ולריאנה Vs. החברה

[Valeriana]

ולריאנה Vs. החברה

אני שונאת את המונח ׳חברות׳, אני שונאת את העובדה שיש בי צורך בחברה, אני שונאת להתחשב באנשים לפני שאני פותחת את הפה. אני גם לחלוטין מבינה למה אנשים סולדים ממני.
אני גרועה ביחסי אנוש. אבל פעם זה לא היה ככה, פעם הייתי מאוד חברית וכיפית. יש לי כל כך הרבה מטענים מהעבר, כל כך הרבה ציניות וחוסר אמון. אני הופכת להיות כל מה שאני שונאת באחרים- מסתתרת מאחורי סיסמאות ודיונים מתחכמים.
בסופו של יום- אני לא מחבבת את עצמי כאשת שיחה, כחברה, כבת אנוש. עוד צד בי שגווע.

 

[Lady Stark]

הי ולריאנה

ברוכה הבאה.
נשמע ממך שאת סובלת בשתי חזיתות בכל מה שקשור באינטראקציות חברתיות: גם מפחד שלא אוהבים אותך וגם מתחושה שאת בוגדת בערכים שלך כשאת מנסה להתאים את עצמך לקודים חברתיים מסוימים.
לגבי הפחד שלך, אני בטוחה שהוא הרבה יותר מוחשי וקשה מדעת החברה האמיתית עליך. זה תמיד ככה. כשאנחנו בטוחים שאנחנו כאלה גרועים יש פער עצום בין מה שאנחנו חושבים על עצמנו לבין הדרך שהחברה רואה אותנו. אני מאמינה שלחלק גדול מהאנשים כאן יש פחדים כאלו.
דבר מאוד אופייני לעשות במקרים של דיכאון, חרדה חברתית או OCD, הוא לנתח יותר מדי סיטואציות חברתיות ולבדוק אם היינו בסדר.
אגב, אני אומרת את זה מבלי לדעת אם את מאובחנת, ורוצה לומר שפחדים כאלה מאפיינים גם אנשים שאין להם הפרעה מסוימת, אלא פשוט חווים פחד גדול מאנשים ועימותים. זה פחד אוניברסלי ולכל אדם יש אותו. השאלה היא - באיזו מידה, והאם הוא משתק אותך.
זה דבר שחשוב לעבוד עליו.

לגבי הדבר השני שאמרת - "אני הופכת להיות כל מה שאני שונאת באחרים", זה מאוד מוכר ומאפיין אנשים שמאבדים עניין בטקסים חברתיים "רגילים" כמו מינגלינג, למשל. אני גם איבדתי עניין בזה. זה קרה ברגע שבו הדיכאון שלי הפך לכרוני והטקסים האלו נראו לי פתאום חסרי תכלית ורק גורמים לסבל. הפיתרון שאני מצאתי היה לא להתפשר על סיטואציות חברתיות שמרגיזות ומפחידות אותי, וגם גורמות לי להרגיש שאני לא עצמי. החלטתי באופן גורף לשמור רק על מערכות יחסים בהן אני יכולה להיות עצמי ולהיות מקובלת כפי שאני - לדבר על מה שמפריע, לא לשמור בבטן את הסבל שלי, לפתח תקשורת כנה ופתוחה ולתת לאנשים באמת להכיר אותי. מדהים כמה שזה יכול לחזק.
אין סיבה שתתפשרי על מי שאת. רבים מאיתנו (החברים בפורום הזה) פשוט לא יכולים יותר להסתיר את אי הנוחות בסיטואציות חברתיות קשות. זה בסדר. אני חושבת שזו אפילו מתנה שהדיכאון נתן לנו - לא להחביא את מי שאנחנו כי אם נעשה את זה המצב יחמיר. במובן הזה, אנחנו אפילו קצת יותר פתוחים ומוגשמים מאנשים "רגילים".

תרגישי טוב ותחזרי אלינו!

 

[גון שפרד]

יחסי אנוש ואינטרקציה עם אנשים...

זה נושא שגם אני לא מבין. בגלל ילדות בעיתית ומעוותת לא רכשתי כישורים חברתים תיקניים וגם אני לא תמיד יודע איך לתפקד. לכי תסבירי את זה לאנשים אחרים שלא מבינים מה אני רוצה מהם...

 

[Valeriana]

וברמה הפרקטית

האם מישהו מכם הגיע למקום בו טוב לו עם אינטרקציה מינימלית עם בני אדם סביבו?
לא מדובר באינטרקציה עם משפחה, אלא עם זרים או אפילו חברים טובים. מישהו פשוט ניתק קשר עם העולם סביבו? אבל הכל- באינטרנט, בטלפון, במפגשים. מישהו הצליח לא לרצות את זה יותר?
אני לא מצליחה לא לרצות את זה, ומצד שני, ברגע שאני מביאה את עצמי לסיטואציה אני כל כך מתחרטת על כך. הכל נראה נפלא כלפי חוץ- צוחקת, חביבה, תקשורתית אבל מבפנים ביקורתית, סולדת, מבולבלת. אחר כך, כחלק מניתוח היתר שאני עושה, תמיד מגיעה למסקנה שאני צבועה.

 

[גון שפרד]

ממש לא!

הגעתי למסקנה שאני צריך אינטרקציה עם הסביבה כי אני בנאדם הרבה יותר חברותי ממה שהייתי בעבר. אבל אני לרוב לא מצליח לקיים קשרים חברתיים עמוקים ואני מתוסכל מזה כל כך.
לא ניתקתי קשר כי אני צריך אותו, יחד עם זאת, אפשר להגיד שאין לי ממש קשרים מלכתחילה. מעבר למשפחה, אני לא עושה יותר מדי דברים במהלך חגים.
אבל אולי אחת הסיבות לכך (מעבר לעובדה שלא רכשתי כישורים חברתים נורמלים בתור ילד קטן) היא שאני לא מנסה להיות צבוע. אנשים שלא מוצאים חן בעיני, אני לא מסתובב איתם או יוצר אינטרקציה איתם וככה יוצא שאין לי כמעט אינטרקציה. לא מצליח למצוא את אותם אנשים שכיף לי להיות איתם או שאותם אנשים לא רוצים להיות לידי (בגלל האישיות שלי? סביר להניח).
יכול להיות שגם את צריכה לוותר על אותם קשרים? אבל המחיר של בדידות יכול להיות גבוה מדי.
בת כמה את אם אכפת לך לספר? אני בן 24 ואני סטודנט. הסיבה שהעדפתי מכללה על פני אוניברסיטה פתוחה (נוסף ללימוד עצמי שיכול להיות מאוד קשה) היא כדי לחוות את חיי הסטודנט. רצה הגורל (או התת מודע שלי) והכל נשאר די זהה. כולל הכיתה הלא מגובשת בה אני נמצא...

 

[anonimee]

אני נפגש עם מעט מאוד אנשים ביום-יום

לרוב, לא ממש נהנה. מדי פעם צריך להיות בקשר עם אנשים אבל לא 24/7. ברוב האינטרקציות אני לא נהנה, רק לעתים ממש נדירות.

 

[מיצי2013]

מוכר

בתקופה האחרונה ניתקתי קשרים והאינטראקציות שלי ירדו משמעותית. זה תלוי באיך אני מרגישה וגם בזמינות הפיזית של האנשים מסביבי. אני לגמרי מבינה אותך בקטע של ה"צביעות" והעמדת הפנים. גם אני בעבודה מגייסת את כוחותי כדי להיות אדם בעל חביבות מינימלית ולקשקש עם הסביבה בחן. אבל כולם עושים את זה, חלק מתאמצים יותר וחלק פחות.
תמיד היה לי קשה חברתית ותמיד ביקרתי את עצמי על זה, בשנים האחרונות נתתי לעצמי קצת קרדיט להיות יותר מי שאני, כנראה בנאדם מופנם שלא אוהב להיות במרכז תשומת הלב, ומסתפק בקשרים בהם הוא מרגיש נוח. מידי פעם זה שוב עולה ומציק לי שאני לא יותר חברותית, אבל זה מה שיש, אולי זה ישתפר בהמשך ואולי לא. אני חושבת שבנאדם שמצליח לאזן את תחומי חייו מצליח לשפר גם את התחום הזה כפועל יוצא.
אז כן, ההרגשה היא אמביוולנטית לגמרי- מצד אחד לרצות מאוד קשר עם הסביבה ושהקשר יהיה משמעותי, מצד שני רצון להתרחק ולהיות לבד וחוסר יכולת להנות בכלל מהאינטראקציות. כנראה שזה יושב על מטענים וחוויות מהעבר ועל האופי של הבנאדם, וכל הפסיכובולשיט הזה. לי כבר אין כוח לנתח למה בגלל שלא נתנו לי מוצץ בגיל שנה אז היום אני ביישנית. אני לא חושבת שאפשר לא לרצות את זה יותר, בנאדם הוא יצור חברתי וניתוק טוטאלי של כל הקשרים יהיה מזיק ברמה הרסנית.

 

[עתיד ורוד2]

לא. מעדיפה את הלבד

מאשר את כל מה שכרוך באינטראקציה עם אנשים.

אני מודה שאחרי שאני דוחפת את עצמי לפגוש אנשים אני מרגישה שדווקא היה נחמד אבל לרוב מעדיפה להיות לבד.

 

[Lady Stark]

תשובה

רוצה לומר לך שהחיים השתנו ואיתם גם העדפות חברתיות.
יש אנשים (לא מעטים) איתם ניתקתי קשר בעקבות הדיכאון. עם חלקם ללא שמץ של חרטה ועם חלק כן הרגשתי חרטה. בסופו של דבר הגעתי למצב בו אני בקשר רק עם אנשים שאני באמת אוהבת ושגם אני מצליחה להרגיש איתם טוב וסומכת עליהם. אבל זה לקח זמן.
לגבי העניין של לרצות אינטראקציות, אני מכירה את זה.
רק בימים האחרונים היה לי מפגש עם סיטואציה חברתית ש"התגעגעתי" אליה אחרי שנים שנמנעתי ממנב בגלל חרדה ודיכאון. אבל וואלה, השבוע כשהייתי בה שוב, לא נהניתי בה וזה עזר לי סופית להמשיך הלאה ולהבין שזה לא אני יותר. וזה ממש בסדר.