וכך הכל נגמר

[tomi127]

תודה!!

 

[tomi127]

וכך הכל נגמר

תהנו דומני כי רק אתמול ישבתי לי כאן על קורת העץ העתיקה, והסתכלתי בבתים שגגותיהם צבועים בצבעי איזמרגד המשתרעים על כל קצה בו נבנה בית גדול עתיק ורהבתן. גם עצי הזית המיתמרים העבותים השתולים אל מול הנוף, נראו בחוסר שלווה מוחלט. כאילו מישהו מאיים לגזומם מהאדמה ששמשה להם כבית חם לאורך ציר השנים. המדשאות הירוקות הנפרשות אל כל עבר, שידרו לי מעין כח שלא קבלתי מעולם. האווירה הייתה נינוחה וקרירה ובריזה הממהרת להגיע צננה את חלקי גופי הרך והצנום, שהרגיש כה בנוח אל מול הנוף המרהיב המצטייר מן המרחקים. גם עברי אורח שלא הכירוני מעולם העלו חיוך מה על שפתיהם הורדרדות, ונראה כי מבטם העדין קובע כי התחושות שחשתי הם נכונות- העבר כבר איננו. מבטם הנועץ של שתי נשים שעברו מולי, גרם לי לפתע להרגיש כמעין תחושה שלה הייתי רגיל כל חיי. כאילו העבר וההווה מתמזגים וכל האנשים שהכרתי בעברי מופיעים מול פניי שוב, וגם המבט הנוראי שלהם זורע בי פחד כלשהו, משהו שכבר חלף מזמן, אך עדיין ישנו. יכולתי לשבת לי שעות שם בגן הגדול, לשבת על קורת העץ העתיקה והמזמינה, ולחשוב על העבר, על התקופות הקשות בחיי, על הפחד, ואי הודאות. לפתע התעוררתי משנתי, על כורסת העור החומה, שלא הפסיקה להתנדנד. כמו עברי המתעתע בי גם היא לא הכבירה במילים, וכל פעולתה הסתכמה בנדנודים קלים אחורה וקדימה, עבר.. והווה.. עבר.. והווה.. גם השעון תקתק לו על הקיר, והוסיף על מועקתי אשר חוויה בתוכי ולא מרפה. למה הכל הסתיים ככה? מדוע הדברים לא יכלו להיפתר בצורה נכונה וטובה? השעה כבר הייתה ארבע אחר הצהריים, חשתי בחולשה קלה, אך למרות זאת הייתי חייב לצאת ולהתאוורר לי קצת. אני זוכר שבמצבים כאלו נהגתי לשבת בפינת הרחוב הסמוכה ולהביט בעוברי אורך כדי להפיג את המתח. אך הפעם החלטתי לשבת במסבאה של מר משיח ולשתות משקה קר. שלושה גברים יושבים להם בפינת שולחן ומשחקים קלפים בעוד עשן הסגריות עולה מכל כיוון, והמשקאות החריפים לצדם כבר מתחילים את פעולתם על כל אחת מהנפשות לשולחן הקלפים. "יש! אני נצחתי! אמרתי לכם, חבורת אפסים" אמר הבחור הגדול היושב בראש השולחן, אפוף שמחה ואושר על הזכייה המפתיעה. "אבל בחיי שלא הייתי מוכן לזה" אמר הבחור הנמוך, לצדו מעפרת סגריות, ובקבוק של בירה. בעודו גומע את מעט הבירה שנשארה בבקבוק , זורק הבחור השלישי קלף של מלך המתעתע בכל הקלפים וגורם לנצחונו המידי, "אוף! שוב פעם.. מתי אני אזכה" אמר הבחור הנמוך בבוז ובעצבות, "רוברט תפסיק להתבכיין לנו כאן" אמר הבחור הגדול "אז זה לא היום שלך! אין מה לעשות!" המשיך. עוד מלך ועוד מלכה, עוד נצחון וזכייה, "המלך הזה מתעתע בכולנו" קבע הבחור הנמוך. הרגשתי לפתע מחנק בגרון ולא יכלתי עוד להשאר במסבאה, יצאתי. השעה הייתה כבר מאוחרת, הרגשתי כאילו נולדתי מחדש, כאילו הכל הסתדר פתאום, העניינים אשר לא באו לידי פתרון, פתאום נראו לי קצת אחרת, מזווית שונה. החלון היה פתוח לרווחה, והוילון התנוסס לו באויר לצד משבי הרוח. לבי הלם בחוזקה, הרגשתי כאילו הוא עומד להתפרץ החוצה, ולהישפך על הטרקלין המפואר בביתי. לא יכלתי לשאת יותר את תחושת הכאב אשר פוקדת אותי כבר שנים, לא יכלתי לשאת את הפגעים שהלכו עמי לאורך כל השנים. השעון תקתק ותקתק, ולפתע, כאחת, פקחתי את עיניי, ונדהמתי לגלות שאני שוב באותו המקום המרהיב והנשגב, יושב לי על קורת העץ העתיקה והמזמינה, המקום המוכר והפורח, כל אותם מדשאות ירוקות הנפרשות לכל עבר אשר הצמיחו שלל פרחים מרהיבים, שכמותם לא ראיתי מעולם. הבתים הגדולים עם קורות הגג נראו מעתה שלוים ורגועים, וגם עצי הזית המיתמרים כבר לא נראו מתוחים ואפופי חרדה, כל מחשבותיי והיסוסיי כבר אינם. מעתה הרגשתי כי נולדתי מחדש, במקום חדש, ללא פחד ואימה, ללא עבר והווה, אבא או אמא.

 

[עופר בן חורין]

יפה... יש בכתיבה שלך הרבה רעננות, התחברתי.

 

[tomi127]

תודה! ../images/Emo13.gif

אני שמח שלפחות משהו מגיב.. אז תודה!