מה מר ממוות
New member
ומהצד השני.
גדלתי במשפחה רגילה (עד כמה שמשפחה יכולה להיות רגילה) עד כיתה ט'. בכיתה ט' הצטרפו למשפחתנו שני ילדי אומנה. אמא, אם את קוראת את זה, אל תקראי את זה בבקשה. נתחיל מהסוף. אני שונא אותם. כן, אני יכול להגיד את זה. הם לא אחים אמתיים שלי, ואני שונא אותם. לא כמו שילדים שונאים את האחים שלהם, אני שונא אותם באמת. חזרה להתחלה. לפני כמה שנים ההורים שלי עשו אסיפה משפחתית. הם אמרו לנו (אנחנו חמישה אחים) שהם מרגישים שהבית מתרוקן, שהילדים עוזבים, ושהם חשבו לקחת לאומנה שני ילדים, ומה דעתנו. עשינו סבב שכל אחד אמר את דעתו. שהגיע תורי אמרתי שאני בעד, ואני חושב שזה רעיון טוב. נדמה לי שבאותו זמן הייתי משוכנע שאני עושה את זה כדי לתרום לילדים ולאנושות. היום שאני קצת יותר מבוגר, אני יודע שזה היה משהו אנוכי יותר. חשבתי שזה יהיה נחמד שיהיו לי אחים קטנים (אני הייתי הקטן במשפחה). בהתחלה זה היה קל. לא היו כמעט בעיות ביני לבינם (בינם לבין ההורים שלי היו המון בעיות). עכשיו שאני מנסה למצוא נקודה מדויקת מתי שמתי לב שהמצב דפוק, אני לא מצליח. אני מניח שכבר אחרי שהכל נהיה גרוע, פתאום שמתי-לב באיזה עסק ביש אני נמצא. הכל נעשה מגעיל. אחת הדרכים של ילדים למשוך צומת-לב, זה לעצבן אנשים. כל עוד רק ההורים שלי היו מטרות, זה לא יותר מידי הפריע לי. להורים שלי יש הרבה ניסיון עם ילדים, יש להם המון סמכויות ואפשרויות תגובה. לא יודע איך זה קרה, אבל כנראה שפתאום הם הבינו שאני מטרה מוצלחת. אין לי ניסיון עם אחים קטנים. אין הרבה סמכויות, אין לי הרבה גב. אני מטרה נוחה להפליא. הם כל הזמן מחפשים אותי, "י. טועה!", "יא! ההורים העירו משהו לי.!". הם כל הזמן מנסים לעצבן אותי. מי שיש לו אחים בוודאי מכיר את המצב שבו אח אחד עוזר לאח אחר, ואז יש כמה דקות שהם לא יכולים לריב בגלל הכרת הטוב וכאלה. אז אצלם זה לא קיים. אני יכול להיות הכי נחמד בעולם, לעזור, להשקיע. בשניה שהם יראו דרך לתקוף אותי, הם ינצלו אותה. בוודאי כמה מהקוראים אומרים לעצמם עכשיו, "מה הוא מקטר? כולנו מכירים את זה, זה רגיל לגמרי, זה לא כזה נורא כמו שהוא מתאר". פעם גם אני חשבתי ככה. ממש ריחמתי על חברים שלי שסובלים את זה כבר עשר שנים. אבל זה לא אותו דבר. הם לא ילדים רגילים, אני לא מרגיש כלפיהם כמו אחים, גם הם לא מרגישים ככה כלפי. וזה שונה. ואני יודע כי ככה ההורים שלי אמרו לי. אני יודע כי גם לי היו אחים, וזה לא מערכת יחסים רגילה. בזמן האחרון התחלתי נוהל חדש עם הגדול מבניהם, אם הוא מתחיל לנסות לעצבן אותי הרבה בנושא מסוים, אני אומר לו שאני לא מוכן יותר לדבר איתו על הנושא הזה. "ב., אני לא מוכן יותר לדבר איתך על המחשב", "ב., אני לא מוכן לדבר איתך על ממתקים", "ב., אני לא מוכן לדבר איתך על על הלגו". בקרוב נוכל לדבר רק על מזג-האוויר. לא מצב בריא. אני מנסה להיות נחמד אליהם, למרות הכל. יש אחריות על הכתפיים שלי. אני אמרתי להורים שלי שאני רוצה אחים קטנים. לא יכול להיות שניקח ילדים לאומנה, וכעבור שבוע נחזיר אותם כי הם לא עונים על הציפיות שלי. ילד שמגיע למשפחה ואז עוזב, זה נזק אדיר לילד ולאמון שלו באנשים. אני שונא אותם, ואני ממשיך איתם. מתנפח לאט לאט, צובר בבטן. להמשיך להיות נחמד. אם אני אתפוצץ, אני אגיד להם שאני לא אוהב אותם. זה יהיה נזק אדיר, אני לא מוכן לקחת אחיות כזאת. להבליג, לשתוק, לא להתחכך איתם. אלה החיים.
גדלתי במשפחה רגילה (עד כמה שמשפחה יכולה להיות רגילה) עד כיתה ט'. בכיתה ט' הצטרפו למשפחתנו שני ילדי אומנה. אמא, אם את קוראת את זה, אל תקראי את זה בבקשה. נתחיל מהסוף. אני שונא אותם. כן, אני יכול להגיד את זה. הם לא אחים אמתיים שלי, ואני שונא אותם. לא כמו שילדים שונאים את האחים שלהם, אני שונא אותם באמת. חזרה להתחלה. לפני כמה שנים ההורים שלי עשו אסיפה משפחתית. הם אמרו לנו (אנחנו חמישה אחים) שהם מרגישים שהבית מתרוקן, שהילדים עוזבים, ושהם חשבו לקחת לאומנה שני ילדים, ומה דעתנו. עשינו סבב שכל אחד אמר את דעתו. שהגיע תורי אמרתי שאני בעד, ואני חושב שזה רעיון טוב. נדמה לי שבאותו זמן הייתי משוכנע שאני עושה את זה כדי לתרום לילדים ולאנושות. היום שאני קצת יותר מבוגר, אני יודע שזה היה משהו אנוכי יותר. חשבתי שזה יהיה נחמד שיהיו לי אחים קטנים (אני הייתי הקטן במשפחה). בהתחלה זה היה קל. לא היו כמעט בעיות ביני לבינם (בינם לבין ההורים שלי היו המון בעיות). עכשיו שאני מנסה למצוא נקודה מדויקת מתי שמתי לב שהמצב דפוק, אני לא מצליח. אני מניח שכבר אחרי שהכל נהיה גרוע, פתאום שמתי-לב באיזה עסק ביש אני נמצא. הכל נעשה מגעיל. אחת הדרכים של ילדים למשוך צומת-לב, זה לעצבן אנשים. כל עוד רק ההורים שלי היו מטרות, זה לא יותר מידי הפריע לי. להורים שלי יש הרבה ניסיון עם ילדים, יש להם המון סמכויות ואפשרויות תגובה. לא יודע איך זה קרה, אבל כנראה שפתאום הם הבינו שאני מטרה מוצלחת. אין לי ניסיון עם אחים קטנים. אין הרבה סמכויות, אין לי הרבה גב. אני מטרה נוחה להפליא. הם כל הזמן מחפשים אותי, "י. טועה!", "יא! ההורים העירו משהו לי.!". הם כל הזמן מנסים לעצבן אותי. מי שיש לו אחים בוודאי מכיר את המצב שבו אח אחד עוזר לאח אחר, ואז יש כמה דקות שהם לא יכולים לריב בגלל הכרת הטוב וכאלה. אז אצלם זה לא קיים. אני יכול להיות הכי נחמד בעולם, לעזור, להשקיע. בשניה שהם יראו דרך לתקוף אותי, הם ינצלו אותה. בוודאי כמה מהקוראים אומרים לעצמם עכשיו, "מה הוא מקטר? כולנו מכירים את זה, זה רגיל לגמרי, זה לא כזה נורא כמו שהוא מתאר". פעם גם אני חשבתי ככה. ממש ריחמתי על חברים שלי שסובלים את זה כבר עשר שנים. אבל זה לא אותו דבר. הם לא ילדים רגילים, אני לא מרגיש כלפיהם כמו אחים, גם הם לא מרגישים ככה כלפי. וזה שונה. ואני יודע כי ככה ההורים שלי אמרו לי. אני יודע כי גם לי היו אחים, וזה לא מערכת יחסים רגילה. בזמן האחרון התחלתי נוהל חדש עם הגדול מבניהם, אם הוא מתחיל לנסות לעצבן אותי הרבה בנושא מסוים, אני אומר לו שאני לא מוכן יותר לדבר איתו על הנושא הזה. "ב., אני לא מוכן יותר לדבר איתך על המחשב", "ב., אני לא מוכן לדבר איתך על ממתקים", "ב., אני לא מוכן לדבר איתך על על הלגו". בקרוב נוכל לדבר רק על מזג-האוויר. לא מצב בריא. אני מנסה להיות נחמד אליהם, למרות הכל. יש אחריות על הכתפיים שלי. אני אמרתי להורים שלי שאני רוצה אחים קטנים. לא יכול להיות שניקח ילדים לאומנה, וכעבור שבוע נחזיר אותם כי הם לא עונים על הציפיות שלי. ילד שמגיע למשפחה ואז עוזב, זה נזק אדיר לילד ולאמון שלו באנשים. אני שונא אותם, ואני ממשיך איתם. מתנפח לאט לאט, צובר בבטן. להמשיך להיות נחמד. אם אני אתפוצץ, אני אגיד להם שאני לא אוהב אותם. זה יהיה נזק אדיר, אני לא מוכן לקחת אחיות כזאת. להבליג, לשתוק, לא להתחכך איתם. אלה החיים.