ועוד תובנה חשובה../images/Emo101.gif
בעקבות התובנות שעלו כאן אתמול. הבוקר למדתי על בשרי עוד תובנה חשובה. לא להכנס לפאניקה ולהגיב בקור רוח. זוהי דרישה ממטפל תמיד אבל חשובה במיוחד במקרה חירום. כאשר קורה משהו פתאומי והחולה מגלה סימני מצוקה יש להכניס את עצמך לאוטומט ולפעול בלי לחץ ובשלווה. בקיצור צריך כמו שאמא היתה אומרת, עצבים מברזל. אמא חולת אפילפסיה מגיל 40. הסימנים הראשונים להופעת הדימנציה היו התקפי אפילפסיה לא מבוקרים ובעלי אופי שונה מהרגיל. היא עכשיו מאוזנת דיי יפה. הבוקר היא קמה עם חיוך, רק איטית מהרגיל ומלאה בפיפי. הושבתי אותה במקלחת וברגע שהתחלתי לרחוץ היא חטפה התקף אפילפסיה. הידיים רעדו לי והבטן פירפרה אבל, כאילו מישהי אחרת לקחה פיקוד, כשאני צופה בעצמי מטפלת במצב מהצד. המשכתי לרחוץ אותה, לנגבה, לצחצח במקומה שיניים, להלבישה להעבירה לכסא אחר, לסרק ולהאכיל אותה. המשכתי בשיגרה, ואם בדרך כלל היא עוזרת לי היום, לאחר שנגמרו הפירכוסים היא התנהגה כמו זומבי. אז האכלתי אותה. ונתתי לה את הקפה בכפית. לגימה לגימה ואת הכדורים. היתה לי התלבטות האם לשלוח אותה למרכז יום. משהו בתוכי רצה לגונן עליה ולהשאירה בבית צמודה אליי. אבל ידעתי שחשוב לשמור על סדר היום שלה ושהיא זקוקה לגירויים חיוביים כמו שהיא מקבלת בבית אביב. במיוחד שסוף השבוע הארוך, עד יום ראשון קשה לה. אז בלב כבד שלחתי אותה בהסעה ועכשיו אני מנסה להתגבר על הפירכוסים שלי. אני מרגישה כבדות בגוף ןרעד בגפיים. כאילו מבינה באיזה מצב קשה הייתי. רק המחשבה מה היה קורה לו היתה אמא מחליקה מבין ידיי במקלחת החלקלקה. כאילו משתם מצב החירום התרוקן בבת אחת האנדרלין מגופי ולהכרתי חדרה ההבנה של מה שעברנו אמא ואני. יום נפלא לכולנו ומי יתן והקדוש ברוך הוא לא יציב בפנינו אתגרים נוספים ורק יתן בידינו את הכלים והכוח להמשיך הלאה!
בעקבות התובנות שעלו כאן אתמול. הבוקר למדתי על בשרי עוד תובנה חשובה. לא להכנס לפאניקה ולהגיב בקור רוח. זוהי דרישה ממטפל תמיד אבל חשובה במיוחד במקרה חירום. כאשר קורה משהו פתאומי והחולה מגלה סימני מצוקה יש להכניס את עצמך לאוטומט ולפעול בלי לחץ ובשלווה. בקיצור צריך כמו שאמא היתה אומרת, עצבים מברזל. אמא חולת אפילפסיה מגיל 40. הסימנים הראשונים להופעת הדימנציה היו התקפי אפילפסיה לא מבוקרים ובעלי אופי שונה מהרגיל. היא עכשיו מאוזנת דיי יפה. הבוקר היא קמה עם חיוך, רק איטית מהרגיל ומלאה בפיפי. הושבתי אותה במקלחת וברגע שהתחלתי לרחוץ היא חטפה התקף אפילפסיה. הידיים רעדו לי והבטן פירפרה אבל, כאילו מישהי אחרת לקחה פיקוד, כשאני צופה בעצמי מטפלת במצב מהצד. המשכתי לרחוץ אותה, לנגבה, לצחצח במקומה שיניים, להלבישה להעבירה לכסא אחר, לסרק ולהאכיל אותה. המשכתי בשיגרה, ואם בדרך כלל היא עוזרת לי היום, לאחר שנגמרו הפירכוסים היא התנהגה כמו זומבי. אז האכלתי אותה. ונתתי לה את הקפה בכפית. לגימה לגימה ואת הכדורים. היתה לי התלבטות האם לשלוח אותה למרכז יום. משהו בתוכי רצה לגונן עליה ולהשאירה בבית צמודה אליי. אבל ידעתי שחשוב לשמור על סדר היום שלה ושהיא זקוקה לגירויים חיוביים כמו שהיא מקבלת בבית אביב. במיוחד שסוף השבוע הארוך, עד יום ראשון קשה לה. אז בלב כבד שלחתי אותה בהסעה ועכשיו אני מנסה להתגבר על הפירכוסים שלי. אני מרגישה כבדות בגוף ןרעד בגפיים. כאילו מבינה באיזה מצב קשה הייתי. רק המחשבה מה היה קורה לו היתה אמא מחליקה מבין ידיי במקלחת החלקלקה. כאילו משתם מצב החירום התרוקן בבת אחת האנדרלין מגופי ולהכרתי חדרה ההבנה של מה שעברנו אמא ואני. יום נפלא לכולנו ומי יתן והקדוש ברוך הוא לא יציב בפנינו אתגרים נוספים ורק יתן בידינו את הכלים והכוח להמשיך הלאה!