lemongrass
New member
ועכשיו יש שם אוהל ענק ומפחיד
טלפון אחד מאמא שלי ואת מתה. ההלם שלי, הזעזוע. את כבר מרחק רב מאיתנו. ובכלל, זה שנים שלא ראיתיך, יפית. טלפון אחד וחזרתי בזמן..לימים ההם שבילית שבתות אצל סבתך. אני זוכרת את ההתחלה, היית יושבת ומביטה בנו משחקים, כל חברי השכונה. כנראה שהצלחתי לראות במבטך את הרצון שלך להצטרף, כי ניגשתי אלייך, אולי הליכתי נראתה בטוחה, אבל הייתי כל כך מהוססת, פחדתי שתחשבי שאני חצופה. הייתי ילדה קטנה, גם את. הצטרפת אלינו למשחק. ומאז כל שבת שהיית אצל סבתך הייתה מלווה באי רצונך לחזור לביתך. היינו ילדות קטנות וחברות טובות. רק כשקיבלתי את ההודעה על מותך, רק אז ידעתי מהו גילך האמיתי. תמיד חשבתי שאנחנו בנות אותו גיל. כל פעם ששמעתי על פיגוע, היה לי עצוב אבל גם שמח, או אם לדייק, הקלה הציפה אותי. אין אף אחד שאני מכירה. עד כה. יפית... ניסיתי לדמיין מה קרה שם. מה הרגשת ברגעייך האחרונים. כל מה שאני מצליחה לראות זו תמונה מסרט פעולה ואני אפילו לא רואה סרטים כאלו. תסבירי לי. כשהוא עמד מולך.. מה ראית בעיניו? הידעת? כשראית את בעלך זרוק על האדמה לאחר שירו בו, האם יצאה מפיך צעקה? על מה חשבת לפני שהרגשת את הכדור ננעץ בגופך? האם הרגשת?.. תסבירי לי. כי עכשיו יש שם אוהל ענק, אצל סבתך. ורגליי לא מאפשרות לי לפקוד אותו. אני מפחדת ממנה, מאמא שלך..מהמבט שלה. מפחדת שהיא תדבר אלי, מפחדת שהיא תראה אותך בי. מפחדת להראות לה אותי חיה כשאת מתה. אני אוהבת אותה, את בטח יודעת. יש לך אמא נפלאה. בכל פעם שראיתי אותה קיבלתי עידכון על חייך, על בעלך, על ילדייך. היא לא אהבה את העובדה שגרת שם, היא לא סמכה על המדינה שתגן עלייך. היא צדקה, ועכשיו כבר מאוחר לעשות משהו. יפית.. אני לא יכולה..סבתא שלך, מה אומר לה? היא כנראה זכרה לי את החברות שלנו, כשהייתה בכל חג מביאה לי דמי כיס. ואני התביישתי לקחת..לא לי היא הייתה צריכה לתת, אלא לך ולאחותך. אל תכריחי אותי ללכת. האוהל הענק הזה מפחיד אותי, אל תהרגי את הזכרונות שלנו.. פשוט תחזרי, תגידי שהיית בקומה, תגידי שזה רק משחק כמו פעם, תגידי שהייתה טעות שם, תגידי שזה מוות קליני, תגידי משהו. תעשי משהו. לא בשבילי, בשבילם..הילדים שלך, המשפחה שלך, הזכרונות שלנו. תחזרי..
טלפון אחד מאמא שלי ואת מתה. ההלם שלי, הזעזוע. את כבר מרחק רב מאיתנו. ובכלל, זה שנים שלא ראיתיך, יפית. טלפון אחד וחזרתי בזמן..לימים ההם שבילית שבתות אצל סבתך. אני זוכרת את ההתחלה, היית יושבת ומביטה בנו משחקים, כל חברי השכונה. כנראה שהצלחתי לראות במבטך את הרצון שלך להצטרף, כי ניגשתי אלייך, אולי הליכתי נראתה בטוחה, אבל הייתי כל כך מהוססת, פחדתי שתחשבי שאני חצופה. הייתי ילדה קטנה, גם את. הצטרפת אלינו למשחק. ומאז כל שבת שהיית אצל סבתך הייתה מלווה באי רצונך לחזור לביתך. היינו ילדות קטנות וחברות טובות. רק כשקיבלתי את ההודעה על מותך, רק אז ידעתי מהו גילך האמיתי. תמיד חשבתי שאנחנו בנות אותו גיל. כל פעם ששמעתי על פיגוע, היה לי עצוב אבל גם שמח, או אם לדייק, הקלה הציפה אותי. אין אף אחד שאני מכירה. עד כה. יפית... ניסיתי לדמיין מה קרה שם. מה הרגשת ברגעייך האחרונים. כל מה שאני מצליחה לראות זו תמונה מסרט פעולה ואני אפילו לא רואה סרטים כאלו. תסבירי לי. כשהוא עמד מולך.. מה ראית בעיניו? הידעת? כשראית את בעלך זרוק על האדמה לאחר שירו בו, האם יצאה מפיך צעקה? על מה חשבת לפני שהרגשת את הכדור ננעץ בגופך? האם הרגשת?.. תסבירי לי. כי עכשיו יש שם אוהל ענק, אצל סבתך. ורגליי לא מאפשרות לי לפקוד אותו. אני מפחדת ממנה, מאמא שלך..מהמבט שלה. מפחדת שהיא תדבר אלי, מפחדת שהיא תראה אותך בי. מפחדת להראות לה אותי חיה כשאת מתה. אני אוהבת אותה, את בטח יודעת. יש לך אמא נפלאה. בכל פעם שראיתי אותה קיבלתי עידכון על חייך, על בעלך, על ילדייך. היא לא אהבה את העובדה שגרת שם, היא לא סמכה על המדינה שתגן עלייך. היא צדקה, ועכשיו כבר מאוחר לעשות משהו. יפית.. אני לא יכולה..סבתא שלך, מה אומר לה? היא כנראה זכרה לי את החברות שלנו, כשהייתה בכל חג מביאה לי דמי כיס. ואני התביישתי לקחת..לא לי היא הייתה צריכה לתת, אלא לך ולאחותך. אל תכריחי אותי ללכת. האוהל הענק הזה מפחיד אותי, אל תהרגי את הזכרונות שלנו.. פשוט תחזרי, תגידי שהיית בקומה, תגידי שזה רק משחק כמו פעם, תגידי שהייתה טעות שם, תגידי שזה מוות קליני, תגידי משהו. תעשי משהו. לא בשבילי, בשבילם..הילדים שלך, המשפחה שלך, הזכרונות שלנו. תחזרי..