אבי בוירסקי4
New member
ויוקאננדה לשבת: חניכות 2.
התנאי השני הוא זה: התלמיד חייב להיות מסוגל לשלוט בחושים הפנימיים והחיצוניים, וחייב להתבסס בכמה מעלות רוחניות נוספות. החושים החיצוניים הם האברים הגלויים הממוקמים בחלקים השונים בגוף. החושים הפנימיים קצת יותר מעורפלים... מבחינה חיצונית,יש לנו את העיניים, אוזניים, וכו", ויש לנו את האברים הפנימיים המקבילים. מקבילים לחושים הם מושאי החושים. אם איזשהו נושא חושי נמצא בקרבה, החושים מאלצים אותנו לקלוט אותו. אין לי ברירה או עצמאות. הנה האף הגדול, ניחוח קל נמצא שם, ואני צריך להריח אותו. אם היה זה ריח רע, הייתי אומר לעצמי: "אל תריח אותו". אך האף אומר "הרח", ואני מריח אותו. רק חשוב למה הפכנו ! כבלנו את עצמנו. אני אומר, משהו מתרחש, טוב או רע, אני חייב לראות, ואותו דבר קורה עם השמיעה, אם מישהו מדבר אלי בצורה לא נעימה, אני חייב לשמוע אותו. חוש השמיעה שלי מאלץ אותי לעשות כך, וכמה אומלל אני מרגיש. קלל או הלל, אדם חייב לשמוע. ראיתי הרבה אנשים חרשים שלא שומעים בדרך כלל, אבל כל דבר אודותיהם, הם שומעים תמיד… . כל החושים האלו, חיצוניים ופנימיים, חייבים להיות תמיד תחת שליטה של התלמיד. ע"י תרגול קשה הוא צריך להגיע לשלב בו הוא יכול להבטיח את עצמו נגד החושים, נגד הפקודות של הכרתו. הוא חייב להיות מסוגל לומר להכרתו: "את שלי. אני מצווה אליך, אל תראי או תשמעי שום דבר", וההכרה לא תראה ולא תשמע. לא צורה ולא צליל, ישפיעו על ההכרה. במצב הזה ההכרה הפכה חופשית משליטם של החושים, והפכה נפרדת מהם. לא עוד היא צמודה לחושים או לגוף, דברים חיצוניים לא יכולים לצוות על ההכרה עכשיו, ההכרה מסרבת לספח את עצמה אליהם. ישנו ניחוח נפלא, התלמיד אומר להכרה "על תריחי", וההכרה אינה קולטת את הריח. כשהגעת לנקודה הזו, אתה רק מתחיל להיות תלמיד. זו הסיבה שכשמישהו אומר,"אני יודע את האמת" אני אומר, אם אתה יודע את האמת, חייבת להיות לך שליטה עצמית, ואם יש לך שליטה עצמית, הראה אותה בשליטה על האברים. סוף שבוע חמים ונפלא. אבי.
התנאי השני הוא זה: התלמיד חייב להיות מסוגל לשלוט בחושים הפנימיים והחיצוניים, וחייב להתבסס בכמה מעלות רוחניות נוספות. החושים החיצוניים הם האברים הגלויים הממוקמים בחלקים השונים בגוף. החושים הפנימיים קצת יותר מעורפלים... מבחינה חיצונית,יש לנו את העיניים, אוזניים, וכו", ויש לנו את האברים הפנימיים המקבילים. מקבילים לחושים הם מושאי החושים. אם איזשהו נושא חושי נמצא בקרבה, החושים מאלצים אותנו לקלוט אותו. אין לי ברירה או עצמאות. הנה האף הגדול, ניחוח קל נמצא שם, ואני צריך להריח אותו. אם היה זה ריח רע, הייתי אומר לעצמי: "אל תריח אותו". אך האף אומר "הרח", ואני מריח אותו. רק חשוב למה הפכנו ! כבלנו את עצמנו. אני אומר, משהו מתרחש, טוב או רע, אני חייב לראות, ואותו דבר קורה עם השמיעה, אם מישהו מדבר אלי בצורה לא נעימה, אני חייב לשמוע אותו. חוש השמיעה שלי מאלץ אותי לעשות כך, וכמה אומלל אני מרגיש. קלל או הלל, אדם חייב לשמוע. ראיתי הרבה אנשים חרשים שלא שומעים בדרך כלל, אבל כל דבר אודותיהם, הם שומעים תמיד… . כל החושים האלו, חיצוניים ופנימיים, חייבים להיות תמיד תחת שליטה של התלמיד. ע"י תרגול קשה הוא צריך להגיע לשלב בו הוא יכול להבטיח את עצמו נגד החושים, נגד הפקודות של הכרתו. הוא חייב להיות מסוגל לומר להכרתו: "את שלי. אני מצווה אליך, אל תראי או תשמעי שום דבר", וההכרה לא תראה ולא תשמע. לא צורה ולא צליל, ישפיעו על ההכרה. במצב הזה ההכרה הפכה חופשית משליטם של החושים, והפכה נפרדת מהם. לא עוד היא צמודה לחושים או לגוף, דברים חיצוניים לא יכולים לצוות על ההכרה עכשיו, ההכרה מסרבת לספח את עצמה אליהם. ישנו ניחוח נפלא, התלמיד אומר להכרה "על תריחי", וההכרה אינה קולטת את הריח. כשהגעת לנקודה הזו, אתה רק מתחיל להיות תלמיד. זו הסיבה שכשמישהו אומר,"אני יודע את האמת" אני אומר, אם אתה יודע את האמת, חייבת להיות לך שליטה עצמית, ואם יש לך שליטה עצמית, הראה אותה בשליטה על האברים. סוף שבוע חמים ונפלא. אבי.