ויש גם צד אחר לימי הולדת

[sad]

ויש גם צד אחר לימי הולדת

מוזר, כולם באוקטובר? עוד שלושה ימים גם לו.. ומזכירות לי אתן ללא הרף, מה שאיני בטוחה שאזכור בעצמי, כי ביומן שלי ב 23.10 מסומנת כל שנה כוכבית ממורקרת, קטנה, כי זו מן דילמה לא רוצה אותה ביומן אבל לא נעים לי להתעלם (ממי?) אז מתפשרת עם עצמי על כוכבית ומקווה שאתעלם ואשכח ואזכר שבוע אחרי ופוחדת נורא שהיא כל כך קטנה, ואני כל כך עסוקה ולא מעונינת, שאשכח ולא אצלצל לאמא שלי, על מנת שלא להגיד לה שאני זוכרת, ובשיחה לא אומר דבר ורק אשאל מה העינינים כאילו במקרה צילצלתי והיא תגיד באמצע כאילו משום מקום "את יודעת איזה יום זה היום!?" ואני אגיד, "כן כן יודעת", ואוסיף שנדבר כבר במהלך השבוע ולהתראות ואסגור את הטלפון עד לשנה הבאה שבא תציץ הכוכבית הממורקרת כי לא נעים לי (ממי?) אפרופו אחים

 

[הלן...אמא של אמיר]

sad - אפרופו אחים שכולים

כרגע התפזרו החברים של אמיר, אחרי המפגש הקבוע שלנו ביום ההולדת שלו. אומנם יום ההולדת שלו יחול רק מחר (כבר בעצם היום), אבל בגלל שמחר כבר יום עבודה אז הפעם הקדמנו. ומחר בודאי כל אחד יעלה לקברו בזמנו החופשי. אפרופו אחים שכולים...... היכן את ממוקמת? קשה לך לדבר על זה? את משוחחת על זה עם מישהו? יש לך עוד אחים? כמה שנים עברו מאז? אשמח לשמוע.

 

[מיכל@בר]

עצבובית אחת ...

כל כך רואה את הכוכבית הזאת שאת מדברת עליה עם המרקר הצהוב או הכתום. מוזר, הדיאלוג הזה בינך ואמך, עושה משהו עם ריח של בית, מוכרחה לומר לך, משהו כמעט הפוך ממה שזה נשמע. לא יודעת למה. אולי השאלה שלה: את יודעת איזה יום היום?! אולי התשובה שלך, נדבר במהלך השבוע. לא יודעת, sad , יודעת את מה שאת מעבירה, ואני כאן קולטת דברים אחרים. אולי ילדי אוקטובר באמת חוגגים שם למעלה, מי יודע?..

 

[הלן...אמא של אמיר]

ליד אמיר

קבורים כארבעה חיילים שנולדו באוקטובר. כנראה שהמלאכים אוהבים את ילדי אוקטובר.

 

[tear]

הלן יקרה, איך לומר: מזל... ../images/Emo35.gif

כל כך קשה לומר את המילים האלו, אך רוצה לשלוח לך

 

[הלן...אמא של אמיר]

תודה דמעונת...

המפגשים האלה די שמחים...קודם כל הם מעדכנים אותי בנעשה אצלם.. נזכרים בכל מיני אפיזודות של אמיר...ובדרך כלל צוחקים הרבה.

באמת לא יודעת איך אומרים....העיקר המזל...איזה מזל זו כבר שאלה אחרת...נכון?

 

[tear]

בשנה שעברה

שזה היה כשלושה חודשים אחרי, פשוט הלכנו אני בעלי וביתי ועוד מספר מקורבים לבית הקברות עם טייפ וקלטת עם שירים נורא נוגעים כאלו ועם "מתנות" קטנות והמון פרחים ו"בילינו" מספר שעות שם, היה נורא עמוס וקשה. החברים שלו התקשרו במשך כל היום אבל לא אמרו בנוגע ל"אירוע" כלום, פשוט צילצלו כדי שאדע שלא שכחו.

 

[sad]

מיכל, יחודך ומיוחדותך

באופטימיות בתקווה , למרות הכל שיהיה פה HAPPY ENDING וניפול אני ואמי אחת על כתפי השניה ונחייה HAPPILY EVER AFTER . צר לי לא בסיפור הזה, פה תמצאי עצב, תהום שלא נשאר מה לגשר וריח הבית שאת מריחה, זה אוכל שנקנה והופשר וחומם, למען יראו מסביב שבבית הזה מאכילים. ולגבי אוקטובר, שנים חשבתי שהוא יושב שם על ענן, מביט עלינו מלמטה ומתפוצץ מצחוק: עסוקים בדם יזע ודמעות להתארגן להתאושש לחיות. אבל כדרכן של סערות גם זה עבר וכיום לא מאמינה ב"למעלה", ולא בהמשך שאחרי, ולא בכלום. כל זה לדעתי רק בראש שלנו. הנפש הלכה לישון לתמיד עם הגוף. והזיכרון נשאר אצלנו.

 

[מיכל@בר]

לא חמודה, אין שום קשר לאופטימיות,

אלו פשוט ריחות שאני מריחה כאן, דרך ההודעה. ואני יודעת שעצוב שיש נתק, שיש כעסים, לא רואה אותך ואת אמך נופלות זו על צואר זו, רק ככה, משהו מוזר. אולי אני מתחרפנת, לא יודעת.. תפסי חיבוק.

 

[יגאל17]

אגב אחים...

גם אני אח שכול

 

[הלן...אמא של אמיר]

צר לי לשגם אתה אח שכול

תרצה לספר עליך יותר? מבטיחה לך שתמצא פה הרבה אוזניים רגישות...חום...והבנה.

 

[BooBee]

אצלנו זה גם צפוף

אחותי, החיה, בסוף אוגוסט, אני בספטמבר, אחותי המתה היתה ב 18 באוקטובר, היום אמא שלי , מחר אחי הקטן, שבוע הבא סבתא, ובנובמבר אבא. לא אשכח לעולם, שיום ההולדת החמישים של אבא יצא בדיוק בשבעה של אחותי, היה קשה נורא, דודה שלי הכינה עוגת גבינה, ואמרנו בשקט מזל טוב לאבא עם חולצה קרועה ונפש עוד יותר. קראתי עכשיו את השיחה על אחים שכולים. אני עדיין "לומדת". לפעמים אמא שלי עולה לי על העצבים בפנקסנות שלה, לפעמים אני משתיקה אותה ואומרת די אמא, נמאס לשמוע מי הפסיק לבוא ומי הפסיק להתקשר. בסוף השבוע הייתי אצל ההורים, היום אכלנו ארוחת צהריים בחוץ, לחגוג לאמא יומולדת. אפילו קינחנו עם גליקה וזיקוק. ואתמול הבאנו זר פרחים ענק. והיה מחניק קצת לחגוג, אני מודה. כמו ביום הולדת שלי לפני חודש, לא שהיה לי קשה לשמוח ולהשתולל, אבל החוסר שלה היה לי שם. הפסיכולוגית שלי עוזרת לי המון ליצור את השיחה עם ההורים, גם אם הם לא שותפים בה, זאת אומרת, אני לא מצליחה כל כך לדבר איתם, הם נורא תקועים, מעולם לא היו כאלה שפאשר לשבת ולדבר איתם, סוג של אנשים שכאלה, אני עדיין ממשיכה לנסות איתם. אבל עם אחותי הקטנה ואחי הקטן אני מתעקשת, לדבר, לתמוך, לשאול. לשתף זה נורא חשוב לנו, יושבים ומדברים עליה. מספרים על החלומות שהשתתפה בהם. ועדיין, אני רואה, אנשים מסביב, פחות עסוקים בנו, האחים והאחיות, יותר עסוקים עם ההורים, אבל גם בזה הפסקתי להלחם. אני יוצרת את ההתמודדות שלי בעצמי, ואם צריך לדבר אז יש פסיכולוגית ויש חברות(שגם הן, ככה לפעמים נדמה לי, קשה להן איתי, ואין מה להגיד, אז אני אומרת יאללה חיבוק יספיק, לא צריך לנתח כל מחשבה שיש לי). כל החגים האלה והימי הולדת הצפופים, והאזכרה של 11 חודש ותחילת חודש הבא זה שנה ויש שתי חתונות של בני דודים, ואני לא יכולה להסביר, אבל יש לי תחושה מוזרה לאללה. אני יושבת בסלון אצל הוריי ומסתכלת בתמונה שלה ואני מחכה שתחזור. אשכרה. מסתכלת שם לפרצוף שלה, מקרוב, כל הלילה הסתכלתי ודיברתי אליה וכלום. אותו מבט, אותו חצי חיוך, שום שריר לא זז שם בתמונה ואני פתאום מבינה שאני מדברת לתמונה ומבינה שאין מצב שהיא חוזרת וזה עוד פעם מתהפך ככה. הלב רוצה, הראש כבר מבין או להיפך, אני מבולבלת. התמונה כל כך מוחשית כזו, נורא אותנטית, בלי פוזה, תמונה כזו, שתפסו את המבט שלה במקרה, סובבה את הראש וצילמו. והדיאלוגים האלה שיש לי איתה ויש לי עם עצמי ויש לי עם ההורים שלי, זה עסק רציני, ממש משרה מלאה. אז זה כמו לג´נגל כמה כדורים באויר, לנשום עמוק ולהמשיך, פעם היא ופעם אני ופעם אבאמא ופעם אחי ואחותי ולפעמים דודה שלי וסבתא ובת דודה, כדורים כדורים, נזרקים באויר, ולפעמים אני מפספסת אחד או שניים, לפעמים הכל נופל. ואני נופלת איתם לכמה ימים של קרבות פנימיים ואי אפשר תמיד לכתוב ואם כבר לכתוב אז זה טקסטים מופרעים. שאלו כאן איך זה להיות אחות שכולה. אז ככה זה. מטורף. להקרע בין כולם. בין כל הכדורים. בינתיים אני עדיין בשלב האימונים.

 

[יגאל17]

גילוי לב?!

האם זה לא קשה לך קצת לדבר על זה?

 

[BooBee]

יותר קשה לי לסתום ת´פה

אחרי שאחותי מתה, לא הצלחתי לבכות. בהלווויה לא בכיתי עליה, זה היה יותר בכי של הלם, של לראות את ההורים שלי רוצים לקפוץ אחרי שהורידו אותה לקבר. זה היה בכי מסוג אחר, ואז כל השבעה רק צחוקים ושיגועים ואפילו אמרו לי הלו מה קרוה איתך בובה, תרגעי קצת, אחותך מתה. ככה חודש שלם, לא הצלחתי לבכות. עד שהכל התפרץ לי ערב אחד. בכי היסטרי, משתק, אבל גם כזה שמשחרר חודש ומשהו של הדחקות. ואז הבנתי שלדבר על זה תורם לי הרבה יותר מאשר לסתום ת´פה. היום הרבה פחות קשה לי לכתוב ככה. זאת אומרת קשה, ברור, אבל זה משחרר אותי, מנקה לי מלא הצטברויות בבפנוכו.

 

[הלן...אמא של אמיר]

גם בתי הצעירה הגיבה כמוך

בימים הראשונים...היא כל הזמן צחקה ועשתה צחוקים..... ואני חושבת שצחוק זהו אותו שריר של בכי.

 

[הלן...אמא של אמיר]

יגאל...

אשמח לשמוע...אל תחשוש...בגלל הקושי שלי.

 

[מיכל@בר]

את כאילו מצלמת מצב... הכל רואים

כמו תמונות תמונות. ויש את התמונה של אבא שלך עם חולצה ונפש קרועות, ועוגה, ויומולדת. וואי, זה נורא. ואת, נקרעת בין כולם... וכדורים. אוהבת לקרוא את התאורים שלך.

 

[הלן...אמא של אמיר]

בובי...קראתי בעיון את מה שכתבת

ורוצה לומר לך שאל תשכחי שזה עדיין מאד מאד טרי. מבינה את הפינקסנות של איתך...זה יעבור לה...תאמיני לי. גם כל הבלאגנים שאת חשה...הם כל כך טבעיים, רק לא להאיץ למרות שרוצים לחזור לחיים השגרתיים מהר.