ושוב עברו חודשיים
ופתחתי את הדלת למשמע הצילצול. ושם הוא עמד , בהפתעה. אבא של ג´וניור. אני מתחילה במילים סחור סחור לרמוז שאני מצפה ממנו לקצת תמיכה במצב הקשה. אין בעיה , זו התשובה , אני אקח אותו אלי.
לא , אני לא אעשה לך את זה , הוא מרגיע.(כי אני יודע שזה יהיה לך קשה) (לרגע נדהמתי משיא הנועזות על הרעיון להביא ילד שלך (בן 8 ) הבייתה , למשפחה שלך שמעולם לא שמעה עליו.) אחרי זה שוב קיבלתי הרצאה של שלש שעות על מה לא עשיתי טוב , למה אני לא בסדר , מה אני צריכה לעשות וכל זה בעקבות המצב הכלכלי שהתדרדרנו אליו. ואיך העזתי בכלל להגיע למצב הזה ואיך העזתי לא למצוא עבודה וכו´. והתגובה לבקשת העזרה? - פותח הארנק , מוציא 300 ש"ח. ואומר - אולי נצליח לסדר משו בסוף החודש. ".....תביני , המצב הכלכלי פוגע גם בי , העוזרת (2 מטפלות 24 שעות ל-3 ילדים שהקטן בהם בן 13 בערך והגדול בצבא ) כבר מגישה לחברים של הילדים שמגיעים אלינו (החבורות) רק גבינות ופסטה , (בלי בשר כל יום) - החלטנו על צימצומים. הילד הגדול , לא ייקח את האוטו הזה , או את האוטו שלו , אלא את האוטו של העבודה (אחד משלשה) ,כדי לחסוך בדלק כשהוא יוצא לבילויים.... ועוד כהנה וכהנה רשימה של "צימצומים" שהוא עושה מהקרם דה לה קרם של השמנת...... כדי להוכיח לי שאין ביכולתו לתרום יותר ל א ו כ ל לג´וניור המשותף שלנו. אני שומעת ושותקת. והדמעות? - רק אחרי שהוא הולך. בוא ג´וניור , תביא חיבוק. אמא אוהבת אותך. אפילו שאנחנו נוסעים רק באוטובוס , לא מבלים ב"בילויים" ולא מבלים כל חג וגם לא במועד חופשות חלומיות בחו"ל.
ופתחתי את הדלת למשמע הצילצול. ושם הוא עמד , בהפתעה. אבא של ג´וניור. אני מתחילה במילים סחור סחור לרמוז שאני מצפה ממנו לקצת תמיכה במצב הקשה. אין בעיה , זו התשובה , אני אקח אותו אלי.
