ועוד שבוע הספר עבר
קבעתי שאחי יביא את שני הילדים הגדולים, לקניון וכמו כל שנה אני אקנה להם ספר לכל אחד, לרגל שבוע הספר. הבוקר התחיל הפוך. אמא לא ישנה הרבה הלילה ולא רצתה לקום. ואז כשקמה נלחמה בי כשניקיתי אותה והלבשתי אותה. לא עזרו שירים, לא סיפורים ולא הזמנה לקפה ועוגת גבינה. אני בעצמי עם "בטריות" חלשות ואנרגיה מוחלשת, אבל לא ויתרתי והיא קמה. הציפורן ברגל על סף נשירה, בגלל הפטריה שלה. רציתי לשים עם הציפורן פלסתר למנוע חיכוך עם הגרב. לפני חיטאתי את המקום. אבל אמא לא הבינה ונלחמה נגד. בקושי הצלחתי לשים לה תחבושת למנוע שהציפורן תתפס בנעל ויכאב לה. בדרך לקניון, כל דקה, על השעון היא שאלה לאן הולכים. מאחר ולא ראתה אותי אז היא החליטה שאיזה גבר לוקח אותה, ופחדה " לאן אתה לוקח אותי אדוני?" היא צעקה. עצרתי הראיתי לה שזו אני. כשנרגעה המשכנו. ירדו לי דמעות. התגעגעתי לימים עברו, כשנסענו לכיכר רבין שהיתה אז כיכר מלכי ישראל וקנינו ספרים באהבה גדולה לספרים. ולפעם הזו שקנינו את חסמבה לאחיין הגדול שלי, ויגאל מוסינזון חתם בספר 8 הקדשה אישית לילד אמא סיפרה לו בגאווה שהבת שלה, אני, מוכשרת וכותבת יפה ושסיפור שלי נכנס למיתרים, לכיתה ד. והוא הנהן בהבנה אבהית לאמא ואני רציתי לקפוץ לתוך האדמה מרוב בושות. למרות ששרנו בהמשך הדרך, היא זרקה את הנעל מהרגל במעבר חצייה מהפחד.
עשינו סיבוב. יש מבצע באחד החנויות למידות גדולות חולצת טריקו בשלל צבעים ב- 20 שקלים. קניתי לעצמי בכמה צבעים. המידה הכי קטנה קצת גדולה על אמא אבל נעימה לה, אז קניתי לה מלאי חדש של חולצות למרכז יום. ועד שאחי הביא את הקטנטנים היא שאלה אותי " למה לא הולכים לקפה ועודה?" אז הלכנו לבית קפה והאחיינים שלי הגיעו. שתינו והלכנו לשבוע הספר. אושר, בן 7 ביקש להוביל את כסא הגלגלים של סבתא, נתתי לו. כמובן בפיקוח שלי. בחנות בחרנו ספרים. אמא, שמאוד אהבה את חנות הספרים לא הגיבה. שקעה בעצמה ולא נענתה לדיבוב שלנו לשתף אותה. אושר בחר עבורה ספר. בהתחלה הלך לספרי מבוגרים. הוא, בסוף כיתה א' כבר קורא בלי ניקוד. אבל כיוונתי אותו לעמדת הילדים. בסוף בחרנו ביחד את אחד מהספרים של דוד אריה. בשבת אני אקריא לאמא. היא כל פעם כשאחותי מקריאה ספר לילדים מקשיבה ומגיבה ואם היא מכירה היא גם מדקלמת.
אלוהים, אני רק מבקשת שגם בשבוע הספר הבא אמא תזכה לבוא איתי ועם נכדיה לקנות ספר. ומי יודע אולי פעם יהיה בשבוע הספר, ספר פרי עטי ( או מקלדתי )
קבעתי שאחי יביא את שני הילדים הגדולים, לקניון וכמו כל שנה אני אקנה להם ספר לכל אחד, לרגל שבוע הספר. הבוקר התחיל הפוך. אמא לא ישנה הרבה הלילה ולא רצתה לקום. ואז כשקמה נלחמה בי כשניקיתי אותה והלבשתי אותה. לא עזרו שירים, לא סיפורים ולא הזמנה לקפה ועוגת גבינה. אני בעצמי עם "בטריות" חלשות ואנרגיה מוחלשת, אבל לא ויתרתי והיא קמה. הציפורן ברגל על סף נשירה, בגלל הפטריה שלה. רציתי לשים עם הציפורן פלסתר למנוע חיכוך עם הגרב. לפני חיטאתי את המקום. אבל אמא לא הבינה ונלחמה נגד. בקושי הצלחתי לשים לה תחבושת למנוע שהציפורן תתפס בנעל ויכאב לה. בדרך לקניון, כל דקה, על השעון היא שאלה לאן הולכים. מאחר ולא ראתה אותי אז היא החליטה שאיזה גבר לוקח אותה, ופחדה " לאן אתה לוקח אותי אדוני?" היא צעקה. עצרתי הראיתי לה שזו אני. כשנרגעה המשכנו. ירדו לי דמעות. התגעגעתי לימים עברו, כשנסענו לכיכר רבין שהיתה אז כיכר מלכי ישראל וקנינו ספרים באהבה גדולה לספרים. ולפעם הזו שקנינו את חסמבה לאחיין הגדול שלי, ויגאל מוסינזון חתם בספר 8 הקדשה אישית לילד אמא סיפרה לו בגאווה שהבת שלה, אני, מוכשרת וכותבת יפה ושסיפור שלי נכנס למיתרים, לכיתה ד. והוא הנהן בהבנה אבהית לאמא ואני רציתי לקפוץ לתוך האדמה מרוב בושות. למרות ששרנו בהמשך הדרך, היא זרקה את הנעל מהרגל במעבר חצייה מהפחד.
עשינו סיבוב. יש מבצע באחד החנויות למידות גדולות חולצת טריקו בשלל צבעים ב- 20 שקלים. קניתי לעצמי בכמה צבעים. המידה הכי קטנה קצת גדולה על אמא אבל נעימה לה, אז קניתי לה מלאי חדש של חולצות למרכז יום. ועד שאחי הביא את הקטנטנים היא שאלה אותי " למה לא הולכים לקפה ועודה?" אז הלכנו לבית קפה והאחיינים שלי הגיעו. שתינו והלכנו לשבוע הספר. אושר, בן 7 ביקש להוביל את כסא הגלגלים של סבתא, נתתי לו. כמובן בפיקוח שלי. בחנות בחרנו ספרים. אמא, שמאוד אהבה את חנות הספרים לא הגיבה. שקעה בעצמה ולא נענתה לדיבוב שלנו לשתף אותה. אושר בחר עבורה ספר. בהתחלה הלך לספרי מבוגרים. הוא, בסוף כיתה א' כבר קורא בלי ניקוד. אבל כיוונתי אותו לעמדת הילדים. בסוף בחרנו ביחד את אחד מהספרים של דוד אריה. בשבת אני אקריא לאמא. היא כל פעם כשאחותי מקריאה ספר לילדים מקשיבה ומגיבה ואם היא מכירה היא גם מדקלמת.
אלוהים, אני רק מבקשת שגם בשבוע הספר הבא אמא תזכה לבוא איתי ועם נכדיה לקנות ספר. ומי יודע אולי פעם יהיה בשבוע הספר, ספר פרי עטי ( או מקלדתי )