אחד העצובים בעיר
New member
ועדת השמה או שדה קרב? פירוש ציני לחוק.../images/Emo41.gif
רשומה מהבלוג שלי: בארצות הברית החוק מחייב לכנס ועדת השמה עבור כל תלמיד עם לקויות, פעם בשנה. בועדה הזו חייבים לתכנן לתלמיד תוכנית למידה אישית. אישתי ביקשה מִמֶרַפֶאת הדיבור הפרטית של בני לבוא אִתה אל ועדת ההשמה. היא אמרה לי שעדיף שאני לא אגיע כי ממילא הולכים לאשר מחדש את כל ההחלטות הקודמות וחבל על הזמן שלי. בדיעבד, ממש מזל שלא באתי. אני עם הפה הגדול שלי. הבן שלי מצליח מאוד בתוכנית הלימודים שלו. ההתאמות שלו בשל נכותו משמשות אותו רק לתקשורת טובה יותר עם המורים והתלמידים ולא לשינוי כל שהוא במשימות הלימודיות. ההתאמות מאוד הוכיחו את עצמן ובני הוא תלמיד מצטיין. הבן הנמצא בכיתה משלבת. כיתה בה יש 20 תלמידים. 15 מהם בלא צרכים מיוחדים ולארבעה נוספים יש צרכים מיוחדים קלים. לכל הארבעה האלה יש סייעת אחת משותפת. התלמיד הנוסף בכיתה הוא הבן שלי, שיש לו צרכים מיוחדים קשים ויש לו סייע פרטי. מלבד שני הסייעים יש בכיתה מחנכת ומורה לחינוך מיוחד. בועדה היו, מלבד אישתי והמרפאה הפרטית, גם מנהל בית הספר, צוות מורי הכיתה, המרפאה בדיבור והמרפאה בעיסוק של מנהלת החינוך של הפרוור, שעובדות עם הבן, וכמה אנשים נוספים ממשרדי מנהלת החינוך של הפרוור. תוכנית למידה אישית? למנהלת החינוך המקומית יש פירוש ציני מאוד לחוק הזה. כל התלמידים חייבים להשתלב באחת משלוש תוכניות לימוד: בכיתה רגילה לגמרי בלי סייעים, בכיתה משלבת כמו של בני, או בכיתת חינוך מיוחד שבה חש רק שישה תלמידים שלכולם אותה לקות. בפרוור שלנו, אין שום דבר אישי בתוכניות הלמידה ה-''אישיות''. שום דבר. לטווח הארוך, עדיף לקופת המדינה שכל תלמיד יקבל את התוכנית החינוכית המתאימה לו ביותר ושיהיה לו הסיכוי הנמוך ביותר להיות נתמך סעד קשה כל החיו. (מדיקר ומדיקאייד הם המקביל האמריקני לסעד). לטווח הקצר, עדיף לקופת המדינה שכולם יהיו בכיתה הרגילה ואם לא ברגילה אז במשלבת. כיתת החינוך המיוחד דורשת מקופת המדינה הכי הרבה הוצאות לטווח הקצר. למנהלות החינוך המקומיות יש אינטרס שונה מזה של משלם המסים וגם מזה של התלמידים. למנהלות יש אנטרס שיהיה כמה שיותר ביקוש לחינוך מיוחד. בועדות ההשמה הם תמיד מנסים בעדינות או שלא בעדינות לדחוף את כולם לחינוך המיוחד. זאת אומרת, דנים בילד ולא נעים לדפוק אותו אבל החבר'ה ממשרדי המנהלת מנסים לשכנע את עצמם ואת האחרים שהם לא עושים לילד עוול כשהם מנסים להרוויח שעות עבודה על גבו. עד כן הכל היה צפוי וברור. בעצם לא ממש ברור לכולם. המחנכת ביקשה לדון בכל האפשרויות לעומק, המרפאה בעיסוק רצתה שהבן יהיה בכיתת החינוך המיוחד כדי שהיא לא תצטרך לטייל בין בית הספר שלו לבין כיתת החינוך המיוחד שבה מצויים רוב הלקוחות שלה, מנהל בית הספר לא הכין שיעורי בית וחשב שהבן שלי לא כל כך מסתדר בכיתה ופתאום כל היה רוב לשליחת הילד לכיתת חינוך מיוחד. המרפאה הפרטית שלנו שאלה מי עוד נמצא בכיתת החינוך המיוחד ואמרו לה שמלבד בנינו יהיו שם עוד חמישה אוטיסטים שכולם מבוגרים ממנו בכמה שנים. זאת אומרת שהוא יתקשה ללמוד לתקשר עם חבריו לספסל הלימודים כי כולם יהיו נכי תקשורת והוא יפסיק גם ללמוד את חומר הלימוד הרגיל. איך אפשר ללמוד את חומר הלימוד הרגיל של הכיתה עם תלמידים שכבר היו אמורים ללמוד אותו לפני שנים. מה בדיוק מלמדים בכיתה עם שישה תלמידים שאחד מהם נמצא בה בפעם הראשונה וכל השאר נשארו באותה כיתה לפחות שלוש שנים? ובכלל, למה לשנות תוכנית לתלמיד מצטיין שגם מראה התקדמות בהתגברות על השפעת הנכות שלו? למה להפסיק הצלחה? מזל שאני עם הפה הגדול שלי לא הייתי שם. ממש מזל. פחד לחשוב איזו תגובה הייתה לי לועדה גדולה שכולה בעד להפסיק את ההצלחה של הבן שלי ולהרוס לו את החיים. האישה והמרפאה הפרטית היו צריכות להיות מאוד דיפלומטיות. האישה יצאה מהפגישה כמו ממבחן קשה ולא הצליחה להתרכז יומיים לאחר מכן בשום דבר. בסופה של ישיבת הוועדה, הילד קיבל את מה שהכי מתאים לו והמחנכת ומנהל בית הספר התנצלו בפני אישתי אחרי הפגישה. טוב ויפה? לא ממש. כמה מחשבות לא עוזבות אותי מאז שקיבלתי את הדיווח על הוועדה הזו: מה קורה לילדים נכים שההורים שלהם קצת פחות מתוחכמים מאישתי? כמה מהתלמידים בכיתות החינוך המיוחד הם קורבנות לבירוקרטיה שמטפחת חוסר תפקוד? האם התופעה הזו מוגבלת לארצות הברית? מה בדיוק הניע את יולי תמיר לנסות ולבטל את האפשרות לשלב תלמידים עם לקויות בכיתה רגילה בעזרת סייעת? (הערה: הילד כן פוגש ילדים אוטיסטים במסגרות אחרות. אמו ואני חושבים שחשוב מאוד לילד עם להיות בקשר עם ילדים שיש להם לקות דומה לשלו, עם ילדים שיש להם לקות שונה משלו ועם ילדים חסרי לקויות. מפגש עם ילדים מכל מגוון היכולות חשוב מאוד לחינוכו של כל ילד. מה שמאוד לא מוצא חן בעינינו הוא שהילד יהיה בקשר אך ורק עם ילדים אוטיסטים. זה מאוד לא מקדם אותו.)
רשומה מהבלוג שלי: בארצות הברית החוק מחייב לכנס ועדת השמה עבור כל תלמיד עם לקויות, פעם בשנה. בועדה הזו חייבים לתכנן לתלמיד תוכנית למידה אישית. אישתי ביקשה מִמֶרַפֶאת הדיבור הפרטית של בני לבוא אִתה אל ועדת ההשמה. היא אמרה לי שעדיף שאני לא אגיע כי ממילא הולכים לאשר מחדש את כל ההחלטות הקודמות וחבל על הזמן שלי. בדיעבד, ממש מזל שלא באתי. אני עם הפה הגדול שלי. הבן שלי מצליח מאוד בתוכנית הלימודים שלו. ההתאמות שלו בשל נכותו משמשות אותו רק לתקשורת טובה יותר עם המורים והתלמידים ולא לשינוי כל שהוא במשימות הלימודיות. ההתאמות מאוד הוכיחו את עצמן ובני הוא תלמיד מצטיין. הבן הנמצא בכיתה משלבת. כיתה בה יש 20 תלמידים. 15 מהם בלא צרכים מיוחדים ולארבעה נוספים יש צרכים מיוחדים קלים. לכל הארבעה האלה יש סייעת אחת משותפת. התלמיד הנוסף בכיתה הוא הבן שלי, שיש לו צרכים מיוחדים קשים ויש לו סייע פרטי. מלבד שני הסייעים יש בכיתה מחנכת ומורה לחינוך מיוחד. בועדה היו, מלבד אישתי והמרפאה הפרטית, גם מנהל בית הספר, צוות מורי הכיתה, המרפאה בדיבור והמרפאה בעיסוק של מנהלת החינוך של הפרוור, שעובדות עם הבן, וכמה אנשים נוספים ממשרדי מנהלת החינוך של הפרוור. תוכנית למידה אישית? למנהלת החינוך המקומית יש פירוש ציני מאוד לחוק הזה. כל התלמידים חייבים להשתלב באחת משלוש תוכניות לימוד: בכיתה רגילה לגמרי בלי סייעים, בכיתה משלבת כמו של בני, או בכיתת חינוך מיוחד שבה חש רק שישה תלמידים שלכולם אותה לקות. בפרוור שלנו, אין שום דבר אישי בתוכניות הלמידה ה-''אישיות''. שום דבר. לטווח הארוך, עדיף לקופת המדינה שכל תלמיד יקבל את התוכנית החינוכית המתאימה לו ביותר ושיהיה לו הסיכוי הנמוך ביותר להיות נתמך סעד קשה כל החיו. (מדיקר ומדיקאייד הם המקביל האמריקני לסעד). לטווח הקצר, עדיף לקופת המדינה שכולם יהיו בכיתה הרגילה ואם לא ברגילה אז במשלבת. כיתת החינוך המיוחד דורשת מקופת המדינה הכי הרבה הוצאות לטווח הקצר. למנהלות החינוך המקומיות יש אינטרס שונה מזה של משלם המסים וגם מזה של התלמידים. למנהלות יש אנטרס שיהיה כמה שיותר ביקוש לחינוך מיוחד. בועדות ההשמה הם תמיד מנסים בעדינות או שלא בעדינות לדחוף את כולם לחינוך המיוחד. זאת אומרת, דנים בילד ולא נעים לדפוק אותו אבל החבר'ה ממשרדי המנהלת מנסים לשכנע את עצמם ואת האחרים שהם לא עושים לילד עוול כשהם מנסים להרוויח שעות עבודה על גבו. עד כן הכל היה צפוי וברור. בעצם לא ממש ברור לכולם. המחנכת ביקשה לדון בכל האפשרויות לעומק, המרפאה בעיסוק רצתה שהבן יהיה בכיתת החינוך המיוחד כדי שהיא לא תצטרך לטייל בין בית הספר שלו לבין כיתת החינוך המיוחד שבה מצויים רוב הלקוחות שלה, מנהל בית הספר לא הכין שיעורי בית וחשב שהבן שלי לא כל כך מסתדר בכיתה ופתאום כל היה רוב לשליחת הילד לכיתת חינוך מיוחד. המרפאה הפרטית שלנו שאלה מי עוד נמצא בכיתת החינוך המיוחד ואמרו לה שמלבד בנינו יהיו שם עוד חמישה אוטיסטים שכולם מבוגרים ממנו בכמה שנים. זאת אומרת שהוא יתקשה ללמוד לתקשר עם חבריו לספסל הלימודים כי כולם יהיו נכי תקשורת והוא יפסיק גם ללמוד את חומר הלימוד הרגיל. איך אפשר ללמוד את חומר הלימוד הרגיל של הכיתה עם תלמידים שכבר היו אמורים ללמוד אותו לפני שנים. מה בדיוק מלמדים בכיתה עם שישה תלמידים שאחד מהם נמצא בה בפעם הראשונה וכל השאר נשארו באותה כיתה לפחות שלוש שנים? ובכלל, למה לשנות תוכנית לתלמיד מצטיין שגם מראה התקדמות בהתגברות על השפעת הנכות שלו? למה להפסיק הצלחה? מזל שאני עם הפה הגדול שלי לא הייתי שם. ממש מזל. פחד לחשוב איזו תגובה הייתה לי לועדה גדולה שכולה בעד להפסיק את ההצלחה של הבן שלי ולהרוס לו את החיים. האישה והמרפאה הפרטית היו צריכות להיות מאוד דיפלומטיות. האישה יצאה מהפגישה כמו ממבחן קשה ולא הצליחה להתרכז יומיים לאחר מכן בשום דבר. בסופה של ישיבת הוועדה, הילד קיבל את מה שהכי מתאים לו והמחנכת ומנהל בית הספר התנצלו בפני אישתי אחרי הפגישה. טוב ויפה? לא ממש. כמה מחשבות לא עוזבות אותי מאז שקיבלתי את הדיווח על הוועדה הזו: מה קורה לילדים נכים שההורים שלהם קצת פחות מתוחכמים מאישתי? כמה מהתלמידים בכיתות החינוך המיוחד הם קורבנות לבירוקרטיה שמטפחת חוסר תפקוד? האם התופעה הזו מוגבלת לארצות הברית? מה בדיוק הניע את יולי תמיר לנסות ולבטל את האפשרות לשלב תלמידים עם לקויות בכיתה רגילה בעזרת סייעת? (הערה: הילד כן פוגש ילדים אוטיסטים במסגרות אחרות. אמו ואני חושבים שחשוב מאוד לילד עם להיות בקשר עם ילדים שיש להם לקות דומה לשלו, עם ילדים שיש להם לקות שונה משלו ועם ילדים חסרי לקויות. מפגש עם ילדים מכל מגוון היכולות חשוב מאוד לחינוכו של כל ילד. מה שמאוד לא מוצא חן בעינינו הוא שהילד יהיה בקשר אך ורק עם ילדים אוטיסטים. זה מאוד לא מקדם אותו.)