.
 
היה מעניין לקרוא

בהתחלה קצת נבהלתי מכובד הדברים, אבל המאמר שלך היה מספיק מעניין לי כדי שאמשיך לקרוא.
 
למעלה