ושוב פעם השיר...
כולן שואלות אותי מה איתי, ומה שלומי, ואין לי מילים להוסיף חוץ מהשיר הזה שהיה פה כבר קודם אבל משום מה לא נראה כנראה... יושבת וכותבת לכן מוינה, ותראו, פתאום גם כותבת שירים, ונכון שקודם כתבתי שירים אבל הם בהחלט היו קצת שונים. עכשיו אתחיל לספר, על וינה המקסימה, וינה שבאה אני נמצאת עכשיו וממנה כותבת לכן שירה. יש וינה של בוקר, עם אנשים ממהרים. יש וינה של צהרים עם אנשים מחייכים. יש וינה של ערב עם אנשים רעבים. ויש וינה של לילה, וינה מלאה שיכורים. יש וינה בשמש, ובנות בגופיות. יש וינה באפור, ובנים בחולצות צמודות. ויש וינה של גשם, עם זוגות חבוקים תחת מטריות. יש זיכרונות מוינה שגורמים לי לבכות. יש זיכרונות מוינה שמעלים על פני צחוק. ויש את הזיכרונות שנוצרים עכשיו, רק שהם עטופים באדישות. יש שפיות אבל רק מעט. יש בכי שלא נשמע כמעט. יש מתנות שכבר לא צריך לקנות, כי סבא כבר הספיק למות, ולרפי לא נביא מתנה, זו ממש תהיה שטות. יש רצונות שעדיף להכחיש, יש רצונות שעדיף להדגיש. יש תפקיד שצריך למלא, יש שיר אהבה שצריך להקדיש. יש שפה שצריך ללמוד, למרות שהיא שפה של נאצים. יש שפה שצריך ללמוד, בגלל שהיא שפה של שורשים. יש שפה שצריך ללמוד, למרות שלא ממש רוצים. יש שפה שצריך ללמוד, בגלל שהיא אולי תעזור לי בחיים. יש געגועים, רק שהם לא מודים. יש אהבה, שחסרה לי נורא. יש ארבעה רצונות, הראשון כבר התגשם. לשוטט לבד בוינה, ולראות מה שרוצים. לצלם את וינה, אבל לא בצבעים. לצייר את וינה, באקריליק ובעפרונות. להיות אתו בוינה ובה לאהוב. יש איש אחד בוינה, שאם ארצה יקטוף בשבילי את הירח. עוד מעט יבוא איש אחד לוינה, שאוהב אותי, אבל בדרך כלל קשה לו להראות. ויש איש אחד שאוהב אותי, וגם מכריז על זה בקול, ולבוא לוינה הוא לא מוכן אפילו לשקול. יש הרבה סתירות בוינה, יש ישן וגם חדש. יש הרבה זמן לחשוב בוינה, והמחשבה קשה, זה כבר כלל. אולי הבנתם מהי וינה, אולי הבנתם קצת, ואם לא הבנתם, שילחו לי דואל, אוכל להסביר, כי את וינה כדאי להבין, כי אולי לא תהיו בה, אפילו לא מחר. תם-תם
כולן שואלות אותי מה איתי, ומה שלומי, ואין לי מילים להוסיף חוץ מהשיר הזה שהיה פה כבר קודם אבל משום מה לא נראה כנראה... יושבת וכותבת לכן מוינה, ותראו, פתאום גם כותבת שירים, ונכון שקודם כתבתי שירים אבל הם בהחלט היו קצת שונים. עכשיו אתחיל לספר, על וינה המקסימה, וינה שבאה אני נמצאת עכשיו וממנה כותבת לכן שירה. יש וינה של בוקר, עם אנשים ממהרים. יש וינה של צהרים עם אנשים מחייכים. יש וינה של ערב עם אנשים רעבים. ויש וינה של לילה, וינה מלאה שיכורים. יש וינה בשמש, ובנות בגופיות. יש וינה באפור, ובנים בחולצות צמודות. ויש וינה של גשם, עם זוגות חבוקים תחת מטריות. יש זיכרונות מוינה שגורמים לי לבכות. יש זיכרונות מוינה שמעלים על פני צחוק. ויש את הזיכרונות שנוצרים עכשיו, רק שהם עטופים באדישות. יש שפיות אבל רק מעט. יש בכי שלא נשמע כמעט. יש מתנות שכבר לא צריך לקנות, כי סבא כבר הספיק למות, ולרפי לא נביא מתנה, זו ממש תהיה שטות. יש רצונות שעדיף להכחיש, יש רצונות שעדיף להדגיש. יש תפקיד שצריך למלא, יש שיר אהבה שצריך להקדיש. יש שפה שצריך ללמוד, למרות שהיא שפה של נאצים. יש שפה שצריך ללמוד, בגלל שהיא שפה של שורשים. יש שפה שצריך ללמוד, למרות שלא ממש רוצים. יש שפה שצריך ללמוד, בגלל שהיא אולי תעזור לי בחיים. יש געגועים, רק שהם לא מודים. יש אהבה, שחסרה לי נורא. יש ארבעה רצונות, הראשון כבר התגשם. לשוטט לבד בוינה, ולראות מה שרוצים. לצלם את וינה, אבל לא בצבעים. לצייר את וינה, באקריליק ובעפרונות. להיות אתו בוינה ובה לאהוב. יש איש אחד בוינה, שאם ארצה יקטוף בשבילי את הירח. עוד מעט יבוא איש אחד לוינה, שאוהב אותי, אבל בדרך כלל קשה לו להראות. ויש איש אחד שאוהב אותי, וגם מכריז על זה בקול, ולבוא לוינה הוא לא מוכן אפילו לשקול. יש הרבה סתירות בוינה, יש ישן וגם חדש. יש הרבה זמן לחשוב בוינה, והמחשבה קשה, זה כבר כלל. אולי הבנתם מהי וינה, אולי הבנתם קצת, ואם לא הבנתם, שילחו לי דואל, אוכל להסביר, כי את וינה כדאי להבין, כי אולי לא תהיו בה, אפילו לא מחר. תם-תם