וידויה של חיית לילה במיל. ../images/Emo3.gif
שישי אחה"צ, טלפון מחברים - הורים לבגירים, הצעה לצאת לבילוי (בילוי? תזכירו לי מה זה?) טלפון זריז לאחיינית שלי, ספקית שירותי בייבי סיטר מצויינים, חצי דקה מול הארון, 10 שניות בשיחה עם ההוא שישן איתי בלילה - יש החלטה. יוצאים לבלות! בזמן ארוחת הערב, נרגשים כבני נוער שיוצאים לעיר הגדולה, מקבלים SMS מהחבר: "הזמנתי כרטיסים לסרט של 22:45". זה
הפרצוף שעטיתי עם קבלת ההודעה. 22:45? אני? איום ממשי על שעות השינה שלי ושלמות הנפש מפר את ההחלטיות. מחשבת כדאיות, מחליטה להיות הרפתקנית ולצאת לבלות. הסרט התחיל בזמן. הסרט נגמר בזמן. אל תשאלו אותי איך נגמר. ב-10 הדקות האחרונות ראיתי סרט אחר לגמרי, מנומנם, הזוי אם כי נוח (כל הכבוד לאדריכלי סינמה סיטי על הכורסאות הנוחות), ושום כרסום מונוטוני של פופקורן מזאת שישבה מאחורי (ומלפני ומצדדי) לא העיב על אושר התנומה. החברים שלנו נגמרו קצת פחות. בעצתם ועל פי המלצתם ובקשתם (תחינתם...) יוצאים מהמתחם הישר לרחובותיה הסואנים של הרצליה פיתוח. עומדים בפקק ב- 1:00 לפנות בוקר, יוצאים מהפקק ב- 1:30, מוצאים חניה ב- 2:00 וב- 2:30 מצליחים למצוא שולחן פנוי ב"ארקפה". יושבים, מקשקשים, מתרפקים בנוסטלגיה על חוויות משותפות, מדברים על הילדים, מבינים שלמרות האהבה הגדולה כלפיהם, השוני גדול. הם פשוט בפאזה אחרת. יוצאים מהרצליה ומגיעים הביתה ב- 4:00!!! (ועוד מיליון סימני קריאה). ההוא שלקח אותי לבלות נסע להחזיר את הבייבי סיטר לביתה, אני מכינה לבנדיטית חלב (איך היא ידעה שבדיוק נכנסנו ואני חייבת, אבל ממש חייבת, ללכת לישון?). ב- 4:30 נכנסתי למיטה וב- 6:00 הגמדים ניסו כבר להעיר אותי. לא קמתי. לא היה דבר בעולם שהיה לו הכוח להזיז אותי מהמיטה. גם לא אהובי נפשי, משושי ליבי, היקרים לי מכל (חוץ מההוא הגדול, שמבחינתי הפך לחשוד המיידי ולאשם היחיד ברעיון ההזוי והדבילי לצאת לבלות). ישנתי עד 8:00. אז כבר לא יכולתי יותר ("אמאאאאאאאא, אבא לא מרשה לי שוקולד..."). סרת פנים וזועפת יצאתי מהחדר לחרדתם של בני הבית. עטיתי ארשת זעפנית ואמרתי לאיש שילך לישון בעצמו (נראה אם הוא יכול עם כל הרעש הזה... well guess what? הוא יכול!). ב- 11:00 נסענו לחברים בירושלים. לא נעים לבטל. דווקא היה נחמד (זה לא ממש הפריע לי לנקר מול עיני חברתי, שבחרה, דווקא במצבי הקטטוני, לדון איתי באריכות בסוגיות שמצריכות רמת ריכוז של מי שעושה פסיכומטרי עם ריטאלין). בדרך חזרה הביתה, החלטנו שעדיף לנו בחוץ. אז נסענו לביל"ו סנטר, לממש נקודות ספורט. לא מצאנו כלום. קנינו מחבט טניס ב- 500 ש"ח, ערכת מטקות לבנדיט, קצת גרביים וזהו. חייבים לכלות את הנקודות האלה, לא? לחרדתנו, בקופה גילינו שנשארו לנו עוד 400 נקודות לשרוף ואין לנו על מה... נוסעים הביתה. הבנדיט רוצה סופגנייה. מחפשים בכל מקום, אבל סופגניה אין. מצליחים לארגן ארוחת ערב, משכיבים את הקטנים ואני הולכת לישוווווון. ומה עושה האיש? הולך לשחק טניס
. ופואנטה? עידן הבילויים עד כלות ועד השעות הקטנות חלף עבר לו. וטוב לי שכך. לא מתגעגעת לזה, לא מרגישה שחסר לי, לא רוצה לקרוע את העיר ולהיקרע כל השבוע שאחרי. never again. לפחות לא בשנים הקרובות. גיליתי שפתאום חשוב לי יותר לצבור כוחות ולנוח, ששעות השינה שלי אינן דבר שניתן להקל בו ראש, שאני לא רוצה להישאר ערה עד 4:30 לפנות בוקר רק כדי לדעת שחזרתי לימי עלומי וביליתי כמו גדולה (או כמו קטנה?). זה לא מתאים לי יותר. אני אמא, אני עייפה, אני רוצה להספיק הכל (גם לבלות) בשעות סבירות. אבל בשקט בשקט אני אלחש ואתוודה... נראיתי פיגוז!
. איזו רדידות, הא?
שישי אחה"צ, טלפון מחברים - הורים לבגירים, הצעה לצאת לבילוי (בילוי? תזכירו לי מה זה?) טלפון זריז לאחיינית שלי, ספקית שירותי בייבי סיטר מצויינים, חצי דקה מול הארון, 10 שניות בשיחה עם ההוא שישן איתי בלילה - יש החלטה. יוצאים לבלות! בזמן ארוחת הערב, נרגשים כבני נוער שיוצאים לעיר הגדולה, מקבלים SMS מהחבר: "הזמנתי כרטיסים לסרט של 22:45". זה
