וזה לא נעים

[שירה כמים 1959]

וזה לא נעים וזה עושה
שומרים בגבולות שלך
ושה
שפועה כשנגרר אל המזבח
תישרפנה ידי הגוררים
תישרפנה אמן
וזה לא נעים וזה עושה
שומרים במעמקים שלך עושה
אותך זוכרת את השה
שכבר לא פועה וזרנוק הדם
לא נעים עושה אותך זוכרת
שמה לך שומרים בגבולות
על פנייך תשישות ועינייך עייפות מזכרונות

 

[ציקימינגו1]

וזה לא נעים וזה עושה
שומרים בגבולות שלך
ושה
שפועה כשנגרר אל המזבח
תישרפנה ידי הגוררים
תישרפנה אמן
וזה לא נעים וזה עושה
שומרים במעמקים שלך עושה
אותך זוכרת את השה
שכבר לא פועה וזרנוק הדם
לא נעים עושה אותך זוכרת
שמה לך שומרים בגבולות
על פנייך תשישות ועינייך עייפות מזכרונות

sory .אני לא הבנתי.

 

[שירה כמים 1959]

פתאום רמזור אדום
באמצע החיים
את צעירה
את צעירה
פתאום רמזור אדום
את עוד יפה
את עוד יפה
או מוטב שנאמר בגלוי "לעיניים שלך יש הבעה עמוקה וצוללת
שכובשת אותנו בכל פעם שאנחנו
נקראים לעמוד דום
כשהרמזור אדום
אנחנו מצייתים
ומתחרטים
מצייתים ומקיאים שערות של שה שלם שנגסנו ובלענו
ולא שמנו לב
איך הגשם כבר ירד
איך הזמן שלנו חלף
ואיך הרמזור התחלף שוב לירוק"

 

[Zadig]

פרשנות מענינת הבאת לשה.
אולי קל יותר להשלים עם גורלו,
כי תמיד צריך למצוא קורבן בחיים.
עכשיו בגללך אני מנסה לחשוב על מצב בלי קורבן.
אולי כשאמצא אשורר. תודה לך

 

[שירה כמים 1959]

אני מקווה שתשורר עוד לפני שתמצא.
הבאתי פרשנות מעניינת לשה? איזה פרשנות? אני כנראה לא מודעת.
תודה להשראה.
האם צריך תמיד למצוא קורבן? אולי המשורר (צריך למצוא קורבן לשירו)...

 

[שירה כמים 1959]

איך
איך
עוד רגע
עוד שנייה

 

[שירה כמים 1959]

תוציא, תוציא את הפנקס, אמרתי לו,
אני רוצה לראות את צבע הכריכה את גודל האות
תוציא את הפנקס, אמרתי לו, אני רוצה
לגלח על פנקסך את כל השירים הבתוליים שלי,
אני רוצה להתמקצע על תער הסכין החדה שלך, תוציא
תוציא את הפנקס, אמרתי לו, אני הרי
כל כך רוצה
להסתכל לך בעיניים.

 

[שירה כמים 1959]

משהו מרגיז אותך טוב נו אוי נו תתרגזי אז תתרגזי
שולפת דגי חרב חיים מתוך גרונך כל יום כל היום
נו ועוד משהו מרגיז אותה את הגיברת שאין לה צילומים
ויש לה זיכרון היא עוד מתרגזת פולה דגי חרב מתוך הבטן
מתוך האיבר מתוך הרגליים מכל מקום, לא כולם כאלה
בני מזל
כמוך,
כן כמוך,
פולת דגי החרב
הניצולה התמידית

 

[שירה כמים 1959]

הניצולה מתרגזת.
מה כתוב לך על זרועך גיברת, שואל הכתב.
הניצולה מתרגזת. פעם זה היה אחרת,
היא פועה בקול של שה.
המדורה כבר מוכנה.
הגשם לא שירה.
השקט לא זורם.

 

[שירה כמים 1959]

רחל הממהרת
אני שמביאה צמח
צמח ולא פרח
רחל המעדכנת
הצמח שאיננו פרח
אך אפשר לקטוף ממנו עלה
ולמולל אותו - רחל הממהרת, לידיעתך!
עד שהחיים הפילו אותך על הברכיים
אוי, הברכיים המסכנות שלך
הלבנות ורדרדות, אוי הברכיים העגולות שלך
ומכונת פריסת הלחם
וההשתדלות היומיומית להתאפקות
כי במלחמה חסר היה הלחם
ועכשיו בשפע אוי אחל הממהרת
אוי אני המביאה צמח, צמח ולא פרח
וצריכה ללמד את העולם
למולל עלה
ולנוח

 

[שירה כמים 1959]

הלב שלי מרגיש נוח
זה דווקא הצד השני ש
פתאום
לא נותן לי מנוח
ואולי אם אחשוב
כבר היו סימני אזהרה
ואולי אם אזכר
אבין שגם הצד הזה
זוכר
וזוכר וזוכר
ומאותת

 

[קרנף לבן 1]

נפלא שירה. גם הלב שלי לא נותן מנוח

 

[שירה כמים 1959]

אל תאמרי לי "מלפפון".
המילה מעלה בי תשוקה.
ואל תאמרי לי "עגבניה".
גם היא מעלה בי תשוקה.
ואל תאמרי לי אף מלה חדשה,
אין לדעת אילו רגשות היא תעלה בי.
ובקשר למילים הוותיקות - בדקי אותן שוב, והיטב,
ושלא תעיזי לחרוז עם "לב".

 

[שירה כמים 1959]

אימא, לא זכיתי בפרס,
החיים היו מחורבנים אלי,
גם אלייך,
לכל כך הרבה אנשים החיים מחורבנים
עכשיו, מה לעשות עם זה שהם כולם
כל כך יפה לבושים, והגנים פורחים
והכוכבים, והתקוות בעיניהם
עד שהם מתמוטטים.

אין ייאוש בעולם, אמר רבי נחמן
ואני אומרת - "אין תקווה בעולם".
גם אחרי שאת מנסה להאמין שאין ייאוש
בא הכאב ותופש אותך מבפנים
עם מלקחיים הוא תופש אותך
והוא מגחך אלייך בשיניים פרועות
שיניים מתעופפות, אל האוויר שואפות,
כמו בלונים לבנים.
של תקווה?
של ייאוש?
אני לא יודעת מה.

 

[שירה כמים 1959]

האוכל ליטף אותך עמוק בתוך הבטן פנימה
ליטף במעגלים
גם כשירד הגשם ולא היית עם אנשים
האוכל ליטף אותך מבפנים
ליטף בידיים קשיחות ומחוספסות
ליטף בשתיקת תענוגים
ליטף
ליטף
האוכל ליטף
האוכל האהוב
הקרוב
בן משפחתך
העוטף

 

[שירה כמים 1959]

אוי האהוב הזה שלי
הלחם
אני נוגסת בו עושה לו היקים קטנים
אני בולעת אותו אני נושכת אותו אני מחדירה אותו אלי
שיטייל לי בכל החללים, אוי
האהוב הזה שלי שמלטף ומלטף ומלטף אותי מבפנים

 

[שירה כמים 1959]

הלחם הוא חברה הטוב ביותר של המשוררת
והוא רחוק ממנה מרחק אינקץ.
המשוררת עומדת בסוף התור הארוך ההוא
בו עמדה הדודה בימים ההם ברומניה
בו עומדת היא בזמן הזה בישראל

 

[שירה כמים 1959]

בדמיוני אשתי שוברת שתיקה
ושוברת את כל המטאטאים הצרפתיים
על ראש בעלה בדמיוני אני הולכת על קצף ים אוורירי
ואשתי באה לקראתי נוגסת גלימה לבנה בדמיוני
אני נוגסת ממנה נתח ועוד נתח עד שהיא קורסת אל
תוך הים בגלימה לבנה אשתי קורסת אל תוך המים
בגלימה לבנה אחבקנה

 

[שירה כמים 1959]

אני שלא נוקטת עמדה
אני שמשתפת פעולה
אני שסוגרת את הדלת
ומניחה להםצלהתעלל בחתול
רגע לפני המריבה

 

[שירה כמים 1959]

אני שמצילה את החתול
אני שדוהרת איתו לעבר הנחמה
אני ששדיה שופעים חלב של נחמה