ורק לי לא נשאר אף פתוז ../images/Emo7.gif
טוב, אז רשמית נדפק לי המוח. מרוב שעמום הלכתי לחטט בארכיון |חותךלאורך| ולשם הגיוון החלטתי להסתכל רק בעמודים עם מספרים מגניבים (נו, כמו השעות המגניבות של נועה!!) אז זה מה שמצאתי בעמ' 1234. [ריגרסיה לגיל 6] סבתא תמיד נותנת לי לקפוץ על המיטה הזוגית בחדר שלה ושל סבא. יש לה משחק כזה, שאני קופצת על המיטה והיא צריכה לרדוף אחרי ולדגדג אותי, אבל אסור לה לעלות על המיטה. אלה החוקים שהיא המציאה לנו. כשהיא תופסת אותי ומדגדגת אותי חזק בבטן היא אומרת "יש לך שם קופסת צחוק!". רק אני וסבתא משחקות במשחק הזה. אח שלי אומר שהוא גדול מדי "בשביל השטויות האלה", אז אני אומרת לו שילך מפה. אני הכי אוהבת שזה רק אני וסבתא, כי אם הבני דודים באים היא צריכה לתת גם להם תשומת לב ולא רק לי. אמא קוראת להם "האינדיאנים" ואומרת שהם עושים המון רעש. אמא ואבא אף פעם לא מרשים לי לקפוץ על המיטה שלהם. אבל לפעמים כשהם לא בבית אני קופצת על המיטה ואומרת לאח שלי להישבע בחיים שלו שהוא לא יספר לאמא, כי אם הוא יספר לה אני אהיה איתו ברוגז לעולם.
סבתא תמיד לוקחת אותי לים. אצלנו אין ים, אבל היא בכל זאת קובעת עובדה שהים אצלם יותר יפה מהים אצלנו. כנראה שהיא צודקת, כי אצלנו אין ים, אז הוא לא יכול להיות יפה יותר. בגללה אני תמיד חושבת שלפירות של קיץ יש טעם של חול, כי תמיד אנחנו עושים הפסקת פירות על החול, והכל מתערבב לי. אח שלי אומר שאני תינוקת ושאני לא יודעת לאכול, אבל סבתא תמיד בצד שלי. אני חושבת שהיא אוהבת אותי יותר כי אני הנכדה היחידה, כי אחותי לא נחשבת, היא עוד קטנה ואי אפשר לעשות איתה דברים כיפיים, היא רק בוכה וישנה כל היום (ובכל זאת כולם מתפעלים ממנה. אפשר לחשוב. גם אני יכולה לבכות ולישון).
סבתא תמיד מביאה לי טלכרדים. כבר יש לי אוסף שלם, מכל הסוגים ומכל הארצות. סבא קורא לה "מישייגנע" , שזה משהו ביידיש, ומלשין עליה לאבא שהיא קמה כל יום ב-5 בבוקר והולכת החוצה לאסוף את הטלכרדים מעל הטלפונים הציבוריים. וגם כשהם בחו"ל היא עושה את זה, הם תמיד נוסעים לאירופה בקיץ והיא מביאה לי המון טלכרדים חדשים. היא תמיד אומרת לי "תראי מה סַפּתא הביאה לך", היא אומרת את זה מצחיק, עם פּ'. לאח שלי היא אוספת בולים. הוא אומר שכבר נמאס לו ושלאסוף בולים זה בשביל ילדים שאין להם חברים ולו יש חברים והוא משחק איתם כדורגל בחוץ כל היום. אמא אומרת לו שקצת תרבות לא תזיק לו, וחוצמזה אין לו ברירה כי לסבתא אי אפשר להגיד 'לא'.
סבתא תמיד מרדימה אותי במיטה שלה ושל סבא, ומספרת לי סיפור לפני השינה. זה תמיד אותו סיפור, אבל כל פעם אני מעמידה פנים שזאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו. היא תמיד מספרת לי על ילדה בת 6 (כמו הגיל שלי!) שרצה ביער ובורחת מאנשים רעים. זה תמיד הזכיר לי את כיפה אדומה, כי גם היא הלכה ביער והיא ברחה מהזאב. אני תמיד שואלת את סבתא מי זאת הילדה הזאת, והיא אף פעם לא מספרת לי. היא אומרת "כשתגדלי תביני", ואז אני קצת כועסת עליה כי זה מה שמבוגרים תמיד אומרים לי, וסבתא היא לא כמו כל המבוגרים. אמא אומרת עליה שיש לה נפש של ילדה, ושבגלל זה היא מסתדרת איתנו כל כך טוב.
לסבתא אין אמא ואבא ואין לה אחים ואחיות. אמא אומרת שהם כולם מתו בשואה, אבל כל פעם שאני שואלת אותה איפה זה "השואה" ולמה הם מתו שם, היא לא ממש עונה לי. אני גם יודעת שהיא לא תמיד חברה של סבתא, היא תמיד אומרת לאבא "תגיד לאמא שלך שהפעם אנחנו עושים את ראש השנה אצל ההורים שלי" ולי ולאח שלי היא אומרת "סבתא שלכם הביאה לכם את זה", בטון כועס כזה, כאילו שזה לא בסדר שהיא מביאה לנו ממתקים מגומי (אמא אומרת שזה הורס את השיניים). אני חושבת שהיא סתם מקנאה, כי אמרתי לה שאצל סבא וסבתא יותר כיף לי.
סבתא תמיד מזכירה לי את פיטר פן. אבל פיטר פן היה צריך לברוח לארץ לעולם לא בשביל לא לגדול, וסבתא יכולה להישאר ילדה למרות שהיא לא בארץ לעולם לא ולמרות שהיא בעצם כבר גדולה. לפעמים אני מרגישה שאני יותר גדולה ממנה, כי אני צריכה להסביר לה כשרואים טום וג'רי בוידאו (או שהיא סתם עושה את עצמה לא מבינה), או כשאני אומרת שאני עייפה אחרי שקפצתי על המיטה כל היום ואני רוצה לנוח. אני חושבת שסבתא אף פעם לא עייפה, היא תמיד נשארת צעירה, ובגלל זה היא גם לא תמות לעולם, כי היא אף פעם לא תהיה זקנה.
סבתא מתה לפני שנתיים פחות 3 ימים. היו מאות אנשים בהלוויה שלה. אני לא מגזימה. מאות. היא כנראה היתה אישה חשובה, והרבה אהבו אותה. סבא הכי אהב אותה. אף פעם לא האמנתי שבאמת אפשר למות מלב שבור, זה נראה לי יותר מדי קלישאתי. אבל הוא מת בדיוק שנה וחצי אחריה, אפילו באותה השעה, בהפרש של כמה דקות אולי. התקף לב. הלב שלו קרס, הוא לא יכל לחיות בלעדיה יותר. אולי כן אפשר למות מלב שבור. אני לא יכולה להבין, אף פעם לא אהבתי ככה, בעוצמה כזאת. הם חגגו 50 שנות נישואין, ואז היא מתה. לעזאזל. הוא אמר לנו שהוא תמיד חשב שהוא יילך ראשון, וזה היה רק הגיוני, כי הוא היה מבוגר ממנה כמעט ב-15 שנה. לפני ההלוויה שלה הגענו אליו הביתה, ואיך שהוא ראה אותי ואת אחותי הוא התפרק לגמרי. הוא ניסה להגיד כמה שהיא אהבה אותנו, והקול שלו נחנק, וגם אני התפרקתי, המוות שלה ניפץ הכל, היא לא היתה אמורה למות. יום לפני הלכתי עם אמא לשבוע הספר, וכבר ידענו ש...זה רק עניין של זמן, והסתובבתי שם וניסיתי לקרוא את המאחורה של הספרים, אבל לא הצלחתי להתרכז, כי כל מה שחשבתי היה שסבתא שלי הולכת למות. אולי עכשיו, אולי עוד כמה שעות, אולי מחר בבוקר. סבתא שלי הולכת למות. אני לא זוכרת את הלילה האחרון......תמיד זה קורה, שיש לי חורים בזכרון, וגם את ההלוויה שלה אני בקושי זוכרת, רק שהיו מאות אנשים. והיה חם, וחשבתי כמה שזה פולני ולא מתחשב מצידה למות ככה בדיוק כשיש את כל החמסינים של יוני. כמה שזה אופייני לה, בעצם. ושמעתי אותה בראש שלי, אומרת "תראי מה ספּתא קנתה לך", או איך שהתיישבנו לאכול צהרים- היא היתה אומרת- "אתם יודעים מה יש אחרי האוכל", והתכוונה כמובן לקרטיב שתמיד היה לה בפריזר, וזה היה משגע את אבא ואמא כי ברגע שהיא אמרה את זה היה ברור שנדלג על הארוחה ורק נחכה לקרטיב ("קייטנת סבתא", היינו קוראים לכל זה). לפעמים זה מכה בי פתאום, שהיא באמת מתה, וכל הזכרונות המצחיקים שאנחנו מעלים לפעמים, זה לא באמת יחזיר אותה. היא באמת מתה. ודווקא בשנה האחרונה שלה התחלתי להתקרב יותר, ודברתי איתה, ודווקא אז היא מתה. [ואיזה דפוק זה שהמסקנה שלי מזה היתה שאסור להתקרב יותר. אולי בגלל זה זה לא כאב ככה כשסבא מת. כבר לא רציתי להתקרב יותר. לא הצלחתי להרגיש כלום. גם לא לבכות. על סבתא בכיתי הרבה. כנראה שזה עובד].
טוב, אז רשמית נדפק לי המוח. מרוב שעמום הלכתי לחטט בארכיון |חותךלאורך| ולשם הגיוון החלטתי להסתכל רק בעמודים עם מספרים מגניבים (נו, כמו השעות המגניבות של נועה!!) אז זה מה שמצאתי בעמ' 1234. [ריגרסיה לגיל 6] סבתא תמיד נותנת לי לקפוץ על המיטה הזוגית בחדר שלה ושל סבא. יש לה משחק כזה, שאני קופצת על המיטה והיא צריכה לרדוף אחרי ולדגדג אותי, אבל אסור לה לעלות על המיטה. אלה החוקים שהיא המציאה לנו. כשהיא תופסת אותי ומדגדגת אותי חזק בבטן היא אומרת "יש לך שם קופסת צחוק!". רק אני וסבתא משחקות במשחק הזה. אח שלי אומר שהוא גדול מדי "בשביל השטויות האלה", אז אני אומרת לו שילך מפה. אני הכי אוהבת שזה רק אני וסבתא, כי אם הבני דודים באים היא צריכה לתת גם להם תשומת לב ולא רק לי. אמא קוראת להם "האינדיאנים" ואומרת שהם עושים המון רעש. אמא ואבא אף פעם לא מרשים לי לקפוץ על המיטה שלהם. אבל לפעמים כשהם לא בבית אני קופצת על המיטה ואומרת לאח שלי להישבע בחיים שלו שהוא לא יספר לאמא, כי אם הוא יספר לה אני אהיה איתו ברוגז לעולם.
