כמו טיפה בים
New member
ושוב אליך...רק אליך...
לא רציתי להגיד לך, אבל גם איתך זה לא הוכיח את עצמו, לפחות לא בינתיים. אז אמשיך בדרך הזו, כי מגיע לך וכי אתה "שווה את זה", אבל אני לא בטוחה שאני יותר מועילה ממזיקה. בכלל לא בטוחה. נדמה כי לא משנה מה אעשה-להספיק זה לא יספיק, אבל אני לא מפסיקה לנסות. אתה שוכב, ישן פה לידי, מחבק אותי חזק, ואני רוצה להתמכר למגע הזה, אבל המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ. אני מצווה על עצמי:"הפסיקי!אל תחשבי!אל תחשבי!פשוט LET GO !", אבל אני לא מקשיבה. עדיין חושבת. חושבת על אתמול, לא על הדברים שנאמרו, אלא על הסיבה שבגללה הם נאמרו. אינני סבורה שאני באמת רוצה לדעת את התשובה, ואולי אני יודעת אבל מתחמקת ממנה? נכון, הזמן היה לא טוב, אבל איך מתי כן ומתי לא? הייתי זקוקה לך, למילה שלך, לחיבוק שלך, ואתה היית מרוכז באיפה ההתנהלות שלי שגויה. יש רגעים שבהם החשבונות פשוט לא מתאימים. יושבת פה מול מסך וקופסת קרונפלקס ביד, אוכלת ומקלידה...כאילו שמשהו מהשניים יסדר את הדברים. פשוט LET GO... שוב פוחדת. לא אותם פחדים, כאלו אחרים לחלוטין, אבל פחדים. כיצד אני יכולה להאמין לרצונות שלך שלא בעירבון מוגבל, אם אתה מציב גדרות ועירבונות? אתה יקר לי כל כך, וכל פעם שאני צריכה *לשכנע* אותך-משהו בי נמחק. כן, אני חושבת ומאמינה שגם בעוד עשר שנים ארצה להתעורר לחיוך שלך(למרות שרוב הסיכויים שזה יהיה הפוך כי אני קמה קודם(; ), לחלוק איתך את חייך. אבל אם אפילו לרגע אחד אתה מאמין שאין טעם ושואל לשם מה...אז באמת לשם מה?כדי שתרגיש שסוגרים עליך? דבר אחד אני יודעת, והוא שברגע המצוקה הבא שלי, סתמי ככל שיהיה, נכון להיום, אני לא יודעת אם יש לי לאן לפנות. לא מבחינת רצון, מבחינת תוצאה. אתה מעניק לי הרבה אושר.תמיד כשאני איתך יש מעיין תחושת שלווה שאופפת אותי.פשוט להרגיש אותך לידי, לא מעבר. לשמוע אותך מדבר-ולא משנה מה. ואולי אני לא בסדר שאני מצפה ממך לדברים שאני עושה, כאשר אתה לא מצפה ממני לדברים שאתה עושה. אני נחרדת למחשבה שתקרא את זה, אבל חייבת לכתוב. אוהבת אותך עד בלי די, שלך כתמיד, אני.
לא רציתי להגיד לך, אבל גם איתך זה לא הוכיח את עצמו, לפחות לא בינתיים. אז אמשיך בדרך הזו, כי מגיע לך וכי אתה "שווה את זה", אבל אני לא בטוחה שאני יותר מועילה ממזיקה. בכלל לא בטוחה. נדמה כי לא משנה מה אעשה-להספיק זה לא יספיק, אבל אני לא מפסיקה לנסות. אתה שוכב, ישן פה לידי, מחבק אותי חזק, ואני רוצה להתמכר למגע הזה, אבל המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ. אני מצווה על עצמי:"הפסיקי!אל תחשבי!אל תחשבי!פשוט LET GO !", אבל אני לא מקשיבה. עדיין חושבת. חושבת על אתמול, לא על הדברים שנאמרו, אלא על הסיבה שבגללה הם נאמרו. אינני סבורה שאני באמת רוצה לדעת את התשובה, ואולי אני יודעת אבל מתחמקת ממנה? נכון, הזמן היה לא טוב, אבל איך מתי כן ומתי לא? הייתי זקוקה לך, למילה שלך, לחיבוק שלך, ואתה היית מרוכז באיפה ההתנהלות שלי שגויה. יש רגעים שבהם החשבונות פשוט לא מתאימים. יושבת פה מול מסך וקופסת קרונפלקס ביד, אוכלת ומקלידה...כאילו שמשהו מהשניים יסדר את הדברים. פשוט LET GO... שוב פוחדת. לא אותם פחדים, כאלו אחרים לחלוטין, אבל פחדים. כיצד אני יכולה להאמין לרצונות שלך שלא בעירבון מוגבל, אם אתה מציב גדרות ועירבונות? אתה יקר לי כל כך, וכל פעם שאני צריכה *לשכנע* אותך-משהו בי נמחק. כן, אני חושבת ומאמינה שגם בעוד עשר שנים ארצה להתעורר לחיוך שלך(למרות שרוב הסיכויים שזה יהיה הפוך כי אני קמה קודם(; ), לחלוק איתך את חייך. אבל אם אפילו לרגע אחד אתה מאמין שאין טעם ושואל לשם מה...אז באמת לשם מה?כדי שתרגיש שסוגרים עליך? דבר אחד אני יודעת, והוא שברגע המצוקה הבא שלי, סתמי ככל שיהיה, נכון להיום, אני לא יודעת אם יש לי לאן לפנות. לא מבחינת רצון, מבחינת תוצאה. אתה מעניק לי הרבה אושר.תמיד כשאני איתך יש מעיין תחושת שלווה שאופפת אותי.פשוט להרגיש אותך לידי, לא מעבר. לשמוע אותך מדבר-ולא משנה מה. ואולי אני לא בסדר שאני מצפה ממך לדברים שאני עושה, כאשר אתה לא מצפה ממני לדברים שאתה עושה. אני נחרדת למחשבה שתקרא את זה, אבל חייבת לכתוב. אוהבת אותך עד בלי די, שלך כתמיד, אני.