ויתור על קריירה בגלל אמהות?

[siv30]

ויתור על קריירה בגלל אמהות?

בהארץ פורסם ראיון עם קלודט זורע מקיבוץ מעגן מיכאל שמסתמנת כתקווה של האופנה הישראלית. היא הוזמנה ע"י ז'אן פול גוטייה לפאריס לעצב לו לקולקציה (חלומו/ה הרטוב של כל מעצב/ת). התשובה שלה בכתבה הפתיעה אותי לחלוטין: "ההצעה של גוטייה היא מין צרה טובה. זאת הצעה מדהימה שמעמידה אותי בפני החלטה חשובה, אבל האמת היא שאני לא ששה לחזור ולחיות בפאריס (שבה גדלה, ש"ב). אני הרי לא לבד" וההסבר של המראיינת לאמירה התמוהה הזאת של המרואיינת (ממש על סף התנצלות): "זורע היא אכן לא הטיפוס המצוי של בוגרת לימודי אופנה, שמוכנה לעזוב הכל ולהרחיק לעיר זרה כדי לחסות בצלו של מעצב נודע. יש לה התחייבויות משפחתיות: היא אם לארבע בנות, בנות 6 עד 14, נשואה וחברת קיבוץ מעגן מיכאל, שאליו עלתה מצרפת ב-1980. לפאריס היא לא ממש מתגעגעת, לדבריה, בעיקר מפני שהיא מכירה מקרוב את האנטישמיות ואת תחושת הזרות." האם חייבת להיות דילמה בין קריירה לאימהות

אני לא רואה את הסתירה בין המחוייבות למשפחה, לניצול הזדמנויות בקריירה כדי להתקדם במעלה הסולם. אבל יתכן שאני חריגה בנוף הזה. הכתבה המלאה: http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=350747&contrassID=2&subContrassID=23&sbSubContrassID=0

 

[missB]

יותר ויותר מסתבר שכן

כיוון שדרישות הקריירה הופכות להיות יותר ויותר תובעניות נראה שיותר ויותר נשים מוצאות את עצמן נאלצות לבחור בין התקדמות במעלה הסולם לבין האמהות. הכל פונקציה של מה את נדרשת לעשות כדי לקדם את הקריירה. אם מדובר על לעבוד המון שעות, על נסיעות תכופות או משהו בסגנון - אז בהחלט צריך לבחור כי ברור שזה בא אחד על חשבון השני. אני נתקלת יותר ויותר בנשים שהיו קרייריסטיות עד ללידה ואז השתנו להן סדרי העדיפות והן מעדיפות להוריד הילוך בתחום הקריירה.

 

[אנטוניה2]

נראה לי שגם גברים צריכים לוותר

לא שזה מנחם. אבל אני חושבת שהדרישות לקריירה נהיו מטורפות, לגבי שני המינים. הרבה יותר מדי שעות כדי לפרנס משפחה, הרבה יותר מדי שעות כדי לקנות בית. אולי הצרכים שלנו הם שנהיו מטורפים, נראה שפעם היה צורך בפחות מאמץ ולחץ כדי לגדל ילדים .ואשמח לשמוע את דעתה של מישהי מבוגרת יותר (אני בת 30) כדי לדעת אם זה נכון. השבוע אני ואנטון הסתכלנו יחד על לוח מודעות העבודה, והיתה שם מודעה שלפיה הדרישות הן שהיה של שבוע בחו"ל בכל חודש , לתקופה של כמה שנים. כמובן שלאנטון זו לא נראתה בעיה למרות שלפי התכנון, בעוד שנה וחצי-שנתיים הוא יחבוק תינוק(ת!) ראשונה. אבל כשהעמדתי אותו על טעותו הוא הבין שלא אידאלי לבלות רבע מהזמן בחו"ל, כשיש לך ילד קטן. גם זה סוג של ויתור, אבל לדעתי הויתורים הבעייתיים יותר הם ביומיום. כשהילד חולה מי ישאר איתו? מי שמרויח פחות והעבודה שלו פחות קריטית למאמץ ההרקוליאני של פרנסת משפחה...מי זה ? נכון! מי שמראש החיים שלו היו פחות מכווני קריירה, ולכן אם יש לו מקצוע הוא יהיה פחות מכניס, שאולי נשאר בבית ליותר משלושת חדשי חופשת הלידה, והקריירה שלו הואטה או נעצרה, שבשיקולי הזוג שאולי נעשו לפני הבאת הילדים לעולם, סומן כמי שיעבוד פחות שעות בחוץ כדי לשאת בעול בבית... ומה שהכי מעצבן הוא שאלה שיקולים לגמרי נכונים וכלכליים ומציאותיים. השוביניזם הוא רק ברקע שלהם, בנסיבות שיצרו אותם. לא חייב להיות שוביניזם בין ה"שחקנים" המנסים לנווט את חייהם בתוכם- הרי גם זוג שוויוני ביותר עשוי ליפול למלכודות כאלה.

 

[siv30]

את אופטימית

רוב הגברים שהכרתי / מכירה לא מוותרים כאשר יש להם הזדמנות של פעם בחיים לקריירה ושגשוג. מאידך אנחנו, לנו תמיד יש יסוריי מצפון |קשים| שאנחנו לא אמהות טובות מספיק. לכן, אנחנו בקלות מוותרות, אנחנו רואות בוויתור סימן לאימהותנו המוכחת. תגידי עם יד על הלב - כמה גברים היו מוותרים על הזדמנות כמו שהיא קיבלה

(0 גברים לדעתי). לעומת זאת, היא מתרצת את הויתור מראש בכך שהיא לא אוהבת את צרפת, היא חיה שם בעבר והיא מכירה את האנטישמיות...

 

[לנטוש]

בגלל זה יש פורום "נשים וקריירה"

ולא "גברים וקריירה"

 

[siv30]

../images/Emo24.gif את בסדר

 

[שש שבע]

לפעמים יכול להיות אחרת

לפני שנים כשהיו לי רק 3 ילדים קטנים, משכנתא לוחצת, והמון חובות, קיבל בעלי הצעה לצאת לארץ מסוימת לצורך עבודה, התנאים היו מפתים, וגם לי היתה אפשרות לעבוד, עוזרות בית ב-50 דולר לחודש, דירה חינם כי הם יממנו את השכירות, ולימודים לילדים ימומנו גם כן. 3 שנים שם היו מסדרות אותנו היטב ועד כמה נוספות מעשירות אותנו ממש. אבל.. השאלה? איזה בית ספר זה לילדים, ומה החינוך?וכמה הם יראו את האבא שלהם וכ'ו וכו' ואבא שלהם סרב, אני דוקא די התפתיתי, ובעלי סרב. אז לפעמים גם גברים מותרים על הצעות מפתות לטובת הילדים. היום בדיעבד אני יודעת שההחלטה היתה נכונה.

 

[missB]

זה עניין של סדרי עדיפויות

ברגע שאתה מגדיר לעצמך מה סדר העדיפות האמיתי שלך אז יותר קל לך לקבל החלטות כאלה. אנשים לפעמים שוכחים שעבודה או קריירה היא אמצעי להשגת מטרות ולא מטרה בפני עצמה. לי גם הוצעה פעם משרה נהדרת שהבאג היחיד בה היה הצורך לבלות שבועיים בכל חודש באוסטרליה. כמובן שויתרתי. בעיני הדברים שנדרשתי לוותר עליהם היו יותר חשובים מהדברים שהייתי מרוויחה. לדעתי יש גם גברים שהיו מוותרים על הזדמנויות כאלה. פחות מאשר נשים, אבל עדיין יש. ובל נשכח שהחברה מתייחסת יותר בסלחנות לאשה שמוותרת על הזדמנויות כאלה בשביל המשפחה מאשר על גברים שעושים זאת. אז אולי הלחץ עליהם גדול יותר.

 

[יונית א]

"מה בעלך אומר על זה?"

אני אשת קריירה בכל הגדרה . בעברי קריירה אחת וכיום אני בשנייה שלי לאחר מהפך קריירה שעשיתי. בן זוגי לחיים,הוא זה שהיה מטפל במקרי חירום של ילדים מחלות וכו,אני הייתי "משובצת" לאישפוז מתוכנן, בדיקות רופא ידועות מראש וכו- בגלל הגמישות היותר גדולה שלו באותה עת בלוח הזמנים שלו בעבודתו. מעבר לכך כול חיי שילמתי ממיטב משכורתנו עבור מטפלות וכוח עזר לסוגיו. כלכלית באותן שנים, היו תקופות שלו אחד משנינו היה נשאר בבית עם הילדים-כנראה שהתחשיב הכלכלי של רווח והפסד היה שולי. אבל- לשנינו הייתה חשובה הקריירה שלנו. ולכן בחרנו להתקדם מקצועית בד בבד עם גידול ילדינו. אז האם אפשר להיות אם וגם קריירה?-כן. האם הורים עושים ויתורים בשל כך? -בוודאי. אבל-כל אדם בודק את הנכונות שלו ל"מחיר" עבור הקריירה שלו, ללא קשר למינו. אגב, אחת השאלות המעצבנות שהייתי שומעת בראיונות לתפקידי קידום . מראיין גבר כמובן: "מה בעלך אומר על זה? האם הוא מודע להיקף העבודה הצפוי " - התשובה שלי כמעט באוטומט הייתה " כשתראיין אותו ,תשאל אותו. בנתיים אני פה לראיון ולא הוא" זה בד"כ סתם למראיין את הפה. (ולעיתים גם לי, גרם להפסיד את התפקיד המוצע).

 

[missB]

לא תמיד אפשר לקבל הכל

הנה דוגמה שאשמח לשמוע את דעתך: יש לי חברה בתפקיד יחסית בכיר. היא השקיעה שנים בבניית הקריירה שלה, כולל שעות עבודה ארוכות, והתקדמה יפה. לאחרונה היא ילדה והגיעה להבנה שלא תוכל (או לא תרצה) להמשיך לעבוד כל כך הרבה שעות. בשיחה עם הבוס הסתבר שהוא אינו מוכן לוותר במיל ודורש שתעבוד את אותן שעות ואף יותר - כדי לתת דוגמא אישית. היא עכשיו בדילמה קשה של בחירה בין הילד לבין הקריירה שהשקיעה בה כל כך הרבה. איזו אלטרנטיבות לדעתך עומדות בפניה כדי לשמור על הקריירה שלה וגם לראות מדי פעם את הילד שלה?

 

[יונית א]

בוודאי שיש דילמות

וחברתך, כמו אחרים ואחרות תצטרך להחליט בין החלופות שיש לפניה מה היא מעדיפה כיום. איש לא יוכל לתת לה את התשובות שנכונות לה. הדילמה היא שלה, על המחירים שהיא תצטרך בכל מקרה לשלם. אגב, בכל בחירה שלה יהיה "מחיר". גם לעזוב את העבודה וגם להשאר בתנאים של המערכת. שאלות חשובות הן למשל לכמה זמן צפויה העבודה בתנאים האלו,מה משמעות העבודה בתנאים אלו (לא ברור לי מהן שעות העבודה למשל). האם יש חופשות סופשבוע ארוכות, מה התגמולים הכלכלים ואחרים, האם אחרי התפקיד הזה צפוי קידום, מה הסיכוי בשוק העבודה המקצועי שלה לקבל תפקיד אחר במקום אחר "נוח" יותר, מה יכולת ההשתלבות שלה, מה הסל הכלכלי הזוגי-משפחתי ומהן ההתחייבויות הכלכליות שלהם. והדילמה לא פשוטה. יודעת.

 

[missB]

זה בדיוק נושא הדיון

הרי השאלה היתה האם נשים נאלצות לבחור בין קריירה לבין אמהות. הדוגמא שהבאתי היא רק אחת מיני רבות שממחישה שהרבה פעמים התשובה היא בהחלט כן. ביותר מדי מקומות נדרשות שעות עבודה ארוכות מאוד ומי שלא מוכן לכך - סיכויי ההתקדמות שלו נפגמים לגמרי. אין ממש דרך לתמרן בין הדברים אלא רק לבחור מה יותר חשוב לך. האם זה תקין שנאלצים לבחור? לא. אבל מה אפשר לעשות? אז נכון שאותה בחורה יכולה לנסות למצוא מקום עבודה אחר פחות תובעני. אבל האמת היא שהסיכוי שלה למצוא תפקיד בכיר ולא מדי תובעני, די קלוש.

 

[יונית א]

זו לא בחירה בין לבין אלא איך לשלב

בצורה משפחתית(זוגית) אופטימלית קריירות של שני בני זוג יחד עם גידול משפחה. יש מחירים לכל אחד, יש שנים שאחד משקיע יותר בקריירה שלו ושנים אחרות האחר. כן, תפקיד בכיר הוא תובעני יותר מטבע הוויתו. ולכן היא תצטרך להחליט אם בשנים הקרובות היא מאיטה את הקצב, מורידה הילוך , ולא מקדמת את עצמה (עם אופציה שבעתיד תישאר מאחור במידה ניכרת). או מוכנה לשלם את המחיר בגידול התינוק ולהשקיע בקריירה שלה.

 

[אנטוניה2]

קראתי עכשו את מה שנכתב אתמול

ויש לי הערה יותר אופטימית: האמת היא, שעם יד על הלב אני חושבת שהלחץ עליהם הוא באמת עצום, ואני לרגע לא הייתי בוחרת בו. אולי זה כי עם צרות שמכירים יותר קל להתמודד אבל הלחץ הזה, להוכיח את עצמך כל הזמן, להיות מפרנס ויודע כל (טוב- לפחות מזה כבר מזמן שחררנו אותם...חחחח) ולהיות "גבר" (הרי היות-אשה זו עובדה שנקבעה כבר בבטן אמנו, והיות-גבר זו שאלה שיש לענות עליה ולהכויח אותה מדי בוקר!) להתמודד עם העולם בלי "רשות" להפגין חולשה- כל זה נורא מתיש. וגם המחיר שצריך לשלם גבר כדי להגיד לא לעבודה כי הילדים יותר חשובים לו- הוא יחשב במשפחות רבות לאבא לא טוב, המועל בתפקיד הבסיסי שלו - לפרנס! בקיצור, מהצרות שלו והצרות שלי... אני מעדיפה את הצרות שלי (כל עוד לא יהיו לידי שוביניסטים שיגדילו את הצרות שלי) לפחות ברגע זה.

 

[לנטוש]

../images/Emo45.gif

פעם כתבתי פה משהו קשור, על החובה היותר גדולה שהגברים מרגישים לפרנס, ולבחור מראש מקצוע "אמיתי" שיכניס כסף וכו'. התנפלו עלי מאד... נראה לי שאנטוניה לא היתה עדיין בפורום... להוכיח כל יום מחדש שאתה 'גבר' (ולא ע"י גרעפצים והתנהגות גסה) זו מטלה לא קלה, אפילו בעולם המודרני והשוויוני שלנו.

 

[siv30]

../images/Emo6.gif כאילו שהאישה היא רכוש של הגבר

שהוא צריך לאמר על זה משהו. רק גבר יכול לשאול שאלה בניסוח העקום הזה.

 

[אנטוניה2]

דעי מה שתשיבי- הצעות

אני שמעתי את השאלה הזו בגרסת נהגי המוניות ("מה בעלך אומר על זה שאת חוזרת כל כך מאוחר?"), ואת התשובות אני מעלה לשימושכן. ש: "מה בעלך אומר על זה שאת חוזרת כל כך מאוחר?" -"לא יודעת, קשה לשמוע אותו עם הפלסטר על הפה" -"בעלי באמת שאל למה לא נשארתֱי יותר בעבודה, הוא עוד לא גמר לעשות פנלים" -"בעלי אומר שהניאנדרטליות מדבקת אז לא כדאי לדבר עם אנשים ששואלים שאלות כאלה" ולסיום- תשובה של סבתא שלי לשאלה אחרת, לאנשי מכירות שמתקשרים ומבקשים "אפשר לדבר עם בעלך?" -"בעלי עבר לגור בדרום חולון."

 

[siv30]

הזכרת לי

קופת חולים כללית מנסה לבדוק את שביעות רצונם של החברים מהטיפול הסיעודי. במסגרת זו הם התקשרו לסבתא שלי ובקשו לדבר עם XXX כי הם ראו שהוא ניצל את הביטוח הסיעודי. אלא מה שסבא שלי נפטר לפני 10 שנים ובכלל לא הספיק המסכן לנצל את הביטוח הסיעודי.

 

[b e ll]

גם משפחה זה עסק כלכלי שצריך להיות

רווחי. אני כאישה מרוויחה רבע מבעלי רק בגלל שאני אישה, אני מרוויחה כך גם כי אני גרה בצפון הארץ וגם כי במצב השוק היום אני פוחדת לעזוב. כשילדיי היו קטנים הייתי צריכה לשלם למטפלת שתשמור על ביתי התינוקת, לגן פרטי שבתי האמצעית הלכה אליו ובנוסף עוזרת. בחישוב פשוט מאוד משכורתי לא כיסתה את הגן+מטפלת, שלא לדבר על כך שאם אני עובדת אני גם רוצה להתפרנס. הייתי עייפה ומתוסכלת ממצב חשבון הבנק הגרוע שלנו ולא ידעתי מה עוד אפשר לעשות (לקחת עוד עבודה מעבר למשרה המלאה שהייתה לי?). בסוף עזבתי את מקום העבודה ההוא, וגידלתי את שלושת ילדיי במשך כשנה. חשבון הבנק שלנו התאזן, בנותיי ובני גדלו ואפשר היה כבר לחשוב על לחזור לעבודה. לחזור לאותו סוג משרה (בהשכלתי אני מהנדסת), לאותן שעות ארוכות ומטורפות, לאותה משכורת רעב ללא אפשרויות לתוספת - ממש נרתעתי מזה. אז חיפשתי אלטרנטיבות שיאפשרו לי למצות את כישוריי ויכולתי וגם ישאירו אותי שפויה בסוף יום העבודה. אז מנסיוני הרב, קשה מאוד להיות טובה בכל החזיתות, מישהו משלם את המחיר ואם זו לא את אז הילדים משלמים את המחיר. ואני לא יכולה לשאת את הרעיון שילדיי יקבלו אימא עצבנית ועייפה ומצד שני אני גם לא מסוגלת לשאת את המחשבה שלא אממש את עצמי ואהיה תלויה בבעלי לפרנסתי. פלונטר לא נורמלי. ואין לי תשובה חכמה. אני יודעת שאני עשיתי ויתורים מאוד כואבים על קריירה בגלל האימהות ומצד שני לולא הייתי אימא לא הייתי ממשת את עצמי - ילדיי הם הם ההצלחה הכי גדולה שלי. הם באו לנו אחרי הרבה שנים של כאבים ומאמץ, אז אנחנו יודעים להעריך מאוד את גורלנו ששפר עלינו.

 

[mickiema]

אנשים עוברים שינויים [קצת מאד ארוך]

לא הייתי מאמינה על עצמי. אני אשת קריירה בכל רמח אבריי. משקיעה בעבודתי, עובדת שעות ארוכות, משלימה שעות מהבית וכד'. בזכות ההשקעה הגדולה (בין היתר), התקדמתי והגעתי לפוזיציה יפה, שכר יפה מאד ורכב צמוד. אני מאד נהנית מהתפקיד שלי ומרגישה שאני משפיעה, מתקדמת ולומדת. לפני חצי שנה ילדתי את בתי השנייה ומאז אני מסתובבת עם גוש גדול בבטן. אני פשוט מרגישה שאני לא מסוגלת להמשיך כך. - זה לא הגיוני שמישהו אחר יגדל את בנותיי, יחווה איתן את הלמידה של השנים הראשונות - אין לי שנייה אחת לעצמי שלא לדבר על המערכת הזוגית שנדחקה אי שם לתחתית סדר העדיפויות בקיצור, כמו רבים אחרים גם אני נקלעתי למעגל מטורף של עבודה - ילדים - זוגיות... הקלישאה המוכרת. אבל, לאחרונה התחלתי לשקול את האופציות לשינוי המצב. - ברור לי שאני רוצה לעבור לעבוד מקסימום עד 13:00 ולקחת את בנות מן הגן בצהרים ולא ב- 16:30/17:00. - ברור לי שמשמעות הדבר היא ויתור על הקריירה שלי לפחות לשנים הקרובות (ואולי בכלל), וקריירה שלי היא חלק גדול מן ההגדרה העצמית שלי (כרגע) - ברור לי שמשמעות הדבר היא הרעה במצבנו הכלכלי אבל באותה מידה ברור לי שכך לא אוכל להמשיך עוד זמן רב. שאני מזניחה את עצמי בכל כך הרבה תחומים. שאני הורסת את עצמי מבפנים בתחושות התסכול ורגשות האשם (כלפי כל בני המשפחה). בקיצור, השינוי חייב להיעשות. עכשיו אני מחפשת את ה"איך". תחום השיווק (שזה מה שאני עושה היום) זה בעצם הדבר היחיד שאני יודעת לעשות... האם כדאי לעשות הסבה מקצועית? לאיזה תחומים? האם לחזור להיות מזכירה כמו בתקופת האוניברסיטה? האם לא אשתגע אחרי שבועיים? דרך אגב, היום אני לא מרגישה שאני עושה ויתור... להיפך. אני מרגישה הרבה יותר נכון (וקשה) לעשות את השינוי הזה בשביל עצמי, אבל במשך שנים חשבתי על אמי שהיא ויתרה על עצמה לטובת הילדים וקינאתי בחברות שהיו להן אמהות עובדות. רק היום אני מבינה ומעריכה אותה על כך שהלכה אחרי צו ליבה. ועוד נקודה קטנה. תמיד שואלים למה הגברים לא עושים את הויתורים. לי זה לא משנה. גם כשבעלי נמצא עם הילדות ואני בעבודה (וזה קורה לפחות פעמיים בשבוע), אני מרגישה פספוס אדיר. האם מישהי עברה תהליך דומה? כל כך הרבה שאלות... מה אתן חושבות? תודה רבה למי שהגיעה עד הלום!