וידוי מטופש
לפני כארבע שנים עבדתי כמפעילת מתקנים בלונה פארק. עכשיו, ידוע שלילדים קטנים אין טאקט, ושהם אומרים את כל מה שהם חושבים (ולרוב אומרים גם את מה שהמבוגרים חושבים, אבל לא נעים להם להגיד).
בתקופה שבה עבדתי בלונה פארק, בין היתר התחלתי גם בתהליך ההכרה שלי כג'נדר קוויר (שהיה מאוד מתסכל ומעורפל בגלל חוסר נגישות למידע וחוסר תמיכה מהבית). כעבור כחצי שנה, עשיתי את הצעד הראשון לכיוון הביטוי הגברי שלי - הוספתי את השם "טום" לשם שלי (עדיין לא באופן פורמלי) וגזרתי את השיער שלי (היה לי שיער עד לתחת והסתפרתי לקרה ממש קצר פרוע ושובב). העגיל שעשיתי בגבה היה ממש הפנטזיה הגברית שלי (מטופש או לא, בשבילי זה מסמל הרבה).
ואז נוצר מצב מדהים שבו מספר פעמים בלונה פארק, באו אלי ילדים נטולי טאקט או בושה ושאלו אותי אם אני בן או בת.
זו הייתה אחת החוויות המחזקות יותר שלי - החוויה הלא שיפוטית של ילדים שלא ניסו לבוא אלי בטענות או לדבר עלי מאחורי הגב, אלא להכיר בעובדה שניצב מולם משהו מבלבל שיכול להיות או בן או בת.
אהבתי את הילדים האלה כל כך בכל פעם שהם באו ושאלו אותי (בהזדמנויות שונות מן הסתם), כי הרגשתי שאני לא רק מרגישה יותר כמו בן, אלא גם נראית כמו בן ואפילו מצליחה לבלבל קלות את הילדים החמודים (שבדרך כלל קיבלו סיבוב נוסף מתנה על המתקן בכל פעם שהם שאלו).
זה מצחיק שדווקא הילדים המבולבלים גרמו לי להרגיש כל כך שלמה עם הזהות הגברית שלי, בזמן שה"בוגרים המנוסים" היו אלו שראיתי את המבטים המזועזעים / ביקורתיים שלהם מהצד, ושמעתי את ההתלחששויות הרעות שלהם מאחורי.
זהו, היה לי צורך לחלוק.
אה כן, קוראים לי שיר-טום, נעים להכיר
לפני כארבע שנים עבדתי כמפעילת מתקנים בלונה פארק. עכשיו, ידוע שלילדים קטנים אין טאקט, ושהם אומרים את כל מה שהם חושבים (ולרוב אומרים גם את מה שהמבוגרים חושבים, אבל לא נעים להם להגיד).
בתקופה שבה עבדתי בלונה פארק, בין היתר התחלתי גם בתהליך ההכרה שלי כג'נדר קוויר (שהיה מאוד מתסכל ומעורפל בגלל חוסר נגישות למידע וחוסר תמיכה מהבית). כעבור כחצי שנה, עשיתי את הצעד הראשון לכיוון הביטוי הגברי שלי - הוספתי את השם "טום" לשם שלי (עדיין לא באופן פורמלי) וגזרתי את השיער שלי (היה לי שיער עד לתחת והסתפרתי לקרה ממש קצר פרוע ושובב). העגיל שעשיתי בגבה היה ממש הפנטזיה הגברית שלי (מטופש או לא, בשבילי זה מסמל הרבה).
ואז נוצר מצב מדהים שבו מספר פעמים בלונה פארק, באו אלי ילדים נטולי טאקט או בושה ושאלו אותי אם אני בן או בת.
זו הייתה אחת החוויות המחזקות יותר שלי - החוויה הלא שיפוטית של ילדים שלא ניסו לבוא אלי בטענות או לדבר עלי מאחורי הגב, אלא להכיר בעובדה שניצב מולם משהו מבלבל שיכול להיות או בן או בת.
אהבתי את הילדים האלה כל כך בכל פעם שהם באו ושאלו אותי (בהזדמנויות שונות מן הסתם), כי הרגשתי שאני לא רק מרגישה יותר כמו בן, אלא גם נראית כמו בן ואפילו מצליחה לבלבל קלות את הילדים החמודים (שבדרך כלל קיבלו סיבוב נוסף מתנה על המתקן בכל פעם שהם שאלו).
זה מצחיק שדווקא הילדים המבולבלים גרמו לי להרגיש כל כך שלמה עם הזהות הגברית שלי, בזמן שה"בוגרים המנוסים" היו אלו שראיתי את המבטים המזועזעים / ביקורתיים שלהם מהצד, ושמעתי את ההתלחששויות הרעות שלהם מאחורי.
זהו, היה לי צורך לחלוק.
אה כן, קוראים לי שיר-טום, נעים להכיר
