וזו אני העצובה (ארוך)

[אמאלולי]

וזו אני ../images/Emo9.gif העצובה ../images/Emo7.gif (ארוך)

וזו אני

העצובה

(ארוך)
היי! כותבת לכם, פשוט כי מוכרחה. משום מה, ולמרות שאני אמא (ותיכף אפרט) התרגלתי לכתוב בפורום פוריות. אבל היום, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב גם כאן. אז ככה, את לולי שלנו שהוא בן 4 והוא אוצר קסום ומיוחד ואהוב כל כך -הרינו ללא כל בעיה. מאז, כבר שנתיים וחצי מנסים ללא הצלחה. די מהר הגענו ל - IVF לאחר שהתגלתה בעית זרע (מורפולוגיה) די קשה. היום - התבשרנו על השלילי השלישי! ולמה אני כותבת כאן? כי ההתמודדות שקשה לי יותר מכל היא עם לולי. אתמול בערב, כשהשכבנו אותו לישון הוא חיבק בובה של דובי ואמר שזהו אחיו הקטן. חיבקתי אותו חזק חזק ונישקתי וליטפתי ואמרתי לילה טוב בשקט וברחתי מהחדר כדי לבכות. ומאז, בוכה. נכון, לא כלפי חוץ רוב הזמן, אבל הלב חושב להתפקע. כל כך מתקשה עדיין להאמין שהסיוט הזה באמת עובר עלינו. וכשאני כותבת עלינו - אני מתכוונת גם ללולי. לא, הוא לא יודע כמובן על הטיפולים ונדמה לי (כך אני מקווה) שהוא גם לא חווה אותם בדרך כלשהי אבל השאלות שלו והבקשות החוזרות שלו - לאח/ות פשוט שוברים את לבי, לבנו. העצב והכאב שהם מנת חלקי ומלווים אותי באופן ממשי כל יום - למרות כל הטוב שבחיי - האיש האהוב שלצדי והילד שלנו שהוא התגלמות האושר - הפכו פשוט אינסופיים. תודה על היכולת לשתף. מקווה ומתפללת שהרע הזה יהיה כבר מאחורינו.

 

[סוכריה על מקל]

../images/Emo24.gif

וזו אני

העצובה

(ארוך)
היי! כותבת לכם, פשוט כי מוכרחה. משום מה, ולמרות שאני אמא (ותיכף אפרט) התרגלתי לכתוב בפורום פוריות. אבל היום, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב גם כאן. אז ככה, את לולי שלנו שהוא בן 4 והוא אוצר קסום ומיוחד ואהוב כל כך -הרינו ללא כל בעיה. מאז, כבר שנתיים וחצי מנסים ללא הצלחה. די מהר הגענו ל - IVF לאחר שהתגלתה בעית זרע (מורפולוגיה) די קשה. היום - התבשרנו על השלילי השלישי! ולמה אני כותבת כאן? כי ההתמודדות שקשה לי יותר מכל היא עם לולי. אתמול בערב, כשהשכבנו אותו לישון הוא חיבק בובה של דובי ואמר שזהו אחיו הקטן. חיבקתי אותו חזק חזק ונישקתי וליטפתי ואמרתי לילה טוב בשקט וברחתי מהחדר כדי לבכות. ומאז, בוכה. נכון, לא כלפי חוץ רוב הזמן, אבל הלב חושב להתפקע. כל כך מתקשה עדיין להאמין שהסיוט הזה באמת עובר עלינו. וכשאני כותבת עלינו - אני מתכוונת גם ללולי. לא, הוא לא יודע כמובן על הטיפולים ונדמה לי (כך אני מקווה) שהוא גם לא חווה אותם בדרך כלשהי אבל השאלות שלו והבקשות החוזרות שלו - לאח/ות פשוט שוברים את לבי, לבנו. העצב והכאב שהם מנת חלקי ומלווים אותי באופן ממשי כל יום - למרות כל הטוב שבחיי - האיש האהוב שלצדי והילד שלנו שהוא התגלמות האושר - הפכו פשוט אינסופיים. תודה על היכולת לשתף. מקווה ומתפללת שהרע הזה יהיה כבר מאחורינו.

טוב שבאת. קראתי את ההודעה שלך גם בפוריות אבללא יכולתי להגיב שם לגבי לולי אז לא הגבתי. ומה שחשוב היה לי להגיד לך זה שנכון שהוא רוצה אח/ות, אולי אפילו רוצה מאוד, אבל הוא לא רוצה אותם בכזו כמיהה וכזה עומק כמוך. הוא חושב שזה נחמד וכיף, אבל הוא לא מצטער על זה באותו עצב תהומי שאת מרגישה. זה שאין לו אחים לא פוגע בו כרגע באותה מידה שאת חוששת שזה פוגע. אני חושבת שהרבה מהעצב שלנו הוא על האנשים סביבנו, במיוחד על הילדים, "איך אנחנו עושים להם את זה" - ובהרבה ממה שאנחנו מרגישים אנחנו משליכים עליהם חלק מהעצב והכמיהה והרצון שלנו, שאצלם לא קיים בכאלו עוצמות.

 

[נועה 35]

אני מסכימה איתך

טוב שבאת. קראתי את ההודעה שלך גם בפוריות אבללא יכולתי להגיב שם לגבי לולי אז לא הגבתי. ומה שחשוב היה לי להגיד לך זה שנכון שהוא רוצה אח/ות, אולי אפילו רוצה מאוד, אבל הוא לא רוצה אותם בכזו כמיהה וכזה עומק כמוך. הוא חושב שזה נחמד וכיף, אבל הוא לא מצטער על זה באותו עצב תהומי שאת מרגישה. זה שאין לו אחים לא פוגע בו כרגע באותה מידה שאת חוששת שזה פוגע. אני חושבת שהרבה מהעצב שלנו הוא על האנשים סביבנו, במיוחד על הילדים, "איך אנחנו עושים להם את זה" - ובהרבה ממה שאנחנו מרגישים אנחנו משליכים עליהם חלק מהעצב והכמיהה והרצון שלנו, שאצלם לא קיים בכאלו עוצמות.

אני מסכימה איתך
העצב שלנו מוקרן על הילדים שלנו והם מעבירים אותו אלינו בחזרה. למעשה, רוב הילדים, במיוחד הבכורים שהיו רגילים להיות היחידים והמיוחדים, מקנאים באחים שלהם ומרגישים שהם גוזלים מהם את תשומת הלב שהם התרגלו אליה. הבן שלי, למשל, התחיל לדבר על רצונו באח, רק אחרי שאנשים אחרים, בעיקר הילדים האחרים, התחילו לדבר איתו על כך שהוא בן יחיד. לפני כן הוא בכלל לא התעניין בנושא. מצד שני, העובדה שלולי בן יחיד מאפשרת לך להשקיע בו הרבה יותר זמן ואנרגיות מאשר אם היו לך עוד ילדים - ובכך את תורמת לו המון!

 

[נועה 35]

אני כל כך מבינה אותך!

וזו אני

העצובה

(ארוך)
היי! כותבת לכם, פשוט כי מוכרחה. משום מה, ולמרות שאני אמא (ותיכף אפרט) התרגלתי לכתוב בפורום פוריות. אבל היום, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב גם כאן. אז ככה, את לולי שלנו שהוא בן 4 והוא אוצר קסום ומיוחד ואהוב כל כך -הרינו ללא כל בעיה. מאז, כבר שנתיים וחצי מנסים ללא הצלחה. די מהר הגענו ל - IVF לאחר שהתגלתה בעית זרע (מורפולוגיה) די קשה. היום - התבשרנו על השלילי השלישי! ולמה אני כותבת כאן? כי ההתמודדות שקשה לי יותר מכל היא עם לולי. אתמול בערב, כשהשכבנו אותו לישון הוא חיבק בובה של דובי ואמר שזהו אחיו הקטן. חיבקתי אותו חזק חזק ונישקתי וליטפתי ואמרתי לילה טוב בשקט וברחתי מהחדר כדי לבכות. ומאז, בוכה. נכון, לא כלפי חוץ רוב הזמן, אבל הלב חושב להתפקע. כל כך מתקשה עדיין להאמין שהסיוט הזה באמת עובר עלינו. וכשאני כותבת עלינו - אני מתכוונת גם ללולי. לא, הוא לא יודע כמובן על הטיפולים ונדמה לי (כך אני מקווה) שהוא גם לא חווה אותם בדרך כלשהי אבל השאלות שלו והבקשות החוזרות שלו - לאח/ות פשוט שוברים את לבי, לבנו. העצב והכאב שהם מנת חלקי ומלווים אותי באופן ממשי כל יום - למרות כל הטוב שבחיי - האיש האהוב שלצדי והילד שלנו שהוא התגלמות האושר - הפכו פשוט אינסופיים. תודה על היכולת לשתף. מקווה ומתפללת שהרע הזה יהיה כבר מאחורינו.

אני כל כך מבינה אותך!
מבחינתי, זה החלק הכי קשה במצב. גם אנחנו הרינו את הבן הגדול שלנו, בן 6 כמעט, באופן ספונטני. היום הוא מספר לכולם שהוא בן יחיד ובנשימה אחת מבקש מאיתנו שכבר נביא לו אח או אחות. אני מוצאת שהדרך הכי טובה להתמודד עם הבעיה עם לספר ולדבר. כשהבן שלי התחיל לדבר על הרצון שלו לאח/אחות, פשוט הסברתי לו. אמרתי לו שגם אבא ואמא מאד רוצים עוד ילד, והם מנסים כל הזמן, אבל לפעמים יש קשיים ודברים לא באים בקלות. והוא הבין והפנים את זה ומדי פעם, כשהנושא עולה, הוא אומר לנו שהוא יודע שגם אנחנו רוצים ואנחנו מנסים. אז נכון, שלי קצת יותר גדול ואולי גם קצת יותר מבין, אבל גם בני 4 יכולים להבין. כשאני עצובה על זה שלבן שלי אין אח/אחות לשחק איתם אני מנחמת את עצמי שלפחות יש לי את הזמן להשקיע בילד האחד הזה כמו שלא הייתי יכולה אם היו לי יותר ילדים. זו אולי לא מבטל את כל העצב, אבל מרכך אותו בהרבה.

 

[העין ה 3]

ברוכה הבאה

וזו אני

העצובה

(ארוך)
היי! כותבת לכם, פשוט כי מוכרחה. משום מה, ולמרות שאני אמא (ותיכף אפרט) התרגלתי לכתוב בפורום פוריות. אבל היום, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב גם כאן. אז ככה, את לולי שלנו שהוא בן 4 והוא אוצר קסום ומיוחד ואהוב כל כך -הרינו ללא כל בעיה. מאז, כבר שנתיים וחצי מנסים ללא הצלחה. די מהר הגענו ל - IVF לאחר שהתגלתה בעית זרע (מורפולוגיה) די קשה. היום - התבשרנו על השלילי השלישי! ולמה אני כותבת כאן? כי ההתמודדות שקשה לי יותר מכל היא עם לולי. אתמול בערב, כשהשכבנו אותו לישון הוא חיבק בובה של דובי ואמר שזהו אחיו הקטן. חיבקתי אותו חזק חזק ונישקתי וליטפתי ואמרתי לילה טוב בשקט וברחתי מהחדר כדי לבכות. ומאז, בוכה. נכון, לא כלפי חוץ רוב הזמן, אבל הלב חושב להתפקע. כל כך מתקשה עדיין להאמין שהסיוט הזה באמת עובר עלינו. וכשאני כותבת עלינו - אני מתכוונת גם ללולי. לא, הוא לא יודע כמובן על הטיפולים ונדמה לי (כך אני מקווה) שהוא גם לא חווה אותם בדרך כלשהי אבל השאלות שלו והבקשות החוזרות שלו - לאח/ות פשוט שוברים את לבי, לבנו. העצב והכאב שהם מנת חלקי ומלווים אותי באופן ממשי כל יום - למרות כל הטוב שבחיי - האיש האהוב שלצדי והילד שלנו שהוא התגלמות האושר - הפכו פשוט אינסופיים. תודה על היכולת לשתף. מקווה ומתפללת שהרע הזה יהיה כבר מאחורינו.

ברוכה הבאה
הישארי עמנו. אנחנו מאוד נחמדות (וצנועות

). אכן, זה שובר את הלב. יש לנו שרשור עצוב וחמוד בנושא בטאגליינס - את מוזמנת לקרוא. אני מניחה שלא מנחם אותך לדעת שלקבל שלילי כשאין ילד בבית זה הרבה יותר קשה, נכון? את אף אחת מאיתנו זה לא מנחם

.

 

[רחל5]

הי אמא של לולי

וזו אני

העצובה

(ארוך)
היי! כותבת לכם, פשוט כי מוכרחה. משום מה, ולמרות שאני אמא (ותיכף אפרט) התרגלתי לכתוב בפורום פוריות. אבל היום, אני מרגישה שאני פשוט חייבת לכתוב גם כאן. אז ככה, את לולי שלנו שהוא בן 4 והוא אוצר קסום ומיוחד ואהוב כל כך -הרינו ללא כל בעיה. מאז, כבר שנתיים וחצי מנסים ללא הצלחה. די מהר הגענו ל - IVF לאחר שהתגלתה בעית זרע (מורפולוגיה) די קשה. היום - התבשרנו על השלילי השלישי! ולמה אני כותבת כאן? כי ההתמודדות שקשה לי יותר מכל היא עם לולי. אתמול בערב, כשהשכבנו אותו לישון הוא חיבק בובה של דובי ואמר שזהו אחיו הקטן. חיבקתי אותו חזק חזק ונישקתי וליטפתי ואמרתי לילה טוב בשקט וברחתי מהחדר כדי לבכות. ומאז, בוכה. נכון, לא כלפי חוץ רוב הזמן, אבל הלב חושב להתפקע. כל כך מתקשה עדיין להאמין שהסיוט הזה באמת עובר עלינו. וכשאני כותבת עלינו - אני מתכוונת גם ללולי. לא, הוא לא יודע כמובן על הטיפולים ונדמה לי (כך אני מקווה) שהוא גם לא חווה אותם בדרך כלשהי אבל השאלות שלו והבקשות החוזרות שלו - לאח/ות פשוט שוברים את לבי, לבנו. העצב והכאב שהם מנת חלקי ומלווים אותי באופן ממשי כל יום - למרות כל הטוב שבחיי - האיש האהוב שלצדי והילד שלנו שהוא התגלמות האושר - הפכו פשוט אינסופיים. תודה על היכולת לשתף. מקווה ומתפללת שהרע הזה יהיה כבר מאחורינו.

הי אמא של לולי
אתמול שמעתי את בובי ממלמל לעצמו "אחות שלי... אחות שלי..." נחרדתי. חשבתי שהוא כבר מתחיל לדמיין אחים. חשבתי שהגיע התור שלו לדבר בגלוי על אחים. שאלתי אותו מה הוא אומר והוא הסביר: "אחות שלי, תעני! זה הטלפון של לאה..." מתברר שזה הצילצול בטלפון הנייד של המטפלת בגן... האוזניים שלי שמעו מה שרצו לשמוע. דרך אגב, גם אני קיבלתי אתמול שלילי אדום. אמנם היה לי זמן עד יום חמישי, אבל אצלי תמיד מורידים שליש על התנהגות טובה. ודבר אחרון - רוצה להודות לך מעל דפי הפורום על הביביסיטר בשבוע שעבר. שלא יגידו שאת לא תורמת למאבק! (וכמו שאמר לי הרב בנימין דוד ממכון פוע"ה - את עושה הרבה רעש בשמיים, ולא יוכלו להתעלם...)