וכמעט שאזלו כוחותי..
אוף. אני רוצה לבכות. ואני רוצה גם קודם להזהיר שאני ממש עייפה ושאני ממש כועסת-מתסוכלת-מיואשת-עצבנית, אז יכול להיות שיהיו לי בעיות ניסוח/הקלדה/ובעיות בשליטה בקללות שעלולות לצאת לי.. אני רוצה לתאר לכם יומיים שעברו עליי בפנימייה [זה הולך להיות ארוך ומייגע..] המצב בקבוצה הולך ומדרדר, סוף י"ב נותן אותותיו בהתנהגות וביחס של הבנות ובכלל. כמות השתייה הולכת וגדלה, ההברזות, הבריחות ובעיקר יחס מזלזל נורא, בי ובפנימייה בכלל.. אפילו הבנות ה'טובות' שלי מוצאות איך להדרדר, אני לא מוצאת בת אחת שאני יכולה להגיד שהיא במצב טוב עכשיו [אולי בת אחת ויחידה..] כל אחת מדרדרת בדרכה שלה, אחת שותה אלכוהול יותר, אחת לא נכנסת ללימודים, ואחת סתם פתאום מתחילה לאחר לכל מקום.. היחס של הבנות כלפיי מעצבן מאוד, אפילו הבנות שאני הכי הכי אוהבת, אפילו מהם אני מקבלת סטירות בפרצוף המצב הזה מתסכל אותי ומייאש אותי מאוד, אני מודעת לתקופה הזאת, שזו תקופה קשה של אמצע שנה, ואצל י"ב מתחילים לעלות החששות והפחדים משנה הבאה, מהחוסר וודאות הזאת, מה'יציאה לעולם', לחץ של בגרויות וכו' וכו' אבל עדיין שומדבר שבעולם לא מצדיק התנהגות כזאת. כל יום יש מפגש מועדון ב6 שלי עם הקבוצה, אז שבוע שעבר באחד הימים, אחרי ששוב היה אירוע של שתיה בקבוצה [3 בנות שתו אלכוהול..] אספתי את כולם במועדון ועשיתי להם מה'זה שיחת תוכחה נוקבת וקשה אמרתי להם שהמצב בקבוצה מדרדר מאוד, ושאני מבינה שעכשיו זו תקופה קשה בשבילם מכל מיני סיבות של סוף י"ב ואמצע שנת הלימודים, שאני מבינה את הקשיים והלחצים והפחדים אבל שומדבר בעולם לא יצליח לשכנע אותי שזה בסדר, שאני מבתיישת בקבוצה הזאת, שאני מתביישת בהתנהגות שלהם אמרתי להם שהם יורקות לבאר ממנה את שותות ושהם בועטות במערכת שכל כך נותנת להם שיש שם בנות שנמצאות בפנימיה כבר 4-5 שנים, ושהפנימייה באמת נותנת את כל כולה והאנשי צוות באמת נותנים את נשמתם, והסטירות לחי האלה שאנחנו מקבלים מהם ממש לא מגיעות לנו ולפנימייה, אמרתי להם שיש בנות שחוות את חייהן לפנימייה, שלולא הפנימייה הם היו ממזמן מוצאות את עצמן מתגלגלות ברחוב ומקבצות נדבות, ההפניית גב הזאת, הדיבור המזלזל הזה לא מגגעים לאף אחד פה. שהם צריכות להתבייש בעצמם. שיש יותר מדי מקרים של שתייה לאחרונה ואיך זה יכול להיות שבאמצע כיתה י"ב הם לא יכולות לקחת אחריות על החיים שלהם, ושהם צריכות להפסיק לחשוב על הרגע "עכשיו לא בא לי" "עכשיו אני כועסת לכן אתנהג כך" "עכשיו אני עייפה אז לא אלמד" "עכשיו אני עצבנית לכן אקלל.." שהם צריכות להתחיל לחשוב גם על הרגע שיבוא לאחר מכן ועל היום שיבוא ועל החיים שעומדים להיות להם, שהם כבר ילדות גדולות שבעזרת השם שנה הבאה ילכו לצבא או לשירות לאומי, ששנה הבאה לא יהיה להם מדריך או מדריכה שיציבו להם שלטים לכל מקום שאליו הם ילכו, שישמו קש ובדים במקום שבו הם עלולים ליפול כדי שהנחיתה שלהם תהיה רכה, שששנה הבאה אם הם לא ישמרו על עצמם הם יכולים ליפול חזק מאוד וכבר לא יהיה מי שירכך את המכה. שכן, יש חוקים בפנימייה וזה חוקים מעצבנים ומרגיזים אבל אין מה לעשות, תמיד בכל מקום יהיה להם חוקים שהם יצטרכו לעמוד בהם. ושהפנימייה, כמו הורים, גם מחבקת ועוטפת אבל גם מציבה גבולות מאוד ברורים, וגם נותנת עונשים אם לא עומדים בהם. ושאין מה לעשות, ככה זה. הסברתי להם, שבטח ובטח שנה הבאה אני לא עוזבת אותם, וזה שהם לא יהיו בפנימייה לא אומר שאני לא אהיה כשהם יצטרכו איתי, ושאני באמת אתן כל מה שאני יכולה בשבילם, אבל קודם הם צריכות להראות לי שגם הם עושות משהו בשביל החיים של עצמם, שאני לא יכולה כל הזמן להגיד ש.." יש להם פונטציאל ושיש להם כוחות.." הם צריכות להוציא הת פונטציאל החוצה ולמצוא את הכוחות בתוך עצמם ולהתחיל להרים ת'צמם למעלה.. וכו וכו וכו חצי שעה (!!!) אני דיברתי והאופן מפתיע הם אשכרה סתמו ת'פה והקשיבו לי. וזהו, הייתי בטוחה שעוד כמה שיחות אישיות עם בנות יותר בעייתיות ועוד כמה ימים הכל ירגע ויעבור.. אבל כעבור יומיים שוב שמתי לב שבנות שלי חזרו שתויות לבניין, הם לא שתו הרבה משהו כמו כוס או שתיים וכבר נשבר לי הזין מלהתעסק בזה כל הזמן אבל יענו התעלמתי מזה, שאלתי אותם אם הם שתו הם אמרו שלא והעברתי את זה הלאה.. שסיימתי כיבוי אורות וחזרתי לדירה, לא הצלחתי להרדם מהמחשבה שככה וויתרתי לעצמי ושככה וויתרתי להם ושעכשיו הם יחשבו שהם הצליחו לעבוד עליי ו'להינצל' ב2 בלילה חזרתי לבניין והערתי את שלושלת הבנות האלה לשיחה, אמרתי להם שאם שנתי נודדת בגללם שגם שנתם תנדד בגללי.. ההכנסתי אחת-אחת לחדר הדרכה ותיחקרתי אותה, עד שהם באמת הודו שהם שתו וודקה, וכמובן שממש כעסתי עליהם והחזקתי אותם ערות עד שלוש ורבע שסיימתי לדבר איתם. זה כזה המצב מתסכל ומעצבן ומעיק. במקביל לסיפור ההדרדרות בקבוצה הכללית, יש את העבודה השוטפת הרגילה שכוללת עוד מאה ואחד דברים, שאחד מהם הם ללכת לבדיקות עם חניכות. השנה היה לי כבר חמש (!) בנות שעשו בדיקת הריון [ואני אומרת לעצמי- אללי!!! ילדות בנות 18 לא יודעות לשמור על עצמם!!!!] במזל, כולם היו שליליות, למעט האחת שעשיתי שבוע שעבר, מסתבר שחניכה שלי בהריון והיא, כמובן, צריכה לעבור הפלה.. למזלנו היא עדיין יכולה להפסיק את ההריון בעזרת כדורים ולא צריכה לעבור גרידה, היום היה הטיפול הראשון וביום רביעי עוד טיפול וזהו. אבל זה כל כך, כל כך, כל כך, היה עצוב
שהיא עשתה את האולטרסאונד ושמעתי את הרופא אומר "אוקיי, שומעים גם את הדופק" הלב שלי נחמץ בקרבי ונשבר. זה פשוט עצוב לי ומבאס לי ת'נשמה. והכי הכי הכי קשה לי שזה כמובן, חומר מסווג וסודי שאני לא אמורה לספר לאף אחד כך שרק אני והאחות של הפנימייה יודעים [בסוף גם סיפרתי לעו"ס (בהסכמת הילדה) אבל להזכריכם העו"סית שלי מעצבנת ומטומטמת ולא ממש יעילה..] מה שיוצר מצב שאני ממש ממש לבד בכל העסק הזה, שהתקשרתי לבתי-חולים לשאול על ועדה להפסקת הריון, זה פשוט הכניס אותי לכזאת תוגה וכזה עצב גדול. גם ממש קשה לי כבר להתמודד עם כל זה לבד אני חושבת לעצמי, בו'אנה אני בת 20 בסך-הכל, למה אני צריכה להתמודד עם כאלה מצבים מורכבים לבד??? וכן, אני יודעת שאני בחרתי את השירות הזה אני גם בחרתי להשאר עוד שנה במקום הזה ולא לעזוב, וכן אני נרוא נהנת וזה נורא מספק ונורא הכל אבל עדיין יש רגעים שאני רוצה פשוט לשמוט ממני הכל ולהרפות את ידיי. ועכשיו בכלל גם היה לי מה'זה פיצוץ רציני שחבל על הזמן עם ההנהלה והאנשי צוות, אבל אני כבר לא אפרט על זה כי ההודעה באמת כבר ארוכה מדיי וגם לי אין ת'עצבים לזה כבר. אבל באמת.. כבר קשה לי מאוד מאוד. למרות, שאני חייבת לציין, שדווקא השבוע המחשבה שאני עוזבת את הפנימייה הזאת עוד 4 חודשים לא נתנה לי מנוח.. אני אוהבת את המקום הזה בכל ליבי ונשמתי והחניכות שלי הם באמת קרן אור לחיים שלי. אני עדיין נורא נהנהת בעבודה ולא מוותרת עליה עבור שום הון שבעולם. אבל עדיין קשה קשה קשה. כל כך הרבה בעיות בבת אחת, טוב אומרים שצרות באות בצרורות, לא? הקיצר, יהיה בסדר, מזל שתמיד יש יום חדש בפתח
>מצטערת שזיינתי ת'שכל פה ממש הרבה. באמת הרבה הפעם..<
אוף. אני רוצה לבכות. ואני רוצה גם קודם להזהיר שאני ממש עייפה ושאני ממש כועסת-מתסוכלת-מיואשת-עצבנית, אז יכול להיות שיהיו לי בעיות ניסוח/הקלדה/ובעיות בשליטה בקללות שעלולות לצאת לי.. אני רוצה לתאר לכם יומיים שעברו עליי בפנימייה [זה הולך להיות ארוך ומייגע..] המצב בקבוצה הולך ומדרדר, סוף י"ב נותן אותותיו בהתנהגות וביחס של הבנות ובכלל. כמות השתייה הולכת וגדלה, ההברזות, הבריחות ובעיקר יחס מזלזל נורא, בי ובפנימייה בכלל.. אפילו הבנות ה'טובות' שלי מוצאות איך להדרדר, אני לא מוצאת בת אחת שאני יכולה להגיד שהיא במצב טוב עכשיו [אולי בת אחת ויחידה..] כל אחת מדרדרת בדרכה שלה, אחת שותה אלכוהול יותר, אחת לא נכנסת ללימודים, ואחת סתם פתאום מתחילה לאחר לכל מקום.. היחס של הבנות כלפיי מעצבן מאוד, אפילו הבנות שאני הכי הכי אוהבת, אפילו מהם אני מקבלת סטירות בפרצוף המצב הזה מתסכל אותי ומייאש אותי מאוד, אני מודעת לתקופה הזאת, שזו תקופה קשה של אמצע שנה, ואצל י"ב מתחילים לעלות החששות והפחדים משנה הבאה, מהחוסר וודאות הזאת, מה'יציאה לעולם', לחץ של בגרויות וכו' וכו' אבל עדיין שומדבר שבעולם לא מצדיק התנהגות כזאת. כל יום יש מפגש מועדון ב6 שלי עם הקבוצה, אז שבוע שעבר באחד הימים, אחרי ששוב היה אירוע של שתיה בקבוצה [3 בנות שתו אלכוהול..] אספתי את כולם במועדון ועשיתי להם מה'זה שיחת תוכחה נוקבת וקשה אמרתי להם שהמצב בקבוצה מדרדר מאוד, ושאני מבינה שעכשיו זו תקופה קשה בשבילם מכל מיני סיבות של סוף י"ב ואמצע שנת הלימודים, שאני מבינה את הקשיים והלחצים והפחדים אבל שומדבר בעולם לא יצליח לשכנע אותי שזה בסדר, שאני מבתיישת בקבוצה הזאת, שאני מתביישת בהתנהגות שלהם אמרתי להם שהם יורקות לבאר ממנה את שותות ושהם בועטות במערכת שכל כך נותנת להם שיש שם בנות שנמצאות בפנימיה כבר 4-5 שנים, ושהפנימייה באמת נותנת את כל כולה והאנשי צוות באמת נותנים את נשמתם, והסטירות לחי האלה שאנחנו מקבלים מהם ממש לא מגיעות לנו ולפנימייה, אמרתי להם שיש בנות שחוות את חייהן לפנימייה, שלולא הפנימייה הם היו ממזמן מוצאות את עצמן מתגלגלות ברחוב ומקבצות נדבות, ההפניית גב הזאת, הדיבור המזלזל הזה לא מגגעים לאף אחד פה. שהם צריכות להתבייש בעצמם. שיש יותר מדי מקרים של שתייה לאחרונה ואיך זה יכול להיות שבאמצע כיתה י"ב הם לא יכולות לקחת אחריות על החיים שלהם, ושהם צריכות להפסיק לחשוב על הרגע "עכשיו לא בא לי" "עכשיו אני כועסת לכן אתנהג כך" "עכשיו אני עייפה אז לא אלמד" "עכשיו אני עצבנית לכן אקלל.." שהם צריכות להתחיל לחשוב גם על הרגע שיבוא לאחר מכן ועל היום שיבוא ועל החיים שעומדים להיות להם, שהם כבר ילדות גדולות שבעזרת השם שנה הבאה ילכו לצבא או לשירות לאומי, ששנה הבאה לא יהיה להם מדריך או מדריכה שיציבו להם שלטים לכל מקום שאליו הם ילכו, שישמו קש ובדים במקום שבו הם עלולים ליפול כדי שהנחיתה שלהם תהיה רכה, שששנה הבאה אם הם לא ישמרו על עצמם הם יכולים ליפול חזק מאוד וכבר לא יהיה מי שירכך את המכה. שכן, יש חוקים בפנימייה וזה חוקים מעצבנים ומרגיזים אבל אין מה לעשות, תמיד בכל מקום יהיה להם חוקים שהם יצטרכו לעמוד בהם. ושהפנימייה, כמו הורים, גם מחבקת ועוטפת אבל גם מציבה גבולות מאוד ברורים, וגם נותנת עונשים אם לא עומדים בהם. ושאין מה לעשות, ככה זה. הסברתי להם, שבטח ובטח שנה הבאה אני לא עוזבת אותם, וזה שהם לא יהיו בפנימייה לא אומר שאני לא אהיה כשהם יצטרכו איתי, ושאני באמת אתן כל מה שאני יכולה בשבילם, אבל קודם הם צריכות להראות לי שגם הם עושות משהו בשביל החיים של עצמם, שאני לא יכולה כל הזמן להגיד ש.." יש להם פונטציאל ושיש להם כוחות.." הם צריכות להוציא הת פונטציאל החוצה ולמצוא את הכוחות בתוך עצמם ולהתחיל להרים ת'צמם למעלה.. וכו וכו וכו חצי שעה (!!!) אני דיברתי והאופן מפתיע הם אשכרה סתמו ת'פה והקשיבו לי. וזהו, הייתי בטוחה שעוד כמה שיחות אישיות עם בנות יותר בעייתיות ועוד כמה ימים הכל ירגע ויעבור.. אבל כעבור יומיים שוב שמתי לב שבנות שלי חזרו שתויות לבניין, הם לא שתו הרבה משהו כמו כוס או שתיים וכבר נשבר לי הזין מלהתעסק בזה כל הזמן אבל יענו התעלמתי מזה, שאלתי אותם אם הם שתו הם אמרו שלא והעברתי את זה הלאה.. שסיימתי כיבוי אורות וחזרתי לדירה, לא הצלחתי להרדם מהמחשבה שככה וויתרתי לעצמי ושככה וויתרתי להם ושעכשיו הם יחשבו שהם הצליחו לעבוד עליי ו'להינצל' ב2 בלילה חזרתי לבניין והערתי את שלושלת הבנות האלה לשיחה, אמרתי להם שאם שנתי נודדת בגללם שגם שנתם תנדד בגללי.. ההכנסתי אחת-אחת לחדר הדרכה ותיחקרתי אותה, עד שהם באמת הודו שהם שתו וודקה, וכמובן שממש כעסתי עליהם והחזקתי אותם ערות עד שלוש ורבע שסיימתי לדבר איתם. זה כזה המצב מתסכל ומעצבן ומעיק. במקביל לסיפור ההדרדרות בקבוצה הכללית, יש את העבודה השוטפת הרגילה שכוללת עוד מאה ואחד דברים, שאחד מהם הם ללכת לבדיקות עם חניכות. השנה היה לי כבר חמש (!) בנות שעשו בדיקת הריון [ואני אומרת לעצמי- אללי!!! ילדות בנות 18 לא יודעות לשמור על עצמם!!!!] במזל, כולם היו שליליות, למעט האחת שעשיתי שבוע שעבר, מסתבר שחניכה שלי בהריון והיא, כמובן, צריכה לעבור הפלה.. למזלנו היא עדיין יכולה להפסיק את ההריון בעזרת כדורים ולא צריכה לעבור גרידה, היום היה הטיפול הראשון וביום רביעי עוד טיפול וזהו. אבל זה כל כך, כל כך, כל כך, היה עצוב
