אבח"י
Well-known member
אבי לבקוביץ -
המונח cinaedi (בלשון יחיד: cinaedus) היה כינוי ברומא העתיקה המתאר גברים שהתנהגותם נחשבה לנשית במיוחד, הן מבחינת סגנון הדיבור, ההליכה והלבוש, והן מבחינה מינית. הם נתפסו כמי שנמצאים מחוץ לנורמות הגבריות המסורתיות, ולעיתים קרובות היו מושא ללעג ולסאטירה בספרות הרומית. המונח עצמו מגיע מהיוונית (kinaidos, κῐ́ναιδος), שם הוא התייחס לגברים אשר נחשבו פסיביים מבחינה מינית – כלומר, כאלה שקיבלו את התפקיד ה”נשי” ביחסים הומוסקסואליים. בעולם הרומי, cinaedi הוצגו לעיתים כגברים שאולי אף עברו סירוס כדי להדגיש את נשיותם, אם כי אין לכך עדויות היסטוריות חד-משמעיות. במקורות רומיים כמו כתבי המשורר מרטיאליס והסופר פטרוניוס, cinaedi מתוארים כנלעגים אך לא בהכרח מנודים – כלומר, הם היוו חלק מהמרקם החברתי, גם אם נחשבו חורגים מהנורמות המגדריות.
ה-Galli היו כוהנים מקודשים לאלה האם קיבלה (Cybele), שהייתה אלה פריגית שנקלטה לתוך הדת הרומית. הכוהנים הללו היו גברים שעברו סירוס עצמי במסגרת פולחן דתי והקדישו את חייהם לעבודת האלה. הם חיו בקהילות נזיריות, לבשו בגדים נשיים, השתמשו לעיתים בכינויי גוף נשיים וניהלו טקסים רועשים ואקסטטיים שכללו נגינה, תיפוף, ריקודים פראיים ופגיעות גופניות עצמאיות (כגון הצלפה עצמית). במיתולוגיה הרומית, הכוהן הראשון של קיבלה, אטיס (Attis), סירס את עצמו מתוך שיגעון דתי, ומעשה זה הפך לדגם לחניכה של כוהני ה-Galli.
קיקרו וטיטוס ליוויוס מספרים , שבשנת 204 לפני הספירה, המדינה הרומית התייעצה עם סט של מגילות נבואיות שנקראו ״האורקלים הסיביליניים״ על הדרך הטובה ביותר להגיב ללחצים שעמדו בפניה כתוצאה מהמלחמה הפונית השנייה – הסכסוך הממושך של רומא עם קרתגו ומפקדה הצבאי העז, חניבעל. תשובת האורקלים – והפעולה הבאה של רומא – הייתה לייבא את מסדר הגאלי של קיבלה אל לב רומא, שם יישאר במשך מאות השנים הבאות. הם הקימו מקדש לקיבלה על ראש גבעת הפלאטיום. אובידיוס מספר שבכל שנה במהלך הפסטיבל של קיבלה, ה-galli היו צועדים ברחובות רומא נושאים פסל של האלה, תוך כדי יללות פראיות בקצב עם צליל חלילים מייללים, תופים רועמים ומצלתיים מתנגשים.
רומא אסרה על אזרחיה הגברים לעבור סירוס, שכן הדבר נחשב לפשע חמור ולפגיעה בגבריות הרומית. רק גברים שאינם אזרחי רומא (למשל, עבדים משוחררים או מהגרים מהמזרח) יכלו להצטרף לכהונה של קיבלה ולעבור את טקס הסירוס. יש לשער שהיחס המזלזל כלפי טרנסקסואלים קשור לכך שהמעשה נחשב לא תרבותי, או ברברי. הדבר לא היה אסור ואף היה חיוני, אבל בעולם העתיק גבר היה אמור להיות ״גבר״ ואישה היתה אמורה להיות ״אישה״. מקומות שבהם היוצרות היו הפוכות היו נצרכים והכרחיים, אך עדיין מחוץ לחברה, או יותר נכון מחוץ לנורמה.
כריס בנט טוען שהפולחן האנדרוגיני קשור לשני פולחנים מהמרחב, הראשון הסקיתי והשני המסופוטמי - בשני המקרים ה״קדשות״ היו יושבות לצד מדשי האלה האם והיו אורגים בסיבי קנאביס, מקטירים קנאביס ומזמרים. כך שזה הקשר של הדבר לנושא הקבוצה.
The term cinaedi (singular: cinaedus) was a designation in ancient Rome for men whose behavior was considered particularly effeminate, both in terms of their speech, walk, and dress, as well as their sexuality. They were perceived as existing outside traditional masculine norms and were often the subject of ridicule and satire in Roman literature. The term itself derives from Greek (kinaidos, κῐ́ναιδος), where it referred to men who were considered sexually passive—that is, those who took on the “female” role in homosexual relationships. In the Roman world, cinaedi were sometimes depicted as men who may have even undergone castration to emphasize their femininity, though there is no definitive historical evidence for this. In Roman sources such as the writings of the poet Martial and the novelist Petronius, cinaedi were portrayed as laughable but not necessarily outcasts—meaning they were part of the social fabric, even if they were seen as deviating from gender norms.
The Galli were priests devoted to the Great Mother goddess Cybele, a Phrygian deity who was incorporated into Roman religion. These priests were men who underwent self-castration as part of a religious rite and dedicated their lives to the service of the goddess. They lived in monastic communities, wore women’s clothing, sometimes used feminine pronouns, and performed loud and ecstatic rituals that included music, drumming, wild dancing, and self-inflicted bodily harm (such as self-flagellation). In Roman mythology, the first priest of Cybele, Attis, castrated himself in a fit of religious frenzy, and this act became the model for the initiation of the Galli priests.
Cicero and Titus Livius recount that in 204 BCE, the Roman state consulted a set of prophetic scrolls known as the Sibylline Oracles regarding the best way to respond to the pressures it faced during the Second Punic War—Rome’s prolonged conflict with Carthage and its fierce military commander, Hannibal. The answer of the oracles—and Rome’s subsequent action—was to bring the Galli priesthood of Cybele to the heart of Rome, where it would remain for the following centuries. They established a temple to Cybele on the Palatine Hill. Ovid recounts that every year, during Cybele’s festival, the Galli would march through the streets of Rome carrying a statue of the goddess, while howling wildly in rhythm with the sound of wailing pipes, booming drums, and clashing cymbals.
Rome forbade its male citizens from undergoing castration, as it was considered a grave crime and an affront to Roman masculinity. Only non-citizen men (such as freed slaves or immigrants from the East) were allowed to join Cybele’s priesthood and undergo the castration rite. It can be assumed that the dismissive attitude toward transsexuals is related to the perception that such an act was considered uncivilized or barbaric. It was not forbidden and was even essential, but in the ancient world, a man was expected to be a “man,” and a woman was expected to be a “woman”. Places where these roles were reversed were necessary and indispensable, yet still existed outside of society—that is to say, outside the norm.
Chris Bennett argues that androgynous worship is linked to two cultic traditions from the broader region—the Scythian and the Mesopotamian. In both cases, these dedicated individuals would sit beside the altars of the Great Mother goddess, weave hemp fibers, burn cannabis as incense, and chant. This connection ties the phenomenon of the Galli to broader cultic practices involving altered states of consciousness.
מי שקורא אנגלית ומעונין בטקסט מרחיב נוסף
did.li
המונח cinaedi (בלשון יחיד: cinaedus) היה כינוי ברומא העתיקה המתאר גברים שהתנהגותם נחשבה לנשית במיוחד, הן מבחינת סגנון הדיבור, ההליכה והלבוש, והן מבחינה מינית. הם נתפסו כמי שנמצאים מחוץ לנורמות הגבריות המסורתיות, ולעיתים קרובות היו מושא ללעג ולסאטירה בספרות הרומית. המונח עצמו מגיע מהיוונית (kinaidos, κῐ́ναιδος), שם הוא התייחס לגברים אשר נחשבו פסיביים מבחינה מינית – כלומר, כאלה שקיבלו את התפקיד ה”נשי” ביחסים הומוסקסואליים. בעולם הרומי, cinaedi הוצגו לעיתים כגברים שאולי אף עברו סירוס כדי להדגיש את נשיותם, אם כי אין לכך עדויות היסטוריות חד-משמעיות. במקורות רומיים כמו כתבי המשורר מרטיאליס והסופר פטרוניוס, cinaedi מתוארים כנלעגים אך לא בהכרח מנודים – כלומר, הם היוו חלק מהמרקם החברתי, גם אם נחשבו חורגים מהנורמות המגדריות.
ה-Galli היו כוהנים מקודשים לאלה האם קיבלה (Cybele), שהייתה אלה פריגית שנקלטה לתוך הדת הרומית. הכוהנים הללו היו גברים שעברו סירוס עצמי במסגרת פולחן דתי והקדישו את חייהם לעבודת האלה. הם חיו בקהילות נזיריות, לבשו בגדים נשיים, השתמשו לעיתים בכינויי גוף נשיים וניהלו טקסים רועשים ואקסטטיים שכללו נגינה, תיפוף, ריקודים פראיים ופגיעות גופניות עצמאיות (כגון הצלפה עצמית). במיתולוגיה הרומית, הכוהן הראשון של קיבלה, אטיס (Attis), סירס את עצמו מתוך שיגעון דתי, ומעשה זה הפך לדגם לחניכה של כוהני ה-Galli.
קיקרו וטיטוס ליוויוס מספרים , שבשנת 204 לפני הספירה, המדינה הרומית התייעצה עם סט של מגילות נבואיות שנקראו ״האורקלים הסיביליניים״ על הדרך הטובה ביותר להגיב ללחצים שעמדו בפניה כתוצאה מהמלחמה הפונית השנייה – הסכסוך הממושך של רומא עם קרתגו ומפקדה הצבאי העז, חניבעל. תשובת האורקלים – והפעולה הבאה של רומא – הייתה לייבא את מסדר הגאלי של קיבלה אל לב רומא, שם יישאר במשך מאות השנים הבאות. הם הקימו מקדש לקיבלה על ראש גבעת הפלאטיום. אובידיוס מספר שבכל שנה במהלך הפסטיבל של קיבלה, ה-galli היו צועדים ברחובות רומא נושאים פסל של האלה, תוך כדי יללות פראיות בקצב עם צליל חלילים מייללים, תופים רועמים ומצלתיים מתנגשים.
רומא אסרה על אזרחיה הגברים לעבור סירוס, שכן הדבר נחשב לפשע חמור ולפגיעה בגבריות הרומית. רק גברים שאינם אזרחי רומא (למשל, עבדים משוחררים או מהגרים מהמזרח) יכלו להצטרף לכהונה של קיבלה ולעבור את טקס הסירוס. יש לשער שהיחס המזלזל כלפי טרנסקסואלים קשור לכך שהמעשה נחשב לא תרבותי, או ברברי. הדבר לא היה אסור ואף היה חיוני, אבל בעולם העתיק גבר היה אמור להיות ״גבר״ ואישה היתה אמורה להיות ״אישה״. מקומות שבהם היוצרות היו הפוכות היו נצרכים והכרחיים, אך עדיין מחוץ לחברה, או יותר נכון מחוץ לנורמה.
כריס בנט טוען שהפולחן האנדרוגיני קשור לשני פולחנים מהמרחב, הראשון הסקיתי והשני המסופוטמי - בשני המקרים ה״קדשות״ היו יושבות לצד מדשי האלה האם והיו אורגים בסיבי קנאביס, מקטירים קנאביס ומזמרים. כך שזה הקשר של הדבר לנושא הקבוצה.
The term cinaedi (singular: cinaedus) was a designation in ancient Rome for men whose behavior was considered particularly effeminate, both in terms of their speech, walk, and dress, as well as their sexuality. They were perceived as existing outside traditional masculine norms and were often the subject of ridicule and satire in Roman literature. The term itself derives from Greek (kinaidos, κῐ́ναιδος), where it referred to men who were considered sexually passive—that is, those who took on the “female” role in homosexual relationships. In the Roman world, cinaedi were sometimes depicted as men who may have even undergone castration to emphasize their femininity, though there is no definitive historical evidence for this. In Roman sources such as the writings of the poet Martial and the novelist Petronius, cinaedi were portrayed as laughable but not necessarily outcasts—meaning they were part of the social fabric, even if they were seen as deviating from gender norms.
The Galli were priests devoted to the Great Mother goddess Cybele, a Phrygian deity who was incorporated into Roman religion. These priests were men who underwent self-castration as part of a religious rite and dedicated their lives to the service of the goddess. They lived in monastic communities, wore women’s clothing, sometimes used feminine pronouns, and performed loud and ecstatic rituals that included music, drumming, wild dancing, and self-inflicted bodily harm (such as self-flagellation). In Roman mythology, the first priest of Cybele, Attis, castrated himself in a fit of religious frenzy, and this act became the model for the initiation of the Galli priests.
Cicero and Titus Livius recount that in 204 BCE, the Roman state consulted a set of prophetic scrolls known as the Sibylline Oracles regarding the best way to respond to the pressures it faced during the Second Punic War—Rome’s prolonged conflict with Carthage and its fierce military commander, Hannibal. The answer of the oracles—and Rome’s subsequent action—was to bring the Galli priesthood of Cybele to the heart of Rome, where it would remain for the following centuries. They established a temple to Cybele on the Palatine Hill. Ovid recounts that every year, during Cybele’s festival, the Galli would march through the streets of Rome carrying a statue of the goddess, while howling wildly in rhythm with the sound of wailing pipes, booming drums, and clashing cymbals.
Rome forbade its male citizens from undergoing castration, as it was considered a grave crime and an affront to Roman masculinity. Only non-citizen men (such as freed slaves or immigrants from the East) were allowed to join Cybele’s priesthood and undergo the castration rite. It can be assumed that the dismissive attitude toward transsexuals is related to the perception that such an act was considered uncivilized or barbaric. It was not forbidden and was even essential, but in the ancient world, a man was expected to be a “man,” and a woman was expected to be a “woman”. Places where these roles were reversed were necessary and indispensable, yet still existed outside of society—that is to say, outside the norm.
Chris Bennett argues that androgynous worship is linked to two cultic traditions from the broader region—the Scythian and the Mesopotamian. In both cases, these dedicated individuals would sit beside the altars of the Great Mother goddess, weave hemp fibers, burn cannabis as incense, and chant. This connection ties the phenomenon of the Galli to broader cultic practices involving altered states of consciousness.
מי שקורא אנגלית ומעונין בטקסט מרחיב נוסף
How Roman society integrated people who altered their bodies and defied gender norms
There may have been fear of gender-diverse people in the ancient world, but they played a crucial role. In Rome, they were viewed as vital to the city’s safety.
did.li