וזה כבר מגיע...

[רחלי27]

וזה כבר מגיע...

כן.גם כאן עברה לה ש נ ה !! כל יום שנה..וכל השנה כמו יום.. ושוב יושבים עם התמונות וההקלטות לסנן חומר לחברים שרוצים לערוך קלטת תעודית.. ושוב הדמעות מיתפרצות להן בלי שום ביקורת.. ושוב הטלפונים נישארים עם צילצולים בילתי פוסקים.. והילדים ששואלים"למה את בוכה אמא? עוד מישהוא ניפטר"? והחברות שדואגות , והלילות בלי שינה, והכל מיתרכז פתאום בשבוע אחד כואב! כאילו שגלגל החיים חוזר לו אחורנית במהירות ושוב מקרין את העוצמות של ליפני שנה באותה דרגה. איי! אני רק רוצה אותם עכשיו וכאן ולידנו!! זה ניראה לי מטורף ללכת לבקר את המצבה שלהם ולאמר להם שאנחנו מסכימים עם זה שהם שם. אוף!! הייה ניראה לי שיש לי כח, שנמשיך קדימה. התחלנו לתכנן תוכניות חדשות, באמת שהתקופה האחרונה היתה בסדר . אז ניגמרה לה שנה. וזאת רק הראשונה. ותהינה עוד הרבה כאלה... ואני מאחלת לעצמי הרבה כח לכאוב. והרבה כח לאהוב. ולעשות את שניהם טוב ביחד. ושהכאב הזה יהפך למנוף של אהבה.. (זה נישמע פנטסטי בתאוריה..הלואי עלינו במציאות!!) וזהו!

 

[אמא של ג..]

רחלי ../images/Emo23.gif ../images/Emo23.gif

כוח זו מילת המפתח לחיים החדשים האלו שבעל כורחנו אנו לומדות לחיות. כל מה שאת מאחלת לעצמך - אני מצטרפת, יודעת כמה קשה. שימרי על עצמך ועל כוחותיך, אמא של בעלי תמיד אומרת לי : אל תיבכי היום את הכל, תשאירי משהו גם למחר. ליבי איתך.

 

[אורי_ח]

"ושהכאב הזה יהפך למנוף של אהבה..."

אמת רחלי, הוא הדבר שקל לאמרו, וכה קשה לעשותו. כה אמיץ מצדך ומעודד לשמוע את הדברים האלה היום. במלאת שנה. "כוח לכאוב, כוח לאהוב..." טיפה קטנטנה של כוח אני משתדל להעביר אליך מהמקום בו אני נמצא, דרך המקום הזה המשותף שלנו. מלב אל לב. מאמין שהדבר אפשרי. אורי

 

[אחת מהצד]

מגיע הזמן רחלי

שזה בא. וזה בסדר הכאב הזה. והעצב. בדיוק כמו השמחה. והתוכניות יחזרו לתיכנון אחר כך. בעוד כמה זמן. תחשבי כאילו את באיזה פסק זמן שהזמן קצת פסק. קחי לך את הזמן ונוחי. ותני לזה לצאת. את הרי יודעת שבסוף כל ירידה יש עליה מה שעצוב לרוכב האופניים הוא אצלנו ברכה. וזה בסדר הגשם הזה. והאפור. מותר רחלי. מותר לך. ואת הרי יודעת שיעבור. אז תרשי לעצמך לכאוב. ולא לישון. ולהתגעגע בטירוף גם שהגלגל יחזור אחורנית. קטן עליך אשה. את הרי בסוף תקומי כמו גדולה.. אבל אחר כך. עכשיו לבכות.. חיבוק גדול לך. וחם. זו שמהצד

 

[רחלי27]

אם את אומרת...

אם את אומרת אז אני שומעת בקולך... מקוה שהם יחזרו החיוכיםוהשמחה והאור בעיניים והכוח להמשיך! ושירבו רוכבי אופניים-אני אוהבת אותם אישית... (אולי כי זה היה הספורט החביב על אלכס ומני..?) ועליות לכולנו-- הינה...הכנסת אותי כבר למוזה הזו! צדדית אחת.....תודה לך!!

 

[הלן...אמא של אמיר]

לרחלי

את אישה אמיצה וחזקה בעיני. כל כך הרבה חום...וכל כך הרבה כאב...וכל כך הרבה חמלה.... והמון אהבה. מצטרפת לדבריו של אורי. מחבקת אותך ביום קשה זה...חיבוק חם ואוהב.

 

[עזרה@ראשונה]

אל תבכי (ב)ארגנטינה

אז עכשיו, אחרי שתבכי את כל מה שהציעו לך האחרים, בצדק, לבכות - ליתר דיוק: מרגע שתחזרי הביתה אחרי האזכרה - קחי שוב לידיים את מה שאמר פעם איזה אדם חכם - והתחילי לפעול לפי העצה ההיא. יש עוד כמה פתרונות מועילים - אבל יהיה מטופש ומיותר להציע אותם בלי לדעת למה את בכלל תקועה שם, כך כך רחוק, מכל החברים ומכל המשפחה, מה קושר אותך לשם, מה מחזיק אותך שם. עזרא זוכר שציינת משהו בקשר לינואר הקרוב. אז זו, בינתיים, אחת העצות היותר מעשיות: להתחיל לעסוק בספירה לאחור עד החזרה אל הסביבה הטיבעית שלך. נכון שכל מדינה ישראל כולה, בתושבים, היא פחות מחצי העיר בואנוס איירס - אבל תתפלאי כמה הפחות הזה הוא בעצם יותר. ואגב, גם אם חסר לך מפעם לפעם קצת כוח - אל תהיי מוטרדת מזה: הכוח צומח מעצמו, כמו עור אחרי כווייה, כמו עצם שמתאחה אחרי שבר. הכל שאלה של זמן. נכון שנשארות צלקות - אבל הכאב נסבל יותר. גם תשמחי שאת מאמינה באלוקים ההוא. מצבך עדיף בהרבה על אחרים שאינם מאמינים ברצון האל. גם זו נחמה לא קטנה. תחטפי גם אותה בשתי ידיים. ושיעבור הכל בקלות.

 

[רחלי27]

מבין לדמעות..

אומרת לכם תודה רבה! על כל הכח הזה שאתם משגרים מארץ הדם שלנו!! ביום ראשון אנחנו נלך לבית העלמין ושם אבקש עם הילדים על כל הכואבים כאן ביחד את הלבד שלהם. והאמונה הזו שמחזיקה אותי באמת נותת משמעות אחרת לחיים-אתה צודק עזרא! ולארץ הדם-כמו שהתחלנו לקרא לה כאן,כניראה נגיע בינואר-אם תהינה טיסות עד אז.... ויום אחד עוד אסביר לך עזרא מה קושר אותי לארגנטינה ...(שכ"כ שנאתי עד ליפני שנה....) לילה טוב ורגוע! רחלי. והפעם מיצטרף לברכה גם שמוליק ששוכב על הריצפה לידי ושומר עלי" שלא יהיה לך קשה לבד"... אוהבת אותכם...

 

[אוזן רגישה]

רחלי ../images/Emo82.gif ../images/Emo104.gif ../images/Emo24.gif

 

[מיכל@בר]

רחלי מתוקה

סליחה שבאיחור של יום (אתמול לא הייתי בסביבת מחשב), רוצה לומר לך שאני איתך ביום הזה, שזורק אותך אחורה... והשאלה של הילדים למה את בוכה, האם עוד מישהו מת?... וכמו שאת מאחלת לעצמך הרבה כוח לכאוב, לאהוב, ושיוכל להיהפך למנוף של אהבה, אני גם מאחלת לך את כל אלה, ומחבקת אותך, יקרה, ומאמינה שמי שיודעת להיות אופטימית כל כך, לכתוב מילים רכות ותומכות גם לאחרים, כשלה עצמה קשה כל כך, תדע להמשיך קדימה, גם עם הנפילות שבדרך..