ושוב אני חייב לכם תודה ענקית
(לא להציץ בתמונה לפני שאתם קוראים!)
זוכרים את האשכול מאתמול בו הכרזתי על כניעה חד-צדדית?
אז תמכם ועודדתם וייעצתם. וזה עבד.
היה עוד טריגר אחד. חזרתי מהעבודה ומדדתי את הסוכר שלי. אני חושב שזה הכי נמוך שמדדתי אי פעם - 94! (אלא אם כן מישהו זוכר משהו אחר).
וזה כשאני כבר מזמן לא מקפיד על דיאטה (לידיעת הקורא אבו-זקן).
לא יודע איך גירדתי את עצמי בסביבות 22:30 מהכסא (אם הייתי יושב על כורסת הטלויזיה לא הייתי מצליח לקום) ויצאתי.
בראש יצאתי לא משנה למה. העיקר לצאת. הליכה, ריצה. 3 ק"מ, 5 ק"מ. העיקר לצאת.
אז יצאתי. טוב, אם כבר שמתי את השעון ומד הדופק אני לא אסתפק בהליכה, נכון?
אז רצתי.
אבל רצתי לאט. בלי להסתכל בשעון על הקצב. רק על הדופק ורק מדי פעם, מוודא שאני לא עובר את ה-149 לדקה. מעדיף להישאר סביב ה-145.
רצתי גם במסלול אחר. קרוב יותר לבית. כזה שלא יגרום לי ללכת הרבה ברגל בשביל לחזור הביתה אם אחליט להפסיק.
אבל לאחר 3 ק"מ ראיתי כי טוב וגמלה בליבי החלטה מטורפת - היום אני שובר שיא מרחק. היום אני מגיע ל-12 ק"מ. החלטתי.
תקשיבו, אני לא יודע איך עשיתי את זה. אבל במשך 1:35 שעות (שיא משך זמן ריצה רצופה) רצתי 13 ק"מ!!!
ולא נעים לי להגיד, אבל באמת לא היה לי קשה מדי (שונא כשאחרים אומרים את זה). הרגשתי שאני יכול לסיים חצי מרתון. אבל הרגעתי את עצמי - רצית 12 ק"מ? קיבלת 13. תסתפק בזה. אל תגזים.
דבר אחד שאני יודע שכן עזר לי - רצתי עם מוזיקה טובה. הורדתי אפליקציה של תחנות רדיו אינטרנט מקוונות. בחרתי בלוז מודרני. תשמעו... זה היה משהו מדהים! שעה וחצי של גיטרות בלוזיות וקולות שחורים מחוספסים (כן, אני יודע שאלברט כהן כנראה לא שחור אבל גם הוא נשמע ככה) שמזכירים את בי. בי. קינג הישן והטוב. מזמן לא נהניתי ממוזיקה ככה. כל כך הרבה יותר טוב מכל הזבל שמשמיעים היום.
אז שוב המון תודה. אני לא יודע אם זה יחזיק, אבל אני יודע שזה העלה לי את המוטיבציה. הוכחתי לעצמי שהבעיה היא לא בפיזיקה אלא ברוחניקה. במנטליקה. ברגע שאני יוצא, אני עושה. עכשיו צריך למצוא את הנוסחה הנכונה לצאת.
נשיקות ענק!
(מצרף הוכחה שלא תגידו שאני מבלף)
(לא להציץ בתמונה לפני שאתם קוראים!)
זוכרים את האשכול מאתמול בו הכרזתי על כניעה חד-צדדית?
אז תמכם ועודדתם וייעצתם. וזה עבד.
היה עוד טריגר אחד. חזרתי מהעבודה ומדדתי את הסוכר שלי. אני חושב שזה הכי נמוך שמדדתי אי פעם - 94! (אלא אם כן מישהו זוכר משהו אחר).
וזה כשאני כבר מזמן לא מקפיד על דיאטה (לידיעת הקורא אבו-זקן).
לא יודע איך גירדתי את עצמי בסביבות 22:30 מהכסא (אם הייתי יושב על כורסת הטלויזיה לא הייתי מצליח לקום) ויצאתי.
בראש יצאתי לא משנה למה. העיקר לצאת. הליכה, ריצה. 3 ק"מ, 5 ק"מ. העיקר לצאת.
אז יצאתי. טוב, אם כבר שמתי את השעון ומד הדופק אני לא אסתפק בהליכה, נכון?
אז רצתי.
אבל רצתי לאט. בלי להסתכל בשעון על הקצב. רק על הדופק ורק מדי פעם, מוודא שאני לא עובר את ה-149 לדקה. מעדיף להישאר סביב ה-145.
רצתי גם במסלול אחר. קרוב יותר לבית. כזה שלא יגרום לי ללכת הרבה ברגל בשביל לחזור הביתה אם אחליט להפסיק.
אבל לאחר 3 ק"מ ראיתי כי טוב וגמלה בליבי החלטה מטורפת - היום אני שובר שיא מרחק. היום אני מגיע ל-12 ק"מ. החלטתי.
תקשיבו, אני לא יודע איך עשיתי את זה. אבל במשך 1:35 שעות (שיא משך זמן ריצה רצופה) רצתי 13 ק"מ!!!
ולא נעים לי להגיד, אבל באמת לא היה לי קשה מדי (שונא כשאחרים אומרים את זה). הרגשתי שאני יכול לסיים חצי מרתון. אבל הרגעתי את עצמי - רצית 12 ק"מ? קיבלת 13. תסתפק בזה. אל תגזים.
דבר אחד שאני יודע שכן עזר לי - רצתי עם מוזיקה טובה. הורדתי אפליקציה של תחנות רדיו אינטרנט מקוונות. בחרתי בלוז מודרני. תשמעו... זה היה משהו מדהים! שעה וחצי של גיטרות בלוזיות וקולות שחורים מחוספסים (כן, אני יודע שאלברט כהן כנראה לא שחור אבל גם הוא נשמע ככה) שמזכירים את בי. בי. קינג הישן והטוב. מזמן לא נהניתי ממוזיקה ככה. כל כך הרבה יותר טוב מכל הזבל שמשמיעים היום.
אז שוב המון תודה. אני לא יודע אם זה יחזיק, אבל אני יודע שזה העלה לי את המוטיבציה. הוכחתי לעצמי שהבעיה היא לא בפיזיקה אלא ברוחניקה. במנטליקה. ברגע שאני יוצא, אני עושה. עכשיו צריך למצוא את הנוסחה הנכונה לצאת.
נשיקות ענק!
(מצרף הוכחה שלא תגידו שאני מבלף)
