וזה אפילו לא היה על הנייר

וזה אפילו לא היה על הנייר

הנה מכתב נוסף שאני כותב, אבל הפעם ישר אל תוך המחשב. דיברנו כבר המון זמן על אותו אחד ששבה את ליבך, וסיפרת לי על תחושת ההחמצה וכמה שאת מתחרטת. אבוד. נגמר. הבחור כבר לא יהיה שלך. למה אני כזה קשה? כי זאת האמת! תתאפסי על עצמך! את חושבת שהוא יזרוק את החיים החדשים שלו בשבילך? אז מה אם הוא אמר לך שהוא מתפשר? הוא עכשיו מאושר. ואת סתם מתבוססת בדמך. אני יכול להיות אוזן קשבת אם תדברי. אני יכול רק לשמוע. בלי לייעץ. אני יכול גם לייעץ, ואני יכול גם לשתוק. אפילו כששאלת אותי אמרתי לך בלי טאקט את כל מה שלא רצית לשמוע. כי זו היתה האמת ואת זכאית לקבל אותה ולהמשיך הלאה. אח שלי גם אומר לי שאני קשה. זה בגלל האהבה. אני לא מוכן שהאנשים שאני אוהב יאכלו אותה בגלל דמיונות. בגלל זה גם אמרתי לך שאני שמח שאת יוצאת עם ההוא החדש. אבל אם את סתם תולה בי עיניים עצובות, ואומרת לי שאין לך כח לבדיחות, ו"אל תתן בי כזה מבט, אין לי מצב רוח"... את יודעת מה? בא לי לדרוך לך ישר על היבלת רק כדי שיכאב לך. לראות אותך צועקת. האמת היא שאת היחידה שיכולה לפתור לעצמך בעיות וזה לא משנה כמה נחמד ומתחשב אני יכול להיות אולי בתור פסיכולוג אני לא ממש רע, אבל בתור מטופלת את ממש עלוקה. תצאי מזה כבר! תמשיכי בחיים! במקום להתבוסס בעצמך וברחמים עצמיים. אני אוהב אותך, וקשה לי לראות אותך מתפתלת בעצמך, ואני מסתכל כי אני לא רוצה לפספס את הרגע שבו תתאוששי ותחזרי להיות יצור כ"כ יפה ומלא חיים.
 
למעלה