ושוב אתכם.
זבל. החיים בזבל. לימודים – זבל. משפחה – מתפרקת. חברות – נהיה מוסד מורכב מדי בשביל להנות ממנו. ספורט – אין כוח בגלל כל הזבל והקור. עתיד – אין. העיקר שחזרתי אחורה כדי לעשות טאב, ושתהיה פסקה מעוצבת. אין מי אין מי אין מי ואני כותבת עכשיו מתוך התקווה התמטומטמת שעוד יפרח מהכאב המזדיין פרח של שיר, פרח חותך של שיר, והנה אני מתחילה להתפייט וזה מגעיל אותי ואצבעות שלי פשוט מרוחות על המקלדת, לא טורחות להתרומם כדי בזבוז אנרגיה מיותרת וגם פיסוק הוא מיותר או שלכתוב בלי פיסוק זו עוד מניירה אומנותית מזדיינת ואני לא טורחת לבדקו אם אני כותבת נכון אז אניבטוחה שיש שגיאות כי אני גם לא כותבת רגיל אלא עם ידיים מרוחות על המקלדת ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה כולם צריכים אותי ואין לי כוח אין לי כוח מי יחבק אותי אני מחבקת את כולם לי נמאס החלטתי אתמול שמהיום אני מפסיקה לדבר וזה לא עבד ידעתי שזה לא יעבוד ובכלל אני רוצה לא לדבר לא לשמוע לא להתקרב רק לישון רק לישון גם לקרוא אפשר אבל לא לכתוב רק לישון. אני לא רוצה לא רוצה לא רוצה עכשיו אני מסתכלת רק על המסך אבל לפעמים עוד צריכה להסתכל על המקלדת. לא רוצה לא רוצה. נעליים. ברוך מאיר קנה נעליים. סיפור פשוט לא פשוט בכלל כל החיים חרא דיי פשוט הכאב פשוט זורם העורקים מאיים להתפקע אם רק החוט האדום או הכחול אם רק ידעתי אם רק זכרתי אם רק היה לי האומץ יכולתי להפסיק לדבר. אם רק יכלתי להתגבר על ההתחלה הקשה יכלתי להפסיק להרגיש, כבר הצלחתי. בלי לשים לב חזרתי לפסק. לפסק. לפשק רגליים. חי חי נשמע כאילו אנסו אותי. אולי מישהי שסופר גדול אנס אותה תכתוב באפוריזם משובש "פסקי רגליים!" דווקא דיי מוצלח. מתי עשיתי סימן קריאה בלי לשים לב? לסימן שאלה שמתי לב. ציפיתי מראש. למהה הטאב לא עובד באוטומט? מה קרהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה? טאבי טאבוש טאבונצ'יק. טלטאביז. היו להם מסכי טלוויזיה על הבטן דיי מזוויע לשתף ככה, ישירות.
זבל. החיים בזבל. לימודים – זבל. משפחה – מתפרקת. חברות – נהיה מוסד מורכב מדי בשביל להנות ממנו. ספורט – אין כוח בגלל כל הזבל והקור. עתיד – אין. העיקר שחזרתי אחורה כדי לעשות טאב, ושתהיה פסקה מעוצבת. אין מי אין מי אין מי ואני כותבת עכשיו מתוך התקווה התמטומטמת שעוד יפרח מהכאב המזדיין פרח של שיר, פרח חותך של שיר, והנה אני מתחילה להתפייט וזה מגעיל אותי ואצבעות שלי פשוט מרוחות על המקלדת, לא טורחות להתרומם כדי בזבוז אנרגיה מיותרת וגם פיסוק הוא מיותר או שלכתוב בלי פיסוק זו עוד מניירה אומנותית מזדיינת ואני לא טורחת לבדקו אם אני כותבת נכון אז אניבטוחה שיש שגיאות כי אני גם לא כותבת רגיל אלא עם ידיים מרוחות על המקלדת ואני לא רוצה לא רוצה לא רוצה כולם צריכים אותי ואין לי כוח אין לי כוח מי יחבק אותי אני מחבקת את כולם לי נמאס החלטתי אתמול שמהיום אני מפסיקה לדבר וזה לא עבד ידעתי שזה לא יעבוד ובכלל אני רוצה לא לדבר לא לשמוע לא להתקרב רק לישון רק לישון גם לקרוא אפשר אבל לא לכתוב רק לישון. אני לא רוצה לא רוצה לא רוצה עכשיו אני מסתכלת רק על המסך אבל לפעמים עוד צריכה להסתכל על המקלדת. לא רוצה לא רוצה. נעליים. ברוך מאיר קנה נעליים. סיפור פשוט לא פשוט בכלל כל החיים חרא דיי פשוט הכאב פשוט זורם העורקים מאיים להתפקע אם רק החוט האדום או הכחול אם רק ידעתי אם רק זכרתי אם רק היה לי האומץ יכולתי להפסיק לדבר. אם רק יכלתי להתגבר על ההתחלה הקשה יכלתי להפסיק להרגיש, כבר הצלחתי. בלי לשים לב חזרתי לפסק. לפסק. לפשק רגליים. חי חי נשמע כאילו אנסו אותי. אולי מישהי שסופר גדול אנס אותה תכתוב באפוריזם משובש "פסקי רגליים!" דווקא דיי מוצלח. מתי עשיתי סימן קריאה בלי לשים לב? לסימן שאלה שמתי לב. ציפיתי מראש. למהה הטאב לא עובד באוטומט? מה קרהההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה? טאבי טאבוש טאבונצ'יק. טלטאביז. היו להם מסכי טלוויזיה על הבטן דיי מזוויע לשתף ככה, ישירות.