ושוב אנחנו בכוננות ספיגה

ושוב אנחנו בכוננות ספיגה

ושוב אנחנו בכוננות ספיגה. שוב חושבים עשר פעמים אם לצאת מהבית למקום הומה, שוב מסתכלים בעצבנות מעבר לכתף בכל פעם שהולכים ברחוב, שוב רועדים מפחד עד שהילדים חוזרים מבית הספר. ואני שואל בשביל מה המנהיגים שלנו היו צריכים לעשות את זה, לזרוק פצצה במשקל טונה לתוך הרחובות הצפופים של עזה? האם לא יכלו לדעת מראש שזה יהרוג ילדים ערבים ואז גם הילדים שלנו יהיו בסכנה מן הנקמה שלהם? למה לא יכלו לנסות לפחות את האפשרות להפסקת אש? נכון, לא בטוח שזה היה מצליח, אבל מה הפריע לנסות ולבדוק את האפשרות? אולי בכל זאת היינו מגיעים להפסקה של הפיגועים ואז מי יודע כמה חיים היינו מצילים. ועכשיו, כבר חמישה ישראלים נהרגו מאז שהרגנו את סלאח שחדה, ומי יודע כמה עוד ישלמו בחיים. ובינתיים הגזרות הכלכליות מתרחבות ופוגעות דווקא בחלשים ביותר, ובדיוק בזמן הזה מצאו את העיתוי להעביר את חוק טל שקובע שלא כל האזרחים ישאו בנטל הביטחוני המתגבר. כמה מכות עוד יכול האזרח הפשוט לספוג, יום אחרי יום?
 
למעלה