ויתור על אהבה בשביל הילדים?
היי,
אני בזוגיות בערך 10 שנים. שני ילדים קטנים, כל אחת ילדה אחד. לא מאומצים. (היא מסרבת, צריכות להתחיל לזוז בענין אפוטרופסות)
היחסים מאז ומעולם היו לא הכי יציבים, אבל המשכנו.
בשנים האחרונות (בעיקר מאז שהילדים נולדו) היו תקופות מאוד קשות, שהביאו לפעמים להחלטות להפרד, ולריחוק מאוד גדול. למרות שלא נפרדנו.
בתקופות "טובות" מאוד נחמד לנו. יוצאים עם הילדים, א.בוקר באופן קבוע פעם בשבוע, חו"ל, סרט מדי פעם וכו'.
לפני כמה חודשים מכרנו את הבית ועברנו לגור אצל ההורים שלה, עד שנראה מה קורה.
למרות שגם שם היו פיצוצים והחלטה לסגור את הענין (אפילו התחלתי לחפש דירות לבד), בסוף זה לא קרה, ואפילו קנינו בית, במקום שמאוד רצינו, בעיקר בגלל הילדים. (נראה לי קצת הזוי עכשיו אבל לא משנה)
אני כל הזמן חייתי במחשבה שעכשיו קשה, אבל אם יש בסיס טוב, והילדים ביחד, אז זה בטח ישתפר בעתיד, כשהילדים יגדלו קצת וכו'.
בתקופה האחרונה הייתה תקופה טובה, והיו כמה ניסיונות התקרבות פיזיים מהצד שלי, שנתקלו בסירוב מיידי.
היא הבהירה שהיא לא אוהבת אותי, לא נמשכת אלי בכלל (ואף קיצוני מזה) ושאין לה שום צורך בשום קירבה או אהבה, ושהיא נשארת בגלל הילדים, וכי זה נח.
הבהירה בצורה מאוד ברורה, שלה אין בעיה להמשיך ככה, אבל שאני לא אצפה לשום דבר יותר מקשר אלפטוני (וגם זה בקושי) כי זה מה שיש.
איך הייתם מגיבים במצב כזה?
אפשרות אחת היא כמובן להגיד לה שאני לא מוכנה, ולחפש דירה באיזור. אני המטפלת העיקרית בילדים, מקלחת, משכיבה, מלבישה בבוקר, רצה לרופאים וכו'. היא לא מעריכה כלום. לא מכבדת אותי ושום דבר.
במידה ואעבור לגור בדירה, הילדים בעצם יעברו כל פעם מבית לבית, וכל מה שמשתמע מחיים להורים גרושים.
היא תשאר לגור אצל ההורים שלה, ואני אגור לבד. מה שאומר שחלק גדול מהזמן הבית יהיה ריק. מה שדי הורג אותי. היא לעומת זאת תוכל להציע לילדים את המשפחה שלה. שזה יתרון בשבילה.
מבחינה כלכלית גם כמובן יהיה הרבה יותר קשה, לעבור למשכורת אחת שהיא די ממוצעת.
אבל, אולי יהיה לי קצת שקט נפשי, ואולי בעתיד גם אמצא אהבה.
אני בת להורים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) אבל פחדו להיפרד. ומאוד כעסתי עליהם על זה.
אבל מצד שני, אני מפחדת לעשות את הצעד ולהרוס לילדים.
אם נשאר לגור ביחד, יש בית פרטי עם חצר. מבחינה כלכלית יהיה הרבה יותר קל. תהיה המשפחתיות לילדים. ואפילו כנראה עוד ילד בעתיד (אני לא מוכנה לוותר על עוד ילד)
אבל, בלי אהבה. בלי סקס. בלי כלום. שותפות לגידול ילדים וזהו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחיות ככה. זה די הורג אותי.
אני גם באמת לא מבינה למה. מסביב כולם אומרים לי שאני נראית מעולה, ושאני לא מעריכה את עצמי עשירית ממה שאני שווה.
לא מבינה לאן הכל נעלם בדרך.
אבל השאלה אם לשים את הרצונות שלי לפני רמת החיים של הילדים? להרוס להם את הילדות רק כדי שאני אולי אמצא אהבה?
אני כותבת ביובש כי כבר לא מסוגלת להיכנס לזה יותר מדי.
תודה למי שקרא. אשמח לעצות
**לא לראשי**
היי,
אני בזוגיות בערך 10 שנים. שני ילדים קטנים, כל אחת ילדה אחד. לא מאומצים. (היא מסרבת, צריכות להתחיל לזוז בענין אפוטרופסות)
היחסים מאז ומעולם היו לא הכי יציבים, אבל המשכנו.
בשנים האחרונות (בעיקר מאז שהילדים נולדו) היו תקופות מאוד קשות, שהביאו לפעמים להחלטות להפרד, ולריחוק מאוד גדול. למרות שלא נפרדנו.
בתקופות "טובות" מאוד נחמד לנו. יוצאים עם הילדים, א.בוקר באופן קבוע פעם בשבוע, חו"ל, סרט מדי פעם וכו'.
לפני כמה חודשים מכרנו את הבית ועברנו לגור אצל ההורים שלה, עד שנראה מה קורה.
למרות שגם שם היו פיצוצים והחלטה לסגור את הענין (אפילו התחלתי לחפש דירות לבד), בסוף זה לא קרה, ואפילו קנינו בית, במקום שמאוד רצינו, בעיקר בגלל הילדים. (נראה לי קצת הזוי עכשיו אבל לא משנה)
אני כל הזמן חייתי במחשבה שעכשיו קשה, אבל אם יש בסיס טוב, והילדים ביחד, אז זה בטח ישתפר בעתיד, כשהילדים יגדלו קצת וכו'.
בתקופה האחרונה הייתה תקופה טובה, והיו כמה ניסיונות התקרבות פיזיים מהצד שלי, שנתקלו בסירוב מיידי.
היא הבהירה שהיא לא אוהבת אותי, לא נמשכת אלי בכלל (ואף קיצוני מזה) ושאין לה שום צורך בשום קירבה או אהבה, ושהיא נשארת בגלל הילדים, וכי זה נח.
הבהירה בצורה מאוד ברורה, שלה אין בעיה להמשיך ככה, אבל שאני לא אצפה לשום דבר יותר מקשר אלפטוני (וגם זה בקושי) כי זה מה שיש.
איך הייתם מגיבים במצב כזה?
אפשרות אחת היא כמובן להגיד לה שאני לא מוכנה, ולחפש דירה באיזור. אני המטפלת העיקרית בילדים, מקלחת, משכיבה, מלבישה בבוקר, רצה לרופאים וכו'. היא לא מעריכה כלום. לא מכבדת אותי ושום דבר.
במידה ואעבור לגור בדירה, הילדים בעצם יעברו כל פעם מבית לבית, וכל מה שמשתמע מחיים להורים גרושים.
היא תשאר לגור אצל ההורים שלה, ואני אגור לבד. מה שאומר שחלק גדול מהזמן הבית יהיה ריק. מה שדי הורג אותי. היא לעומת זאת תוכל להציע לילדים את המשפחה שלה. שזה יתרון בשבילה.
מבחינה כלכלית גם כמובן יהיה הרבה יותר קשה, לעבור למשכורת אחת שהיא די ממוצעת.
אבל, אולי יהיה לי קצת שקט נפשי, ואולי בעתיד גם אמצא אהבה.
אני בת להורים שלא אהבו אחד את השני (בלשון המעטה) אבל פחדו להיפרד. ומאוד כעסתי עליהם על זה.
אבל מצד שני, אני מפחדת לעשות את הצעד ולהרוס לילדים.
אם נשאר לגור ביחד, יש בית פרטי עם חצר. מבחינה כלכלית יהיה הרבה יותר קל. תהיה המשפחתיות לילדים. ואפילו כנראה עוד ילד בעתיד (אני לא מוכנה לוותר על עוד ילד)
אבל, בלי אהבה. בלי סקס. בלי כלום. שותפות לגידול ילדים וזהו.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת לחיות ככה. זה די הורג אותי.
אני גם באמת לא מבינה למה. מסביב כולם אומרים לי שאני נראית מעולה, ושאני לא מעריכה את עצמי עשירית ממה שאני שווה.
לא מבינה לאן הכל נעלם בדרך.
אבל השאלה אם לשים את הרצונות שלי לפני רמת החיים של הילדים? להרוס להם את הילדות רק כדי שאני אולי אמצא אהבה?
אני כותבת ביובש כי כבר לא מסוגלת להיכנס לזה יותר מדי.
תודה למי שקרא. אשמח לעצות
**לא לראשי**
