פפפפפפ אנחה גדולה. יום מזורגג היום הזה. ברוך השם, אני לא שייך ל-"משפחת השכול" לא באופן פרטי. לא איבדתי בכל "מערכות" לא בן משפחה, לא קרוב, לא חבר. טפו. טפו. וזה כל כך נוגע היום הזה. למה כוסאמק?! סליחה - לא רוצה להיות פורמלי, לא ממלכתי, לא פטריותי, לא קורקטי. היום הזה כואב. ברוך השם שזה רק היום הזה בשנה, ולא כל השנה. רוצה להיות ציני מרוחק, רוצה להתרחק מכל הקלישאות שנדבקות כמו סופרגלו ליום הזה ולא יכול. בתור ילד, בתור חייל, בתור אבא, בתור קטין בתור בוגר. איך שלא מסתכלים על זה היום הזה כואב. כן - הוא משחק על כל הפחדים הכי גרועים. כשאחי הגדול נולד, אמרו, והתכוונו לזה, שעד שהוא יגיע ל-"גיל צבא" כבר לא תהיינה מלחמות. הוא הספיק לגמור טירונות פחות או יותר ואז פרצה מלחמת ששת הימים. היום כבר לא אומרים דברים כאלו. זה נראה אולי רחוק, אבל לבנים שלי אני מאחל שיהיו ג'ובניקים. תערובת כזאתי של ציניות ושל תמימות שיכולה לכאסח דרקון! כמה שמנסה להתרחק, סיפורים של היום הזה תוקפים מכל הצדדים. סיפורי הקרב, הנפילות האובדנים. וכל סיפור כזה - זה כמו לוטו, זה הייתי יכול אני, בנסיבות כאלו ואחרות. מכאן או חלילה מכאן. ואין מפלט. "מגש הכסף" "תדע כל אם (למה לא אב?) עבריה" והלוואי שידענו, הלוואי שהיינו ממצים את כל האפשרויות. והלוואי שלא נדע עוד מלחמה, ולא נדע עוד צער. והלוואי שתקוימנה
הבטחות
