ועכשיו למשהו פחות רציני - ללר
סתם, סיפור לשם הקריאה בלבד, כמו רוב הסיפורים שלי, רק במקרה נגלו לפניכם שני הסיפורים היחידים שלי עם משמעות, אז הנה - אין צורך להזכיר שאין כאן שום משמעות או מסר. ללר אפילו כששמעתי את היריה בראש שלי, לא האמנתי שזה אמיתי. ללר היה איש נחמד עם שם מוזר, ללר, מן שם מוזר שכזה, כמובן שהבנאדם התנקם בהורים שלו, אבל זה כבר סיפור אחר. נו טוב, הוא דקר אותם בגיל 15, הייתם חייבים לדעת? כשפגשתי לראשונה את ללר זה היה לפני כמה שנים טובות, הוא בדיוק השתחרר מהמוסד ולא הלך לצבא ואני דפקתי אותה בפרופיל 20 בעזרת קשת נרחבה של אלרגיות וכמה עצמות שבורות מימי הילדות. בכל מקרה, אני וללר הסתובבנו לנו ברחובות ועשינו מה ששני אנשים כמונו עושים. זה לא שגנבנו, אולי חוץ מכשהיינו קצת דחוקים במזומנים. וגם לא רצחנו, לפחות אני לא. לפחות לא פעמיים טוב? נו טוב ללר ואני היינו אפשר לומר הבריונים של השכונה. מי שרואה את ללר ואותי ברחוב בטח יצחק לעובדה ששנינו כבר הספקנו לעשות הרבה שטויות בשכונה הזאת וגם אולי לרצוח קצת(זה ללר, נשבע שזה ללר) אבל זו הייתה האמת. ללר היה די לבנבן כזה, ורזה מאוד, אבל עדיין היה לו מבט של רוצח בעיניים, תמיד כשישנו ביחד החזקתי את האקדח קרוב לידי, נו טוב, בסוף הוא רצח אותי כשאני ער, רואים? הוא לא מניאק לגמרי. בכל מקרה, אני וללר היינו מתקיימים מילדי השכונה וחנויות המכולת שבאזור, ללר היה מומחה, באמת הוא היה מאסטר, נראה לי שאפילו פעם איזה ארגון הציע לו עבודה או משהו אבל הוא דחה אותה כי הוא אמר שהוא אוהב להישאר בשכונה שלו. כמו שאמרתי, ללר היה מומחה ולא נתפסנו אפילו פעם אחת. היינו שוברים, שודדים, ובורחים אל תוך החושך. עד שהגיע הדבר ששבר אותנו. ללר היה עסוק במשיכת כספים(בן 12, שיער שחור, נמוך ומצומק) ואני הייתי עסוק בלשמור על השטח. פתאום משום מקום הגיחה קבוצה של אופנוענים בקול רעש גדול ואני צעקתי לללר שיבוא. הוא התפנה(כמובן, רק אחרי שלקח את הכסף) ודיבר עם חבורת האופנוענים. כשסיים הוא אמר לי שהם הציעו לו(לנו, ללר, לנו, אתה תמיד שוכח אותי, קיבינימט) עבודה שתצליח לשחרר אותנו מהשכונה המעפנה הזאת ולצאת לחופשה המיוחלת שלנו - 200,000$ תמורת איש אחד, הייתם מאמינים? בכל מקרה, הם נתנו לנו את הפרטים ואני וללר התחלנו לתכנן. האיש היה בבית מלון, הבעיה העיקרית(חוץ מהכניסה למלון, צוות המלון, ושני שומרי הראש שנמצאים איתו דרך קבע) הייתה העובדה שהוא לא אחר מדודו טופז. דודו טופז?? שאלתי את ללר, והוא ענה לי שהאנשים מוכנים לשלם לנו הרבה מאוד כסף בשבילו אז לא צריך סתם לשאול שאלות. בכל מקרה, אנחנו התגנבנו למלון תוך התחפשות(רעיון גאוני שלי, לא ללר, זה רעיון שלך, באמת, כן זה שלך, אתה גאון ללר, הללויה ללר) לשני אנשי עסקים, עם חליפות מהודרות ומזוודות ג`יימס בונד מהודרות עוד יותר(ונושאות אקדחים). בכניסה לחדר עמדו כהרגלם שני שומרי הראש ושאלו אותנו למה אנחנו רוצים להיפגש עם דודו, אני גם התחלתי לחשוב איך אני לעזאזל אהרוג את ללר, אופס, דודו טופז התכוונתי, אליל הילדות(וגם הבגרות) שלי. ללר בנונשלנטיות וכריזמטיות(ממש כוכב קולנוע הללר הזה הא?) הסביר להם שהוא בא להציע לו תוכנית חדשה שבה דודו יהיה מנחה והם איכשהו קנו את הסיפור. נכנסנו לחדר, שומרי הראש נכנסו וסגרו את הדלת אחריהם. הם קראו לדודו וללר בינתיים פרק את המזוודה כאילו הוא הולך להוציא משם חוזים או משהו, ולפני שהשומרים הצליחו לראות מה בדיוק יש שם, ללר הרים את שני האקדחים הטעונים מראש(כן ללר זה רעיון שלי! פעם אחת יהיה משהו שלי! איי איי ללר לא באוזן...) וחיסל את שניהם במהירות של שולף מהמערב הפרוע. כמובן שהאקדחים היו מושתקי קול אבל דודו שמע את היריות ובא מהר לעברנו לבוש בחלוק. ``יא אללה, דודו טופז, ווי אתה יודע שאתה האליל שלי`` לא יכולתי להתאפק ``תן, תן חתימה אחרונה``. ``חתימה אחרונה?`` דודו שאל כשמבטו נעוץ בשני השומרים המתים על הרצפה. ``מה, אתה נורמלי?`` הוא מלמל. ``תן לו את החתימה הארורה!!`` ללר התערב כשהוא מכוון את האקדח אל דודו. ``טוב טוב`` דודו אמר באי נוחות ושאל ``יש לך עט?`` ``לא`` אמרתי ``אז אני נורא מצטער`` הוא אמר וללר הפסיק אותו ``לך תמצא לו עט ודף דפוק כבר!`` כשהאקדח עדיין מכוון עליו. בזמן שדודו הלך להביא נייר ועט ללר לחש לי ``עכשיו זה הזמן לבקש חתימה?`` , ``הוא האליל שלי`` אמרתי וללר אמר בעצבנות ``נו אז תעשה את זה מהר אני רוצה כבר לגמור עם זה`` . דודו חזר עם נייר ועט וחתם לי כשהוא מבוהל לגמרי וכשהוא גמר ללר אמר ``טוב, אז ביי דודו`` , ``רגע רגע`` דודו אמר כשהוא עוד רגע מתעלף ``למה, למה להרוג אותי?`` , ``ככה אמרו לנו`` אמר ללר ``גם כסף מעורב בסיפור`` , ``כסף ?`` דודו שאל ``הנה כאן יש לי 20,000 במזומן נו את השאר אני אביא לך אחר כך`` , ``תב
סתם, סיפור לשם הקריאה בלבד, כמו רוב הסיפורים שלי, רק במקרה נגלו לפניכם שני הסיפורים היחידים שלי עם משמעות, אז הנה - אין צורך להזכיר שאין כאן שום משמעות או מסר. ללר אפילו כששמעתי את היריה בראש שלי, לא האמנתי שזה אמיתי. ללר היה איש נחמד עם שם מוזר, ללר, מן שם מוזר שכזה, כמובן שהבנאדם התנקם בהורים שלו, אבל זה כבר סיפור אחר. נו טוב, הוא דקר אותם בגיל 15, הייתם חייבים לדעת? כשפגשתי לראשונה את ללר זה היה לפני כמה שנים טובות, הוא בדיוק השתחרר מהמוסד ולא הלך לצבא ואני דפקתי אותה בפרופיל 20 בעזרת קשת נרחבה של אלרגיות וכמה עצמות שבורות מימי הילדות. בכל מקרה, אני וללר הסתובבנו לנו ברחובות ועשינו מה ששני אנשים כמונו עושים. זה לא שגנבנו, אולי חוץ מכשהיינו קצת דחוקים במזומנים. וגם לא רצחנו, לפחות אני לא. לפחות לא פעמיים טוב? נו טוב ללר ואני היינו אפשר לומר הבריונים של השכונה. מי שרואה את ללר ואותי ברחוב בטח יצחק לעובדה ששנינו כבר הספקנו לעשות הרבה שטויות בשכונה הזאת וגם אולי לרצוח קצת(זה ללר, נשבע שזה ללר) אבל זו הייתה האמת. ללר היה די לבנבן כזה, ורזה מאוד, אבל עדיין היה לו מבט של רוצח בעיניים, תמיד כשישנו ביחד החזקתי את האקדח קרוב לידי, נו טוב, בסוף הוא רצח אותי כשאני ער, רואים? הוא לא מניאק לגמרי. בכל מקרה, אני וללר היינו מתקיימים מילדי השכונה וחנויות המכולת שבאזור, ללר היה מומחה, באמת הוא היה מאסטר, נראה לי שאפילו פעם איזה ארגון הציע לו עבודה או משהו אבל הוא דחה אותה כי הוא אמר שהוא אוהב להישאר בשכונה שלו. כמו שאמרתי, ללר היה מומחה ולא נתפסנו אפילו פעם אחת. היינו שוברים, שודדים, ובורחים אל תוך החושך. עד שהגיע הדבר ששבר אותנו. ללר היה עסוק במשיכת כספים(בן 12, שיער שחור, נמוך ומצומק) ואני הייתי עסוק בלשמור על השטח. פתאום משום מקום הגיחה קבוצה של אופנוענים בקול רעש גדול ואני צעקתי לללר שיבוא. הוא התפנה(כמובן, רק אחרי שלקח את הכסף) ודיבר עם חבורת האופנוענים. כשסיים הוא אמר לי שהם הציעו לו(לנו, ללר, לנו, אתה תמיד שוכח אותי, קיבינימט) עבודה שתצליח לשחרר אותנו מהשכונה המעפנה הזאת ולצאת לחופשה המיוחלת שלנו - 200,000$ תמורת איש אחד, הייתם מאמינים? בכל מקרה, הם נתנו לנו את הפרטים ואני וללר התחלנו לתכנן. האיש היה בבית מלון, הבעיה העיקרית(חוץ מהכניסה למלון, צוות המלון, ושני שומרי הראש שנמצאים איתו דרך קבע) הייתה העובדה שהוא לא אחר מדודו טופז. דודו טופז?? שאלתי את ללר, והוא ענה לי שהאנשים מוכנים לשלם לנו הרבה מאוד כסף בשבילו אז לא צריך סתם לשאול שאלות. בכל מקרה, אנחנו התגנבנו למלון תוך התחפשות(רעיון גאוני שלי, לא ללר, זה רעיון שלך, באמת, כן זה שלך, אתה גאון ללר, הללויה ללר) לשני אנשי עסקים, עם חליפות מהודרות ומזוודות ג`יימס בונד מהודרות עוד יותר(ונושאות אקדחים). בכניסה לחדר עמדו כהרגלם שני שומרי הראש ושאלו אותנו למה אנחנו רוצים להיפגש עם דודו, אני גם התחלתי לחשוב איך אני לעזאזל אהרוג את ללר, אופס, דודו טופז התכוונתי, אליל הילדות(וגם הבגרות) שלי. ללר בנונשלנטיות וכריזמטיות(ממש כוכב קולנוע הללר הזה הא?) הסביר להם שהוא בא להציע לו תוכנית חדשה שבה דודו יהיה מנחה והם איכשהו קנו את הסיפור. נכנסנו לחדר, שומרי הראש נכנסו וסגרו את הדלת אחריהם. הם קראו לדודו וללר בינתיים פרק את המזוודה כאילו הוא הולך להוציא משם חוזים או משהו, ולפני שהשומרים הצליחו לראות מה בדיוק יש שם, ללר הרים את שני האקדחים הטעונים מראש(כן ללר זה רעיון שלי! פעם אחת יהיה משהו שלי! איי איי ללר לא באוזן...) וחיסל את שניהם במהירות של שולף מהמערב הפרוע. כמובן שהאקדחים היו מושתקי קול אבל דודו שמע את היריות ובא מהר לעברנו לבוש בחלוק. ``יא אללה, דודו טופז, ווי אתה יודע שאתה האליל שלי`` לא יכולתי להתאפק ``תן, תן חתימה אחרונה``. ``חתימה אחרונה?`` דודו שאל כשמבטו נעוץ בשני השומרים המתים על הרצפה. ``מה, אתה נורמלי?`` הוא מלמל. ``תן לו את החתימה הארורה!!`` ללר התערב כשהוא מכוון את האקדח אל דודו. ``טוב טוב`` דודו אמר באי נוחות ושאל ``יש לך עט?`` ``לא`` אמרתי ``אז אני נורא מצטער`` הוא אמר וללר הפסיק אותו ``לך תמצא לו עט ודף דפוק כבר!`` כשהאקדח עדיין מכוון עליו. בזמן שדודו הלך להביא נייר ועט ללר לחש לי ``עכשיו זה הזמן לבקש חתימה?`` , ``הוא האליל שלי`` אמרתי וללר אמר בעצבנות ``נו אז תעשה את זה מהר אני רוצה כבר לגמור עם זה`` . דודו חזר עם נייר ועט וחתם לי כשהוא מבוהל לגמרי וכשהוא גמר ללר אמר ``טוב, אז ביי דודו`` , ``רגע רגע`` דודו אמר כשהוא עוד רגע מתעלף ``למה, למה להרוג אותי?`` , ``ככה אמרו לנו`` אמר ללר ``גם כסף מעורב בסיפור`` , ``כסף ?`` דודו שאל ``הנה כאן יש לי 20,000 במזומן נו את השאר אני אביא לך אחר כך`` , ``תב
נהנית מכל רגע ענבל