ונציה הקטנה ואילת - מצא את ההבדלים
יום חמישי בלילה, או שמא יום שישי בצהרים, שיא החום, או שיא הלילה. אנחנו נעים בשדרות התמרים. הרוחב הראשי של אילת. החלטנו כי הליכה קצרה לא תזיק לנו, לצאת קצת מהמזגנים המקפיאים ולהראות לאורחים שנחתו עלינו כבכל קיץ, את העיר היפה שלנו (זה היה לפני או שמא אחרי, "השוק" של יום חמישי). אנו משתרכים באטיות לאורך הרחוב, ואז עוצרים. משפשים עיניים. ומחייכים לעצמנו חיוך דבילי. אני, בחיוך מתנצל מתסובבת לאורחי ואומרת. "שכחתי לספר לכם- אילת זה לפעמים ונציה קטנה". ואכן, האנשים הבודדים שעוד עושים את דרכם בשדרות התמרים, נראים מיואשים. לשווא הם מחכים לגונדולות, כן אלו כמו בונציה, אבל אלו נעלמו. והגונדולרים היחידם שבסביבה הם נהגי המוניות המשחרים לטרף, רק מחכים ליום בו יפתחו הברזים ואילת תהפוך לונציה. ואז הם יעשו קופה. ואז בעוד אנו מדמיינים את ונציה של איטליה, מכה בנו הריח ומראה העיניים. אנחנו לא מצליחים להבין האם מדובר בביוב, פיצוץ מים או שהחתיכות הקטנות גדולות והזוהמה השטה לאיטה ברחוב, הם רק תוספת אותנטית לרקע הפסטורלי. כן, אני אומרת לאורחי, אנחנו אכן באילת, זו לא ונציה, זו רק טעות אופטית. וזה קורה לנו הרבה. (תשובה מדופלמת ממש כמו האיש חסר השיניים מהשוק). ובלית ברירה, אנחנו ממשיכים את דרכנו. מדלגים בין השלוליות, נועצים עניינו במדרכה, משתדלים לא להיתקל בגופים צפים לא מזוהים. יום שבת מגיע ואנחנו מחליטים להישאר בבית, תחת המזגנים המקפיאים. לפני שהם עוזבים את אילת, אני מתחילה בסדרת התנצלויות. אני חשה צורך עמוק להתנצל בפני אורחי. על החום, הצפיפות, הפקקים באזור התיירות, המחירים הגבוהים, הדרך הארוכה בכביש הערבה, ניידות המשטרה האורבות שם, העלות הגבוהה של הביקור, הדרך הארוכה הצפויה בחזרה. וכן, גם על חיזיון השווא של אילת בדמות ונציה קטנה, וכמובן, על הזוהמה. השוק- כן השוק.
יום חמישי בלילה, או שמא יום שישי בצהרים, שיא החום, או שיא הלילה. אנחנו נעים בשדרות התמרים. הרוחב הראשי של אילת. החלטנו כי הליכה קצרה לא תזיק לנו, לצאת קצת מהמזגנים המקפיאים ולהראות לאורחים שנחתו עלינו כבכל קיץ, את העיר היפה שלנו (זה היה לפני או שמא אחרי, "השוק" של יום חמישי). אנו משתרכים באטיות לאורך הרחוב, ואז עוצרים. משפשים עיניים. ומחייכים לעצמנו חיוך דבילי. אני, בחיוך מתנצל מתסובבת לאורחי ואומרת. "שכחתי לספר לכם- אילת זה לפעמים ונציה קטנה". ואכן, האנשים הבודדים שעוד עושים את דרכם בשדרות התמרים, נראים מיואשים. לשווא הם מחכים לגונדולות, כן אלו כמו בונציה, אבל אלו נעלמו. והגונדולרים היחידם שבסביבה הם נהגי המוניות המשחרים לטרף, רק מחכים ליום בו יפתחו הברזים ואילת תהפוך לונציה. ואז הם יעשו קופה. ואז בעוד אנו מדמיינים את ונציה של איטליה, מכה בנו הריח ומראה העיניים. אנחנו לא מצליחים להבין האם מדובר בביוב, פיצוץ מים או שהחתיכות הקטנות גדולות והזוהמה השטה לאיטה ברחוב, הם רק תוספת אותנטית לרקע הפסטורלי. כן, אני אומרת לאורחי, אנחנו אכן באילת, זו לא ונציה, זו רק טעות אופטית. וזה קורה לנו הרבה. (תשובה מדופלמת ממש כמו האיש חסר השיניים מהשוק). ובלית ברירה, אנחנו ממשיכים את דרכנו. מדלגים בין השלוליות, נועצים עניינו במדרכה, משתדלים לא להיתקל בגופים צפים לא מזוהים. יום שבת מגיע ואנחנו מחליטים להישאר בבית, תחת המזגנים המקפיאים. לפני שהם עוזבים את אילת, אני מתחילה בסדרת התנצלויות. אני חשה צורך עמוק להתנצל בפני אורחי. על החום, הצפיפות, הפקקים באזור התיירות, המחירים הגבוהים, הדרך הארוכה בכביש הערבה, ניידות המשטרה האורבות שם, העלות הגבוהה של הביקור, הדרך הארוכה הצפויה בחזרה. וכן, גם על חיזיון השווא של אילת בדמות ונציה קטנה, וכמובן, על הזוהמה. השוק- כן השוק.