ורוניס (חלק I)
"להורים שלך יש חוצפה." קבע הנער. "זאת זכות בסיסית של כל תלמיד בבית הספר הזה." היא משכה בכתפה. "עדין," השיבה. "מה אני יכולה לעשות בנידון?" שניהם ישבו בשתיקה, שני נערים צעירים על ספסל בלב פארק. הוא שחור שיער וחיוור עור שקעקוע של דרקון מבצבץ מצווארונו, היא כחולת עור ואדומת שיער שניכר בה שהתיסכול רק גואה בתוכה. "מיקט, אני כבר לא יודעת מה אני אעשה." המשיכה. "אני פשוט משתגעת מהם. קודם, הם לא מרשים לי ללבוש בגדים נורמלים, עכשיו הם מגבילים אותי מהפעילויות בבית הספר, וזה עוד לא הכל... הם רוצים שאפרוש מהלימודים." מיקט נראה מזועזע. "הם איבדו את מה שנשאר משפיות הדעת שלהם?" "היית צריך לראות את הקרבות שהלכו ביניהם כשאבא שלי רשם אותי לבית ספר ציבורי... אמא שלי כמעט הרגה אותו. כל מה שהיא עושה מאז זה ללחוץ עליו להוציא אותי, בזמן האחרון זה התחיל להשפיע." היא נאנחה. "אני לא יודעת מה יש להם נגד הבית ספר. הוא נחשב מהטובים בפלנטה, הלימודים חינם...מעבר לזה, אני אוהבת להיות פה. מה אני הולכת לעשות איתם?" " ורוניס, אין לי ממש מה להגיד לך." השיב מיקט. "את תמיד יכולה לעזוב את הבית." "ולעבור למגורים ציבוריים, כמוך?" אמרה ורוניס בזילזול. "בית ספר כבית?" "מה רע?" שאל. "אני גדלתי בחסות המדינה מגיל אפס, והאמת טוב לי ככה." "אתה לא מכיר שום דבר אחר." "תשווי בין אלו שנמצאים בחסות ציבורית לבין אלו שחיים עם ההורים שלהם בבית ספר הזה." אמר. "אלו שבחסות ציבורית מסתדרים יותר טוב, ההשגים שלהם יותר גבוהים, אני אפילו אעיז ואטען שאנחנו יותר מאושרים." "אתה לא מבין," אמרה. "זה פשוט לא הולך, כחולים הם לא מסוג הגזעים שיכולים להסתדר ללא מערכת משפחתית, זה בגנים שלנו. הרעיון של הגזע שלך למונוגמיה זה לבלות יותר משבוע עם אותו בן זוג." "חששתי מזה." "ממה?" "למקרה שלא שמת לב, הגזע שלך נוטה בזמן האחרון יותר ויותר לפתח נטיה של דחיה כלפי גזעים אחרים, אפילו בתוך הברית." "זה מגוחך." הפטירה. "ואיך אתה יודע בכלל? אתה בגילי, אין לך את הכלים לבוא בכזו הצהרה." "אין לי ממש הורים לשאול, אז שאלתי את המשגיח שלי, זה מה שהוא טוען." "ומה כבר הוא יודע?" "די הרבה," אמר בחיוך. "בינום ישיש וחביב." "אתה יודע בכלל מי ההורים שלך?" "כמובן, אני אפילו ניפגש איתם מפעם לפעם. למעשה, אני חושב שהיחסים ביני לבין הורי טובים מאלו שלך והורייך." "הם לא מכירים אותך." פסקה ורוניס. "ושלך מכירים אותך? תודי בזה, בניך לבינם אין שום קשר מלבד גנטיקה. אם את רוצה, היום, גם את זה אפשר לשנות." "אנג´למיט משוגע, רק יצורים כמוכם מספיק מטורפים כדי לשנות את הגנום שלהם." "גם בלי זה אנחנו עדין חיים פי שנים מכם." מחיאות כפיים נשמעו, שניהם הרימו ראשיהם כדי לראות שד מבוגר מביט עליהם בחיוך רחב. "הדגמה מעולה של דיון גזעני." ציין השד. "זה דבר די משעשע כשאתם חושבים עליו, כל אחד מכם מנסה להתגרות בשני ע"י ציין נקודות שבעיניו נראות פגומות ובעיני השני נראות כמעלות. כל זה כמובן מוכיח שאתם עוקבים יותר מדי אחרי הזירה הפוליטית." "יוצרים ריקניים." אמרו ורוניס ומיקט ביחד. "המורה." "לפחות על משהו אתם מסכימים. עכשיו מיקט, אם אתה לא מתנגד, אני רוצה לדבר עם ורוניס ביחידות." מיקט קם, קד קלות והתרחק מהמקום במהירות. "ורוניס," פתח המורה. "אני מבין שיש לך קצת בעיות עם ההורים שלך." היא משכה בכתפה. "אני מניח שזה הגיוני, בין הכחולים לאנג´למיט יש תחרות לא כל כך סמויה, והיחסים הם בגבול האיבה, כמעט. הוריך בטח לא מתלהבים מזה שהם נאלצים לשלוח אותך לבית ספר מעורב." "הם נפלו בהגרלה." צינה ורוניס. "משפחות אחרות היו רואות בזה דבר חיובי. בית הספר הזה די נחשב, למרות היותו ציבורי. הסיבה שיש הגרלה היא כמות הבקשות איתה אנו נאלצים להתמודד מידי שנה." הוא נאנח. "למרות שפחות מאחוז מהם מגיעות מאנג´ליק." "כמו שאמרת, יש גזעים שפשוט לא מסתדרים." "לא אמרתי את זה." "כן אמרת," השיבה ורוניס בהתרסה. "אמרת שבין הכחולים לאנג´למיט יש תחרות לא כל כך סמויה, ויחסי איבה כמעט." "הדור שלך... למה חייב להיות לכם זיכרון צילומי." "במאתים שנות הקיום של הברית היא נלחמה מעל שלוש מאות מלחמות, סייעה בעוד כארבעים, ובין לבין יש כבר כמה שנים טובות מלחמה קשה מול הכוורת. אי אפשר לצפות ממישהו בלי זיכרון צילומי לזכור את כל זה וזה רק החומר של היסטוריה מודרנית. יש לי עוד חמש עשרה שיעורים שונים, אתה לא מצפה שיצור בעל זיכרון מוגבל ישרוד בכיתה." "יצור בעל זיכרון מוגבל לא היה מתקבל לבית הספר הזה." "למה?" "צייני למעני שם של גזע אחד בברית שיש לו זיכרון מוגבל." "אין." "ובשל כך תלמיד כזה לא יתקבל לבית סיפרנו. כעת, בחזרה להורים שלך." "מה איתם?" "כמו שאמרתי, אנחנו מבינים שיש לך בעיות עם ההורים שלך, ואפילו לוחצים עליך לנטוש את הלימודים." "נגיד, אז?" "זה לא ´נגיד´, זאת עובדה קיימת, צינת זאת בעצמך." "צותתם?" "לא צריך, כמעט רבע מהתלמידים פה הם טלפתים, היה לכמה מספיק איכפת ממך כדי לבוא לדבר עם ההנהלה. נוסף על זה, ההורים שלך פנו לבית הספר ודרשו להגביל ממך גישה לפעילויות מסוימות של שיכבתך." "הסכמתם?" "את לא רצינית! בעלי המניות שלנו יהרגו אותנו." "ומי בעלי המניות?" "הצי ומועצת הלורדים." אמר המורה בחיוך. "בכל מקרה, הבנו שהם אסרו עליך להשתתף בפעילויות הרשות." היא הנהנה בשתיקה. "כל זה מפריע למערך החינוך התקין שלך. למעשה המצב הגיע לכך שבהתאם לנוהל של בית הספר והמנדט שלו יש לנו שתי ברירות." "שהן?" "אני כבר מגיע אליהן, אבל לפני זה אני רוצה שתדעי שמרכיב עיקרי במימוש ברירות אלו הוא העדפותיך." "אני מבינה, מה האופציות?" "סילוק מבית ספר," צל נפל על פניה. "או הוצאתך ממשפחתך והעברת האפוטרופסות לבית הספר." "אני צריכה להחליט עכשיו?" "מה פתאום? לא, לא." אמר המורה. "אבל את כן צריכה להחליט בקרוב, לכל היותר תוך שלושת הימים הקרובים. את יכולה להתיעץ במי שאת רוצה, ההחלטה בידיך. אבל גם אחרי שתחליטי, ועדה מטעם בית הספר תצטרך לאשר זאת. אני לא חושב שזה צריך להדאיג אותך, בד"כ הם מאשרים את בחירת התלמיד." "היו מקרים כאלו בעבר?" "בודדים." הפטיר המורה. "אני אניח לך לחשוב על הנושא." אמר והלך. היא נשארה לשבת שם עוד מספר דקות ואז קמה והלכה גם היא.
ממליץ לקרוא