ועוד משהו שנזכרתי בו.

[רותי ע]

שנתחיל להחליף סיפורי זוועה או שנרחם

על השאר? מזל שכל האירוע הטראומטי שערך 4 ימים לא הוציא לי את החשק ללדת שוב..

 

[אורית ג.]

אני מספרת את זה לא כדי להזכר...

אלא כדי שאם מישהו תכנס לכאן בעוד חודש , ותעשה חיפוש על "בילינסון" שתמצא מידע ותערך מראש להביא כוסות חד-פעמיות מהבית. וגם שתביא מגפיים - אם היא רוצה לצאת מהחדר בלי לעשות שפגט על התפרים

 

[דיאנה1]

אם לך לא קשה ולא אכפת לספר

(ואני בהחלט מבינה אם כן), הייתי רוצה לשמוע. אפשר לשים אזהרה בכותרת... הייתי רוצה לדעת על תסריטים אפשריים וממה להזהר. בעיני זה חשוב. דוגמה קטנה - בפורום אמנות הלידה סיפרו על רופא ידוע שעושה סריקת מערכות, ולכל אחת הוא אומר שהיא היסטרית ושתצא החוצה להרגע כי הוא לא יכול להמשיך ככה את הבדיקה. וככה כל אחת חשבה שמשהו אצלה לא בסדר והיא היסטרית, עד שהתברר שכולן כאלה כנראה... אני לא הגעתי אליו לבדיקה, הוא דיבר אלי בגסות בטלפון ולכן החלטתי ללכת למישהו אחר, אבל חודשים אחר כך התייסרתי - למה הוא דיבר אלי ככה? מה עשיתי לו? מה שידרתי לו בשיחה? לכן חשוב בעיני לחלוק כזה מידע. למרות שאחרי הסיפור המזעזע שהפניתי אליו הייתי מאד שמחה לקרוא סיפור לידה נפלא ואופטימי, כדי לאזן.

 

[רותי ע]

אזהרה-סיפור מאוד לא נעים ../images/Emo59.gif

לשם האיזון-אני התרשמתי דווקא לחיוב מהתנאים הפיזים. היחס זה כבר אופרה אחרת. וחברה שלי שהיתה חדר לידי יצאה עם רושם נהדר. הבעיה ממה שהתרשמתי , לא רק בבלינסון, היא לא מה קורה בלידה קלה כשהכל הולך לפי הספר. הבעיות מתחילות בלידות קשות. ולי היתה לידה שלא התקדמה. שכבתי בחדר הלידה 20 שעות שבמהלכן קיבלתי יחס כמו חתיכת בשר באיטליז. כל אחד בא ונוגע. אחות אחת הגדילה לעשות. היא נכנסה, הסתכלה עלי ואמרה בכל חריף :"למה את לא יולדת? אם תרצי תלדי אז תפסיקי עם זה!" ויצאה.. אחרות עמדו בפתח החדר והתלוננו שאני תופסת מקום.. אני לא בטוחה שההחלטה על ניתוח קיסרי היתה לא משיקולי מקום. לא היה שום מצב חרום ויכולתי להמשיך ולחכות ללידה טבעית. לחדר הניתוח נלקחתי לבד. צוות שלם הסתובב שם ולא התייחס אלי כלל. אני הייתי עם אפידורל, בהכרה מלאה ומבוהלת כהוגן. אבל אף אחד לא טרח להרגיע אותי קצת. אחרי שהוציאו את התינוק התחלתי להרגיש כאבים ופתאום אני שומעת את המרדים צועק שצינור האפידורל חסום.. הדבר האחרון שאני זוכרת משם היה צינור מתכת שדחפו לי מהר לפה ושנחנקתי עד שאיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי לא היה יותר טוב. הייתי במחלקת ביות ולא הייתי מוכנה לוותר על זה. אבל אף אחד לא בא לקראתי לעזור לי עם התינוק. כמה שעות אחרי הניתוח הייתי צריכה להתחנן שיביאו לי אותו להנקה ולא יאכילו אותו מבקבוק. ואז באה אחות, דחפה לקראתי עריסה והלכה. אני ניסיתי לקום ולא הצלחתי. התינוק בעריסה צרח משהו איום. הייתי בלחץ אימים. אז התרוממתי ושנינו צרחנו יחד. הוא מרעב ואני מכאבים. להתיישב שוב היה סיוט. מאז למדתי לקח. אמא שלי היתה מגיעה כל יום לפני 6 בשביל לעזור לי.. והיו עוד כמה וכמה סיפורים נחמדים. לא היה לי כוח נפשי לחשוב על זה ולהתלונן. ואחרי כמה חודשים זה כבר לא נראה רלוונטי.. ועד היום, שנתיים וחצי כמעט אני מחכה לחוויה מתקנת ושוברת את הראש-איך אפשר לדאוג מראש שגם אם דברים יסתבכו עדיין אקבל יחס אנושי. אולי למישהי יש רעיון?

 

[דיאנה1]

גם אני חושבת על זה הרבה

במיוחד מאז שסגרו את משגב לדך. בהתחלה אמרתי בצחוק שזה מה שיקבע אם יהיה לנו שנים או שלושה ילדים... אבל מאז שסגרו אותו סופית הפסקתי לצחוק והתחלתי לחשוב על פתרונות אחרים, למרות שזה עוד רחוק. הדרך הכי טובה נראית לי לקחת רופא פרטי וגם מיילדת פרטית. כל עוד הכל מתנהל כמו שצריך (ולעניות דעתי, גם לידה שלוקחת 20 שעות מתנהלת כמו שצריך כל עוד אין סימני מצוקה!) כדאי שמיילדת תנהל את העניינים, כי רופאים מנוסים יותר במקרים הפתולוגים ובפרוצדורות. אבל אם משהו מסתבך - הייתי רוצה לדעת בדיוק מי הרופא שיבצע את הפרוצדורה, ושיהיה מחוייב אלי באופן פרטי כדי לתת יחס כמו בן אדם. נכון שהרבה רופאים נותנים יחס נפלא גם אם לא לוקחים אותם באופן פרטי, כמו שקרה אצלי בשתי הלידות, אבל אחרי הסיפורים האלה אני ממש לא רוצה לקחת סיכון. הבעיה שזו אופציה יקרה בצורה מחרידה, גם רופא פרטי, גם מיילדת פרטית, וגם תשלום לבית החולים על ביצוע לידה פרטית. ומהסיפור שלך עולה שזה עדין לא מבטיח שום דבר - הרופא המרדים יכול לפשל! אז מה, גם רופא מרדים פרטי? אין לזה סוף

ולגבי הסיפור שלך... אוף... איזה חוסר רגישות, פשוט לא יאומן. נתנו לך איזשהו הסבר, בכל זאת, למה קיסרי? או שלחתיכת בשר באיטליז לא מגיעים הסברים? חוזרת על האיחולים לחוויה מתקנת נפלאה בפעם הבאה.

 

[רותי ע]

את כל כך צודקת..

זה בדיוק מה שאני חושבת. עם דולה צמודה שהיתה עוזרת לי ומרגיעה אותי יש סיכוי גדול שהכל היה נגמר אחרת. כי הרי יש כאן המון שאלה של מצב נפשי. לחץ יכול לעכב לידה.. ובכלל כל הסיטואציה של בית חולים, אינפוזיה.. הכל תורם להרגשה הנוראה של אדם חולה.

 

[עוד צפורה גנן]

ילדתי שם פעמיים

פעם הלידה היתה חלום, ופעם, טרם נרגעתי ממנה, למרות שחלפו שנה ושמונה חודשים. אני לא אכנס לפרטים, כי אני בהחלט חוששת שזה קשור למילדת/רופא שנתקל בך במקרה, ולא לביה"ח עצמו. בכל מקרה, לאחר תפקודו הלקוי של בעלי בלידה האחרונה (מסכן, הוא לא ישן כל הלילה, ואח"כ אני השתוללתי עליו לגמרי בטשטוש, והוצאתי לו את כל המיץ), החלטתי שאם, אז רק עם דולה, ואני אחסוך כסף לכך אם יש צורך.

 

[ענת של תומר]

יש לי דווקא רעיון../images/Emo62.gif

לכל בית יולדות יתרונות וחסרונות , הדרך להתגבר על מצבים נוראיים כמו שעברת , רותי , היא אסרטיביות במלוא מובן המילה ! אני הגעתי ללידה ( הרבה בזכות קורס ההכנה) בגישה מאד ברורה שזו הלידה שלי , הגוף שלי ועד כמה שאפשר אני אהיה בשליטה . אם זה אומר שאני מבקשת הסבר על כל צעד שנעשה או אם זה אומר שרק הרופא התורן או המיילדת בודקים אותי ולא כל מתלמד שעובר ליד החדר דוחף לי אצבעות (כמו שקרה לחברות שלי ). ידעתי שזו הזכות המלאה שלי וגם אם אני לא אהיה "חביבת הקהל " אני אלד (שוב-עד כמה שאפשר) כמו שאני רוצה!

 

[_גלית_]

אני מצטרפת לחלק מההמלצות ../images/Emo45.gif

זה נכון שאפשר לקוות למזל טוב וליפול על מיילדת או רופא טובים, אבל אני החלטתי שאני לא לוקחת את הצ´אנס. ילדתי בלידה פרטית בתל השומר עם המיילד (כן, מיילד!) הכי טוב בעולם, שאני בחרתי מראש! נכון שזה יקר, אבל הכל עניין של סדר עדיפויות. אני החלטתי שזה הרגע הכי חשוב בחיים שלי וכל מה שחסכתי בעניינים אחרים, השקעתי פה. הייתה לי לידה מהירה מאוד

(שלוש שעות מהציר הראשון נכנסתי לחדר לידה וילדתי אחרי 10 דקות) כך שלא ממש יצא לי להנות מכל האפשרויות של לידה פרטית...

ועדיין אני לא מצטערת על אף שקל. כשמגיעים ללידה שזה דבר כל כך לא צפוי (לא הלידה, אלא מה שקורה בה) עדיף לדעת מי יקבל אותך שם ולדעת שזה מישהו שסיכמת איתו מראש מה את רוצה ואיך הדברים יתנהלו. כמובן שההמשך אחרי הלידה היה "בבייבי אפרופו" עם ביות מלא (אם רוצים) ושם גם בן זוגי יכל להיות איתי כל הזמן והתינוקיה משופרת ועובדות בה אחיות משקיעניות ותומכות הרבה יותר מאשר במחלקה למטה. בקיצור, רותי... אני ממליצה לך על חוויה מתקנת אבל צריך לקחת בחשבון שהיא עולה כסף

... לדעתי זה שווה אותו.

 

[תפוח עץ]

ילדת עם משה ?

כל כך המון שמעתי עליו, ורק דברים טובים.

 

[_גלית_]

כן. ילדתי עם משה

והדברים הטובים ששמעת עליו הם בהחלט נכונים!

 

[iris & ben]

והסיפור שלי...

אני ילדתי בארה"ב וכל הצוות התנהג אלי כמולמלכה

היה י חדר לבד ואישי קיבל ספה כדי לנוח... כמו כן קיבלנו

מהצוות... אומנם לא "נהנתי" מזה כ"כ כי ההיתי אחרי ניתוח ומלאה במורפין ורב הזמן הייתי מטושטשת מקווה שהלידה הבאה תהיה יותר קלה שכחתי לציין כי קיבלנו כל יום תפריטים לבחירה אני לא אכתי אבל זה נראה תפריט כמו בבית מלון. ממליצה בחום

 

[דיאנה1]

הוא חשש מהנסיעה מאיזור המרכז

לירושלים. זה היה קצת אחרי פרוץ המהומות, והוא חשש שהכביש יסגר בגלל פיגוע או מהומות או אבנים או אפילו "סתם" תאונה, חס וחלילה, ושאני אתקע ברכב עם צירים ולא אגיע בזמן לבית החולים. לגבי בית החולים עצמו, הרבה חושבים שמה שהיה מיוחד בו זה שלא נתנו אפידורל - וזה ממש לא נכון! מה שהיה מיוחד בו זה שהתייחסו ליולדת כמו אל בן אדם, בכבוד, ונתנו לה לבחור בכל מה שהיא יכלה לבחור כל עוד אין סכנה לה ולעובר. כשהגעתי בלידה הראשונה ישר ביקשתי אפידורל, כיבדו את בקשתי וברגע שהגעתי לפתיחה מתאימה נתנו לי (אמנם היה עיכוב בגלל הרופא המרדים אבל זה לא קשור, לרגע לא ניסו ללחוץ או אפילו לשכנע). ובלידה השניה כשהוחלט לתת לי זרוז (החלטה שגויה שאני מתחרטת עליה, אבל זו היתה החלטה שלי, הרופא רק המליץ לאחר הסברים למה הוא חושב שצריך זרוז ונתן לי להחליט) התעקשתי לקבל אפידורל לפני הזרוז, כי ידעתי מסיפורים של בעלות ניסיון שצירי זרוז כואבים וחזקים יותר מצירים רגילים, והרימו גבה אבל בכל זאת נענו לבקשתי. כל כך חבל שדווקא בית חולים כזה נסגר.

 

[דיאנה1]

ועוד מילה טובה קטנה על בית החולים

משגב לדך: לאחר הלידה השניה, לפני השחרור, אמרתי לרופאת הילדים שזה אמנם לא ילד ראשון אבל יש לי בת בבית, ושאלתי אם יש דברים מיוחדים שהם שונים מבחינת הטיפול בין בנים לבנות, למה לשים לב באופן מיוחד, מה צריך לעשות שונה. היא שאלה אותנו: אתם עושים ברית? ענינו - לא. אם כך, היא אמרה מבלי להניד עפעף, אין שום דבר מיוחד שאתם צריכים לדעת או לעשות.

 

[zimes]

החלום שלי היה ללדת בדרך

עם תאומים, הריון ראשון, אף אחד לא יילד בבית. בית חולים ממש לא רציתי (בדיעבד - המילדת היתה מדהימה, הרופאים חרא והמחלקה בלתי נסבלת). אז הפתרון היה ללדת בדרך. אבל לא יצא לי...

 

[imale]

ולי דווקא יש נסיון חיובי והמלצה

על בית חולים "הלל יפה" בחדרה. הייתי מאושפזת שם חודש לפני הלידה, עם רעלת הריון, במחלקת הריון בסיכון גבוה, ואחרי הלידה - קיסרי - 5 ימים נוספים. גם בתקופת האשפוז הארוכה והמשעממת לא היו לי תלונות: היחס נהדר, הצוות (וכבר יצא לי להכיר את כולם) מעולה ומקצועי וטיפלו בי יפה. את סיפור הלידה שלי אפשר לקרוא כאן - ולסיכום אומר שגם בתקופה שאחרי הלידה, באו לקראתי, טיפלו יפה, עזרו כמה שניתן וכו´. הבעיה היחידה שהיתה לדעתי - שלא היתה לי יועצת הנקה זמינה אחרי הלידה. בדיעבד אני בספק אם זה היה עוזר לי, אבל לפחות הייתי מרגישה שאני מקבלת עזרה מקצועית. בקטע של יועצות ההנקה והתמיכה בהנקה מבחינה מעשית - יש להם מה ללמוד.

 

[אשרת של יעלי]

מאוד חבל לשמוע . אני נסעתי במיוחד

לבלינסון בגלל ההמלצות הטובות שקיבלתי ואכן אני מאוד הייתי מרוצה מהיחס והצוות המדהים שליווה אותי בלידה. כמובן שבמחלקה היו כמה אחיות מרגיזות אבל בסה"כ היה מצויין ואני אחזור לשם בלידה הבאה.

 

[אילנה של יובל ומיכל]

ועוד מסיפורי בלינסון...(ארוך)

הרופא הפרטי שלי הוא אחד מבכירי הרופאים במחלקה. איש מדהים ונדיר , נשמה גדולה ורופא בחסד. אני פותחת בזה כי אין לי ספק שחלק ניכר מהיחס המדהים לו זכיתי בחדר הלידה בפעמיים שילדתי שם, נבע ממנו והעניין שהוא גילה בי לאורך כל הדרך (הוא לא נכח פיזית. אבל גם באמצע הלילה הוא התקשר לבדוק מה שלומי ואיך מתקדם ונתן הוראות, כמו למשל להכניס אותי לחדר לידה ולא לסיכון גבוה, כשהגעתי עם ירידת מים בלי צירים או לתת לי אפידורל כשארצה ולאו דווקא לפי הספר שלהם). המחלקות זו אופרה אחרת לגמרי. זה התחיל בזה שאחרי שהגעתי למחלקה ושלחתי את בעלי להוציא את יובל מהגן התחשק לי פיפי. הייתי עם רגל משותקת עדיין מהאפידורל והייתי זקוקה לעזרה. לחצני החירום לא עבדו ולא רציתי לצעוק כי הייתה שעת צהריים ולא היה לי נעים. למעלה מחצי שעה לא עברה אחות באופק. מזל שרציתי רק פיפי ולא קרה משהו גרוע יותר... בלילה צרחה מישהי ובכתה נורא ומדי פעם נגשה אליה אחות ואמרה לה להיות בשקט כי היא רק עושה לעצמה יותר נזק. אחרי שעתיים בערך הגיעו שני רופאים ומיד התחילה התרוצצות היסטרית, העבירו אותה לחדר ניתוח וכנראה כרתו לה את הרחם בגלל דימום פנימי שלא הפסיק (בחורה יחסית צעירה בלידה חמישית נדמה לי). האם האחיות קראו לרופאים בזמן ? לא יודעת. בלילה לא באו לקרוא לי להניק. בשתיים הלכתי לראות מה קורה, הילדה שוכבת בשקט חשוד. הרמתי אותה וניסיתי להניק והיא התחילה לפלוט כמויות נוראיות של נוזלים. התברר שלא שאבו את מי השפיר והיא פשוט הייתה מוצפת בהם. במשך היום לא הייתי זקוקה לאחיות. בלילה השני הנקתי בערך באחת עשרה בלילה והלכתי "לישון". ביקשתי לקרוא לי על כל פיפס שלה כי ממילא אני לא יכולה להרדם. אחרי שעה ומשהו באה שכנתי לחדר ואמרה שמיכל צורחת ואף אחד לא מתייחס. נגשתי כולי בקריזה. ומה עיניי רואות ? האחיות פתחו שולחן והן בהפסקת אוכל. הרמתי את מיכל והלכתי לצעוק עליהן. בדרך ראיתי תינוק שוכב על הגב ומלא כולו בפליטות. צרחתי עליהן גם על זה מה גם שזה יכול לגרום לחנק. הנקתי שוב את מיכל וחזרתי לחדר. אחרי שעה הייתה לי הרגשה לא טובה. חזרתי לתינוקיה וגיליתי לזוועתי את מיכל שוכבת בעריסה, מוצץ מאולתר מפטמה של מטרנה חד פעמית ופד גזה תקוע לה בפה, ובין סוף המוצץ לבין העריסה - חיתול בד !!!!!!!!!!!!! שלא יפול המוצץ חלילה. בשלב הזה לא הייתי בשיא כוחותיי הנפשיים וזה היה כנראה המזל של האחות הסתומה. גם ככה כמעט חנקתי אותה במקום. מה גם שעל העריסה היה שלט מעשה ידיי להתפאר "אני תינוקת יונקת. נא לא לתת לי בקבוק וגם לא מוצץ". ובשחרור - המרפס היה קצת פתוח מדי ושכחו לעשות לה בדיקת דם לתפקוד בלוטת התריס והחזיקו אותי שם שעתיים עד שיגמר סבב האחיות או משהו למרות שביקשתי להשתחרר כי הבטחתי ליובל שנגיע עם מיכל לקחת אותה מהגן. והמרגיז הוא שהיו אחיות פנויות, אבל היום האחות הספציפית שתורה לעשות את הבדיקות בסס עם הרופא... ובשלב הזה עם כל ההורמונים פשוט התמוטטתי בבכי היסטרי על רצפת התינוקיה (ובדיוק כמה דקות קודם בעלי יצא להכניס את האוטו לתוך בית החולים אז גם הייתי לבד) ואם לא מדריכת ההנקה מנוחה אידל האחת והיחידה - לא יודעת איך זה היה נגמר. בקיצור - בלידה הבאה, אם בבלינסון לא יהיה ביות מלא גם בלילה, אשקול טוב מאוד היכן אלד....

 

[רותי ע]

פשוט מזעזע ../images/Emo10.gif

מיום ליום ככל שאני שומעת יותר על בלינסון אני יותר בשוק. מאיפה השם הטוב שיצא להם??????

 

[דיאנה1]

../images/Emo2.gif אני בהלם, זה פשוט לא יאומן