וכבר חלפה לה שנה ../images/Emo16.gif
שנה חלפה מאז איבדנו את העוברית המתוקה שלנו, הזכה והטהורה שנלקחה מאיתנו על לא עוול בכפה. ואהבנו אותה וציפינו לה, ועודנו אוהבים. והעצב חדר לחיינו והחיים קיבלו משמעות אחרת לגמרי. דבר לא יהיה שוב כשהיה. התמימות אבדה לנצח, ופינתה את מקומה לחרדות ולחששות. ורצה הגורל כי אקבל את תוצאות הבדיקות הקריטיות ביותר של ההריון הנוכחי ממש לפני יום השנה לסיום ההריון הקודם. וכל-כך פחדתי שמא ביום העצוב הזה, אקבל חלילה בשורה עצובה נוספת ועולמי יקרוס. אך (למזלי) הגורל הוא הפכפך וחומד לצון, ועצב ושמחה מתערבבים להם יחדיו יד ביד בימים אלו, ועימם יסורי המצפון. יסורי מצפון כלפי תינוקת שאיננה, על שמחה על הריון חדש, שסוף-סוף אפשר באמת להתחיל לשמוח בו, דווקא ביום כה עצוב. אך מצד שני יסורי מצפון כלפי תינוק שעוד לא נולד, על געגועים לאחותו שאיננה. ואינני יכולה להרגיש עד הסוף ש"הלוואי והיתה כאן", מבלי לחוש ולו רק קצת שבכך אני בוגדת בו וברצון שלי בו, שהרי אם היתה כאן קרוב לוודאי שלא היה נוצר. ואני יודעת שזה מגוחך, ושכל הרגשות והגעגועים הם טבעיים ולגיטימיים לחלוטין ואין נכון או לא נכון, כי איש אינו אשם במה שקרה. לא הזמנו את המצב הזה, אנו פשוט זורמים איתו. אך עדיין הראש סוער ממחשבות והרגשות מציפים, ורב הבילבול על ההגיון. ואני מקווה שהזמן יעזור לסדר את המחשבות, יחזיר את ההיגיון לחיים ויביא עימו שלווה ורוגע. כי לחיים יש כוח משלהם, והם ממשיכים וזורמים וסוחפים אותנו עימם הלאה, אל תקווה לעתיד טוב יותר, שמח יותר. אך לעולם לא נשכח. תודה שהייתן איתי.
שנה חלפה מאז איבדנו את העוברית המתוקה שלנו, הזכה והטהורה שנלקחה מאיתנו על לא עוול בכפה. ואהבנו אותה וציפינו לה, ועודנו אוהבים. והעצב חדר לחיינו והחיים קיבלו משמעות אחרת לגמרי. דבר לא יהיה שוב כשהיה. התמימות אבדה לנצח, ופינתה את מקומה לחרדות ולחששות. ורצה הגורל כי אקבל את תוצאות הבדיקות הקריטיות ביותר של ההריון הנוכחי ממש לפני יום השנה לסיום ההריון הקודם. וכל-כך פחדתי שמא ביום העצוב הזה, אקבל חלילה בשורה עצובה נוספת ועולמי יקרוס. אך (למזלי) הגורל הוא הפכפך וחומד לצון, ועצב ושמחה מתערבבים להם יחדיו יד ביד בימים אלו, ועימם יסורי המצפון. יסורי מצפון כלפי תינוקת שאיננה, על שמחה על הריון חדש, שסוף-סוף אפשר באמת להתחיל לשמוח בו, דווקא ביום כה עצוב. אך מצד שני יסורי מצפון כלפי תינוק שעוד לא נולד, על געגועים לאחותו שאיננה. ואינני יכולה להרגיש עד הסוף ש"הלוואי והיתה כאן", מבלי לחוש ולו רק קצת שבכך אני בוגדת בו וברצון שלי בו, שהרי אם היתה כאן קרוב לוודאי שלא היה נוצר. ואני יודעת שזה מגוחך, ושכל הרגשות והגעגועים הם טבעיים ולגיטימיים לחלוטין ואין נכון או לא נכון, כי איש אינו אשם במה שקרה. לא הזמנו את המצב הזה, אנו פשוט זורמים איתו. אך עדיין הראש סוער ממחשבות והרגשות מציפים, ורב הבילבול על ההגיון. ואני מקווה שהזמן יעזור לסדר את המחשבות, יחזיר את ההיגיון לחיים ויביא עימו שלווה ורוגע. כי לחיים יש כוח משלהם, והם ממשיכים וזורמים וסוחפים אותנו עימם הלאה, אל תקווה לעתיד טוב יותר, שמח יותר. אך לעולם לא נשכח. תודה שהייתן איתי.
