"ופשוט רק לאהוב, לאהוב קרוב קרוב..."../images/Emo23.gif
מי שאוהב אירועים משפחתיים – שיצביע. אני עוד לא הצלחתי למצוא מישהו שאוהב את המפגעים האנושיים האלה. ובאמת איזו סיבה יש לאהוב אותם? אתה נאלץ לבלות ערב שלם באולם מחניק, חנוט בתוך בגדים חגיגיים, לנשק עשר דודות ולשמוע מכל אחת מהם בנפרד כמה גדלת, ובתוכנית האמנותית – להאזין בקשב רב לכל הסבים והדודים סוקרים בנאומם את בעל השמחה מכל זווית אפשרית, וגם מקשרים את זה איכשהו לפרשת השבוע ו/או לכותרת הראשית בעיתון. לפחות יש אוכל, אבל גם הוא בדרך כלל לא משהו. בקיצור, רוב העולם סובל באירועים האלה, וקשה להבין מדוע עדיין טורחים לקיים אותם. והרי הבשורה: שלשום הייתי באירוע משפחתי, ונהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. אולי כי זו לא הייתה המשפחה שלי. עוד לפני שכבו האורות בזאפה ועשן מילא את הבמה, הייתה תחושה חגיגית באוויר. ואז הוחשך האולם, קולות הדיבור נדמו מיד ושני בחורים ביישנים העונים לשמות אביתר ואמיר עלו על הבמה. אביתר פתח בשיר חדש, בו הוא פונה לאבא. לפי המילים מדובר כנראה באבא שבשמיים, אבל גם האבא הביולוגי הוזכר במהלך הערב לא פעם, כיאה לאירוע משפחתי. אביתר ציין שהוא מתרגש מאד, ואפשר להבין למה – מלבד העובדה שאחיו הבכור עמד להצטרף אליו על הבמה שירים ספורים לאחר מכן, שאר המשפחה המצומצמת ישבה בהרכב מלא בקהל. אם היו מבקשים ממני להגדיר, במילה אחת, מה אביתר בשבילי ומה אני מרגישה כשאני רואה אותו על במה, המילה שהייתי בוחרת היא "אמת". והנה, אביתר שר שיר חדש נוסף שדווקא מתאר מצב הפוך, בו הוא עולה על הבמה ומרגיש שהאמת בורחת, שהוא עבד למחיאות הכפיים. לפני השיר הוא הקדים ואמר שיום אחד הוא פתח טלוויזיה, וראה את עצמו שם, עושה הצגה כאילו זה באמת הוא. אז נכון, זמר נאלץ לפעמים להיות גם שחקן, אבל אני מוכנה להבטיח שאתמול לא היה שם ולו אחוז אחד של הצגה. הרי כשאבא ואמא יושבים בקהל, אי אפשר לעשות הצגות. אביתר הביא את עצמו והיה הכי אמיתי שיש. ממש הרגשתי איך כל שיר ושיר פוגע במטרה, איך כל מילה שהוא מוציא מהפה מקבלת משמעות וחודרת למקומות הנכונים. וגם במלמולים שבין השירים, גם כשלא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון – זה היה אמיתי. לפני אחד השירים, למשל, הוא סיפר שהוא הסתובב באבן גבירול, כי הוא חשב שהוא ימצא שם את מה שהוא מחפש. הוא השאיר את הסיפור סתום, ונתן לכל אחד להבין מה שהוא רוצה. לאחר כמה שירים, פנה אביתר להזמין את אורח הערב – מאיר, אחיו הבכור. אביתר אמר שאת השירים של מאיר הוא שמע מאז שהיה קטן, ודרך המוזיקה הוא למד שלעולם יש נשמה. הסינגל הראשון של מאיר, שיצא לפני יותר מעשרים שנה, נכתב על אביתר. מאיר עלה לבמה תוך מחיאות כפיים סוערות, והכימיה הנפלאה בין האחים הורגשה היטב מן הרגע הראשון. לאורך כל שהותו של מאיר על הבמה, ניתן היה להבחין במבטי ההערכה העמוקים שאביתר שלח אליו, בחיוכים הסמויים ובמחוות הבלתי נראות כמעט. גם אמיר צורף, מהצד, לא הצליח להפסיק לחייך (אגב, גם לו הייתה נוכחות משפחתית בקהל – אחיו שגיא, חבר בלהקת מים ואחד ממייסדי פרוייקט 30). הם שרו ביחד ולחוד כמה שירים של מאיר, וכמה של אביתר. בין שיר לשיר היו רגעים של כיוון גיטרות, ואביתר השתדל מאד למלא את השקט בכל מיני דיבורים חסרי פשר כמו – "יש לנו איזה קטע מצחיק, אולי נעשה אותו אחר כך. ויש.. אה.. כל מיני דברים שאומרים, ו.. ככה אומרים", מה שהסתיים ב"אורנה, ספרי בדיחה!" (אורנה בצעקה מהקהל: "שני פרסים עומדים על במה..."). לאחר כמה שירים מאיר ירד מהבמה בלחיצת יד ביישנית עם אביתר, רק כדי לחזור מאוחר יותר. אביתר, שהיה ניכר כי הנוכחות של מאיר על הבמה השפיעה עליו רק לטובה, המשיך בהופעה. האיזכורים המשפחתיים לא הלכו לשום מקום: את "את שקט" אביתר הציג כשיר שאבא שלו הכי אוהב, ואת "אבות ובנים" הוא הקדיש לאבא ואמא (הקדשה תמוהה למדי בעיניי, אבל מי אני שאתווכח). רגע מיוחד מאד היה כשאביתר שר פיוט שלדבריו אביו היה שר לו כשהוא היה קטן, וכעת הוא שר לבנו – "שימו לב על הנשמה". ברקע ליוותה אותו הקלטה של אבא שלו, שר במבטא פרסי (לא מעט אנשים הסתובבו בשלב הזה אחורה, אל השולחן המשפחתי, לבדוק אם הוא אכן מחזיק מיקרופון...). לאחר כמה שירים נוספים של אביתר הגיע ההדרן, ומאיר עלה שוב. הם ביצעו יחד את "כמו אגם רוגע", אחד מהשירים היפים ביותר של מאיר, לא לפני שאביתר סיפר שהוא משמיע את השיר הזה בבית והוא והבן שלו רוקדים יחד לצליליו. גולת הכותרת, וגם השיר האחרון בהופעה, היה "אצלך בעולם", שכנראה לא היה אדם בקהל שלא חיכה לשמוע אותו. מאיר שר בית אחד, אביתר שר בית אחד, ואחר כך הם שרו ביחד ו-בחיי, זה היה כל כך יפה. כמו לכל אירוע משפחתי גם לאחד הזה היה סוף, רק שהפעם מאד הצטערתי כשהוא הגיע. מלבד בעיות סאונד מסוימות, החיסרון היחיד בהופעה היה האורך שלה. למאיר יש רפרטואר נרחב מאד, וגם לאביתר לא חסר – מבחינתי הם היו יכולים להמשיך עוד שעה לפחות. אבל אין תלונות, בסך הכל היו אלה שעה וחצי מהיפות שחוויתי בחיי. יש ליצחק ולשמחה בנאי סיבה טובה להיות גאים. [ובאשר אליי? אולי באירוע המשפחתי הבא אני אשתדל להנות יותר. אחרי הכל, משפחה לא מחליפים, או משהו כזה.]
מי שאוהב אירועים משפחתיים – שיצביע. אני עוד לא הצלחתי למצוא מישהו שאוהב את המפגעים האנושיים האלה. ובאמת איזו סיבה יש לאהוב אותם? אתה נאלץ לבלות ערב שלם באולם מחניק, חנוט בתוך בגדים חגיגיים, לנשק עשר דודות ולשמוע מכל אחת מהם בנפרד כמה גדלת, ובתוכנית האמנותית – להאזין בקשב רב לכל הסבים והדודים סוקרים בנאומם את בעל השמחה מכל זווית אפשרית, וגם מקשרים את זה איכשהו לפרשת השבוע ו/או לכותרת הראשית בעיתון. לפחות יש אוכל, אבל גם הוא בדרך כלל לא משהו. בקיצור, רוב העולם סובל באירועים האלה, וקשה להבין מדוע עדיין טורחים לקיים אותם. והרי הבשורה: שלשום הייתי באירוע משפחתי, ונהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן. אולי כי זו לא הייתה המשפחה שלי. עוד לפני שכבו האורות בזאפה ועשן מילא את הבמה, הייתה תחושה חגיגית באוויר. ואז הוחשך האולם, קולות הדיבור נדמו מיד ושני בחורים ביישנים העונים לשמות אביתר ואמיר עלו על הבמה. אביתר פתח בשיר חדש, בו הוא פונה לאבא. לפי המילים מדובר כנראה באבא שבשמיים, אבל גם האבא הביולוגי הוזכר במהלך הערב לא פעם, כיאה לאירוע משפחתי. אביתר ציין שהוא מתרגש מאד, ואפשר להבין למה – מלבד העובדה שאחיו הבכור עמד להצטרף אליו על הבמה שירים ספורים לאחר מכן, שאר המשפחה המצומצמת ישבה בהרכב מלא בקהל. אם היו מבקשים ממני להגדיר, במילה אחת, מה אביתר בשבילי ומה אני מרגישה כשאני רואה אותו על במה, המילה שהייתי בוחרת היא "אמת". והנה, אביתר שר שיר חדש נוסף שדווקא מתאר מצב הפוך, בו הוא עולה על הבמה ומרגיש שהאמת בורחת, שהוא עבד למחיאות הכפיים. לפני השיר הוא הקדים ואמר שיום אחד הוא פתח טלוויזיה, וראה את עצמו שם, עושה הצגה כאילו זה באמת הוא. אז נכון, זמר נאלץ לפעמים להיות גם שחקן, אבל אני מוכנה להבטיח שאתמול לא היה שם ולו אחוז אחד של הצגה. הרי כשאבא ואמא יושבים בקהל, אי אפשר לעשות הצגות. אביתר הביא את עצמו והיה הכי אמיתי שיש. ממש הרגשתי איך כל שיר ושיר פוגע במטרה, איך כל מילה שהוא מוציא מהפה מקבלת משמעות וחודרת למקומות הנכונים. וגם במלמולים שבין השירים, גם כשלא הבנתי למה בדיוק הוא מתכוון – זה היה אמיתי. לפני אחד השירים, למשל, הוא סיפר שהוא הסתובב באבן גבירול, כי הוא חשב שהוא ימצא שם את מה שהוא מחפש. הוא השאיר את הסיפור סתום, ונתן לכל אחד להבין מה שהוא רוצה. לאחר כמה שירים, פנה אביתר להזמין את אורח הערב – מאיר, אחיו הבכור. אביתר אמר שאת השירים של מאיר הוא שמע מאז שהיה קטן, ודרך המוזיקה הוא למד שלעולם יש נשמה. הסינגל הראשון של מאיר, שיצא לפני יותר מעשרים שנה, נכתב על אביתר. מאיר עלה לבמה תוך מחיאות כפיים סוערות, והכימיה הנפלאה בין האחים הורגשה היטב מן הרגע הראשון. לאורך כל שהותו של מאיר על הבמה, ניתן היה להבחין במבטי ההערכה העמוקים שאביתר שלח אליו, בחיוכים הסמויים ובמחוות הבלתי נראות כמעט. גם אמיר צורף, מהצד, לא הצליח להפסיק לחייך (אגב, גם לו הייתה נוכחות משפחתית בקהל – אחיו שגיא, חבר בלהקת מים ואחד ממייסדי פרוייקט 30). הם שרו ביחד ולחוד כמה שירים של מאיר, וכמה של אביתר. בין שיר לשיר היו רגעים של כיוון גיטרות, ואביתר השתדל מאד למלא את השקט בכל מיני דיבורים חסרי פשר כמו – "יש לנו איזה קטע מצחיק, אולי נעשה אותו אחר כך. ויש.. אה.. כל מיני דברים שאומרים, ו.. ככה אומרים", מה שהסתיים ב"אורנה, ספרי בדיחה!" (אורנה בצעקה מהקהל: "שני פרסים עומדים על במה..."). לאחר כמה שירים מאיר ירד מהבמה בלחיצת יד ביישנית עם אביתר, רק כדי לחזור מאוחר יותר. אביתר, שהיה ניכר כי הנוכחות של מאיר על הבמה השפיעה עליו רק לטובה, המשיך בהופעה. האיזכורים המשפחתיים לא הלכו לשום מקום: את "את שקט" אביתר הציג כשיר שאבא שלו הכי אוהב, ואת "אבות ובנים" הוא הקדיש לאבא ואמא (הקדשה תמוהה למדי בעיניי, אבל מי אני שאתווכח). רגע מיוחד מאד היה כשאביתר שר פיוט שלדבריו אביו היה שר לו כשהוא היה קטן, וכעת הוא שר לבנו – "שימו לב על הנשמה". ברקע ליוותה אותו הקלטה של אבא שלו, שר במבטא פרסי (לא מעט אנשים הסתובבו בשלב הזה אחורה, אל השולחן המשפחתי, לבדוק אם הוא אכן מחזיק מיקרופון...). לאחר כמה שירים נוספים של אביתר הגיע ההדרן, ומאיר עלה שוב. הם ביצעו יחד את "כמו אגם רוגע", אחד מהשירים היפים ביותר של מאיר, לא לפני שאביתר סיפר שהוא משמיע את השיר הזה בבית והוא והבן שלו רוקדים יחד לצליליו. גולת הכותרת, וגם השיר האחרון בהופעה, היה "אצלך בעולם", שכנראה לא היה אדם בקהל שלא חיכה לשמוע אותו. מאיר שר בית אחד, אביתר שר בית אחד, ואחר כך הם שרו ביחד ו-בחיי, זה היה כל כך יפה. כמו לכל אירוע משפחתי גם לאחד הזה היה סוף, רק שהפעם מאד הצטערתי כשהוא הגיע. מלבד בעיות סאונד מסוימות, החיסרון היחיד בהופעה היה האורך שלה. למאיר יש רפרטואר נרחב מאד, וגם לאביתר לא חסר – מבחינתי הם היו יכולים להמשיך עוד שעה לפחות. אבל אין תלונות, בסך הכל היו אלה שעה וחצי מהיפות שחוויתי בחיי. יש ליצחק ולשמחה בנאי סיבה טובה להיות גאים. [ובאשר אליי? אולי באירוע המשפחתי הבא אני אשתדל להנות יותר. אחרי הכל, משפחה לא מחליפים, או משהו כזה.]
