מאסטרו הורה
New member
ושוב איתכם
שלשום עשינו "ישיבה חשובה", כל האחים עם העובדת הסוציאלית. בלי אמא. הסידור בינינו הוא שכל אחד לוקח את אמא לסופשבוע בתורנות: בשאר הזמן היא נמצאת אצלי. היא כל הזמן מבקשת שנניח לה, שניתן לה לשוב הבייתה, להיות לבד. היא חוזרת על המנטרה הזאת כל הזמן. האחים שלי קיבלו החלטה שצריך לתת לה לחזור הביתה. אני חושב שההחלטה הזאת הרת אסון, אבל בלי ה"גיבוי" שלהם אני לא יכול להחזיק אותה אצלי בבית. אני מרגיש שלתת לה להיות לבד בבית זה כמעט כמו להרוג אותה - חד וחלק. התאונה היא רק שאלה של זמן. אומרים שהאלצהיימר היא מחלה משפחתית: סובלים ממנה כל המשפחה, לאו דוקא החולה. אז נכון שלהשאיר את אמא בבית פותר את הבעיה המשפחתית: לא נראה אותה יותר - לא תהיה בעיה. אבל אני לא יכול לטאטא את אמא אל מתחת לשטיח. מה אני עושה?
שלשום עשינו "ישיבה חשובה", כל האחים עם העובדת הסוציאלית. בלי אמא. הסידור בינינו הוא שכל אחד לוקח את אמא לסופשבוע בתורנות: בשאר הזמן היא נמצאת אצלי. היא כל הזמן מבקשת שנניח לה, שניתן לה לשוב הבייתה, להיות לבד. היא חוזרת על המנטרה הזאת כל הזמן. האחים שלי קיבלו החלטה שצריך לתת לה לחזור הביתה. אני חושב שההחלטה הזאת הרת אסון, אבל בלי ה"גיבוי" שלהם אני לא יכול להחזיק אותה אצלי בבית. אני מרגיש שלתת לה להיות לבד בבית זה כמעט כמו להרוג אותה - חד וחלק. התאונה היא רק שאלה של זמן. אומרים שהאלצהיימר היא מחלה משפחתית: סובלים ממנה כל המשפחה, לאו דוקא החולה. אז נכון שלהשאיר את אמא בבית פותר את הבעיה המשפחתית: לא נראה אותה יותר - לא תהיה בעיה. אבל אני לא יכול לטאטא את אמא אל מתחת לשטיח. מה אני עושה?