וירג'יניה וולף, סופרת ילדים מלהיבה
"הווילון של גברת לוגטון" הוא ספר ילדים מושלם ביופיו, שבו תובעת וולף את כבודה של אישה מבוגרת מהמעמד השקוף
איור מתוך הספר. האמא של כל היצורים
עופרה רודנר
22 בינואר 2025
הווילון של גברת לוגטון
סופר/ת:וירג'יניה וולףמו"ל:הוצאת קרן, תירגם מאנגלית: יהודה ויזן, איורים: טליה דריגס
מס' עמודים:40
"תחילה הפיל והזברה; אחר כך הג'ירפה והנמר; היען וקוף המנדריל, אחריהם גם תריסר מרמיטות וחבורת נמיות; הפינגווינים והשקנאים הידסו ודשדשו בצוותא מנקרים זה את זה מפעם לפעם... במהרה נאספו כולן על שפת האגם... באמת, היה זה מחזה יפהפה. ולחשוב שכל זה היה מונח לו על ברכיה של גברת לוגטון הזקנה שעה שהיא ישנה, ישובה על כיסא העץ הישן שלה לאור המנורה... (והרי גברת לוגטון פחדה אפילו לשרבב את קצה מטרייתה לתוך הכלובים שבגן החיות! אפילו חיפושית קטנה גורמת לה לזנק בבהלה!) אך גברת לוגטון ישנה. גברת לוגטון לא ראתה דבר" (מתוך "הווילון של גברת לוגטון").בסיפור הקצר והמושלם ביופיו שכתבה וירג'יניה וולף לילדים מתעורר הווילון הכחול של גברת לוגטון לחיים: החיות הרקומות עליו יורדות לשתות באגם וליהנות מכרי הדשא הפורחים, ואפילו המלכה מגיעה לבקר, "נישאת על גבי האפיריון שלה, ולפניה... ראש הממשלה, הגנרל, האדמירל והתליין, ואישים נכבדים אשר שהו לרגל עסקיהם בעיר, שהיתה יפה מאוד".
מסעות כאלה, אל הקולוניות האקזוטיות והשוקקות של הדמיון, נכתבו לפני ואחרי "הווילון של גברת לוגטון" — למשל ב"מפצח האגוזים" של את"א הופמן מ–1816, או ב"ארץ יצורי הפרא" של מוריס סנדק מ–1963. אבל הגיבורה של וולף היא לא ילדה שחולמת להיות נסיכה (או ילד שחולם להיות מלך), אלא אישה זקנה נוחרת, שתופרת וילון לסלון של משפחת פשתני ונרדמה עם המחט ביד.
גברת לוגטון היא אישה אפורה שלא נולדה לתהילה. במקור האנגלי קוראים לה Nurse Lugton (וכינוי החיבה שלה הוא Old nurse Lugton). כלומר, היא אולי האומנת, המטפלת, או המינקת לשעבר, או השכנה ש"טובה עם ילדים", כמו שאמרו פעם. היא שייכת למעמד הפועלות שעושות את המלאכות השקופות, שמחזיקות את הבתים של המשפחות הטובות על הרגליים. ואולי הכינוי nurse רומז גם שאין גבר בסביבה — ייתכן שהיא אלמנה תפרנית, או גרוע מזה, אישה שלא נישאה לאיש. נשים כאלה, בתקופתה של וולף, עדיין עוררו מבוכה ואמונות קדומות, שמא הן מכשפות, או נזירות קדושות, או סתם אווזות תמהוניות.
וולף. הגיבורה שלה היא לא ילדה שחולמת להיות נסיכה צילום: George C. Beresford/Hulton Archi
ואמנם, גם בממלכה הכחולה גברת לוגטון מעוררת חרדה, אבל שם איש לא יעז להרים עליה את האף. כי גברת לוגטון בראה את העולם הרקום על הווילון. היא נתנה חיים לכל היצורים ולכרי הדשא הפורחים, והאצבעון המשמש אותה לתפירה הוא השמש הזהובה הזוהרת בשמים. כשהיא נוחרת אפשר לשמוע "את הרוח שואגת בעוברה ביער", וכל החיות יראות מפניה — הן קוראות לה "המפלצת", כי ביכולתה להעניש, כמו המפלצת הגורגונית מדוזה. מי שמתקרב יותר מדי עלול לחטוף הקפאה ולהיתקע על ברכיה של האחות לוגטון למשך יום שלם.
כשגברת לוגטון הממשית מנמנמת, היא כלל לא מעלה על דעתה שבממד אחר היא האמא של כל היצורים. ולא מסוג חווה אלא מסוג לילית, פגאנית ושעירה; או אפילו אמא טיטאנית, שפניה "כמו צלע הר, ובמקום עיניים, שערות, אף ושיניים, עיטרו את פניה מדרונות אדירים, מפולות סלעים, תהומות ובקעים".
אבל וולף תובעת את כבודה האבוד של גברת לוגטון (ובשפה הפמיניסטית העכשווית, היא עושה reclaiming). כאילו אומרת לחיות "המתוקות" — אם גברת לוגטון היא מכשפה זקנה, אז הנה לכם מכשפה זקנה, מפלצת נוחרת, שבלעדיה אין לכם חיים.
סביר להניח שבעולם הממשי גברת לוגטון לא היתה מקבלת את זה כמחמאה, ואפשר גם להניח שלא היה לה זמן לקרוא את המאמרים הרדיקליים של וולף, כמו "חדר משלך" או "שלוש גיניאות". כי בעולם הממשי עמדה תהום בין וולף לגיבורה שלה לוגטון; ואם להסתמך על היומנים שלה (ועל יחסיה הסבוכים עם המשרתות, למשל), לסופרת לא היו אשליות רומנטיות בעניין הזה. וולף התייחסה לפערים האלה במאמריה, וכתבה בין היתר על הנשים מהמעמדות השקופים, אבל פחות התרועעה איתן, וגם פחות כתבה עליהן בפרוזה שלה למבוגרים.
את הסיפור על לוגטון, אחד משני הסיפורים שכתבה לילדים, וולף כלל לא טרחה לפרסם, וב–1963 הוא התגלה בארכיון, בתוך הטיוטה של "גברת דאלוויי". זהו אם כן אוצר בלום, והבחירה של הוצאת קרן להוציא אותו עכשיו בעברית, בתרגומו המתנגן להפליא של יהודה ויזן, היא מהמלהיבות שהיו כאן לאחרונה.
לכאורה צריך לשאול למה ויזן כינה את "האחות לוגטון" "גברת" — אבל בעברית אין תחליף ל"אחות" האנגלוסקסית, והמילה "גברת", במובן העכשווי שלה, היא ספק מכובדת ומעט לעגנית, במינון הנכון. גם האיורים של טליה דריגס נחמדים — אם כי חבל שהמאיירת ציירה, במין רפלקס, תמונה עליזה של הגברת לוגטון עם בעלה, על הקיר מעל האח. זה כביכול פרט קטן ושולי, אבל הוא מחמיץ במשהו את הגיבורה לוגטון. ואם וולף לא התאמצה לדחוף את הגיבורה שלה למסגרת, גם בשנת 2025 אין צורך להתאמץ.
נערך לאחרונה ב: