מאיה של אוראל
New member
ושוב שלום לכולם../images/Emo6.gif
הסיפור של אוראל הוא סיפור ארוך ומסובך שסוף סוף תודה לאל הגיע לקיצו אוראל נולד בשבוע ה-24 להריון (תחילת שישי) במשקל 785 גרם הוא היה בגודל כף יד וסגול כולו מחוסר חמצן אז ישר לקחו אותו לאינקובטור לפגיה וחיברו אותו למכונת הנשמה זה היה פשוט לא יאמן כי אני ובעלי לא רצינו לדעת את מין העובר בבדיקות האולטראסאונד (הכל היה תקין בכל הבדיקות לכל אורך הדרך) כי זה ילד ראשון ומה שבא ברוך הבא. {הלידה היתה ביום שבת ב-8:00 בבוקר וילדתי לבד לא נתנו לבעלי להיכנס כי זו היתה לידה מוקדמת ובמצב עכוז} אחרי שהרופאה הראתה לי אותו היא רצה איתו אז אמרתי לה לפחות תגידו לי מה יש לי אז הם אמרו לי בן יש לך בן הייתי מאושרת וגם מאוד עצובה כי לא היתה לי האפשרות להחזיק אותו עליי לחבק אותו ולהרגיש אותו. אחרי שהסתיים הכל נתנו לבעלי להיכנס ולהיות איתי גם הוא הרגיש נורא וזה כאב לו מאוד כי נורא רצינו להיות יחד בלידה הראשונה. בערך כ-שעתיים שלוש אחרי הלידה ביקשתי לראות את הילד אמרו לי שאני חייבת לנוח ויותר מאוחר אני אוכל לקום וללכת אליו אבל אני רציתי והיתעקשתי אז לקחו אותי וזה היה מחזה מאוד קשה לראות דבר כזה קטן בתוך קופסאת פלסטיק, אבל אני התאהבתי בו מייד ממבט ראשון ורציתי לגעת בו ולהחזיק אותו עליי (זה כוחות של אמא) בעלי מאוד פחד לגעת בו. בפגיה נתנו לי להחזיק אותו עלי באחיזת קנגורו (גוף על גוף) וזה היה הדבר הכי נהדר בעולם (החזקתי אותו עלי כשהוא מחובר לחמצן מונשם) ככה עברו להם 4 חודשים ובדרך הספיק המתוק לעבור 3 ניתוחים שונים ועדיין אין אפשרות לנתק אותו מהמכונה הוא לא מצליח לנשום לבד. וככה עברנו לבית חולים דנה לטיפול נמרץ ילדים כשהוא מונשם ומחובר למוניטורים ועוד בקושי היתה לו יד פנויה שאפשר לגעת בה אחרי חודש בטיפול נימרץ הוא עבר עוד ניתוח להרחבת הקנה בתיקווה שזה יעזור כל הזמן הזה הוא היה אוכל בזונדה (צינור שמכניסים מהאף עד הקיבה) ברוך השם הניתוח הצליח ולאחר כשבועיים הילד התחיל לנשום לבד עם עזרה של חמצן סביבתי(חמצן מפוזר לא ישירות עליו) עברו עוד שבועיים הילד התחיל לאכול מבקבוק הכל טוב ויפה מתכוננים להשתחרר הביתה זה היה סוף-שבוע (יום שישי)שלחו אותנו למחלקה לשבת ואמרו שיום ראשון נישתחרר הביתה... בשבת אוראל לא היה ניראה לי אז קראתי לרופא שיבדוק אותו כי הוא הקיא ושלשל הרופא אמר שזה שום דבר זה יעבור והילד לא ניראה לו מיובש. ביום ראשון בבוקר עלינו בחזרה לטיפול נימרץ ואמרתי לרופאה שאוראל לא ניראה לי בסדר היא מייד לקחה לו בדיקות דם וחששותי היתאמתו "הילד היה מיובש כמו צנון" ציטוט של הרופאה . מייד חיברו אותו לאינפוזיה ,מוניטור ושוב חמצן ועוד מכשירים שונים בדרך הוא גם קיבל פטריה בדם והרופאים אמרו לי שאין עוד מה לעשות הם ניסו הכל {התיעצו בחו"ל עם מומחים בנושא חיפשו בספרים וביררו עם כל הרופאים בארץ} עם דמעות בעיניים אמר לי סגן מנהל המחלקה [ציטוט] "שאין מה לעשות הילד חולה מאוד מאוד" ואני עם דמעות בעיניים אמרתי לו {ציטוט} הילד חולה מאוד מאוד הילד יבריא מאוד מאוד הוא אמר לי אין סיכוי אבל אני איתך וככה במשך חודש ימים כבר היו כמה אחיות שאמרו לי אנחנו מישתתפות בצערך ואמרתי להם אל תגידו דבר כזה לעולם.וככה עברו להם חודשיים נוספים . והינה בעזרת השם והאמונה הנסיך שלי היתגבר על כל הקשיים ועל כל המחלות ועל כל הבעיות והא בריא ושלם כל הצוות הרפואי של טיפול נימרץ אמרו לי שאני חיזקתי אותם באמונה שלי שאוראל יוצא מזה וכל פעם שאנחנו מגיעים לביקורות הם פשוט מתמוגגים מחדש. כשהגענו הביתה השתחררנו עם חמצן ומוניטור והוא היה עם חמצן ולאט לאט יצא גם מזה וכעבור חודשיים הוא שוב עבר ניתוח (אחרון)והכל עבר בשלום ובניתוח האחרון גם עשינו לו ברית כי הוא כבר היה בן 10 חודשים וככה בילינו 7 חודשים רצופים מיום הלידה בבית חולים כשהוא היה בטיפול נימרץ בדנה אני "ישנתי" <כמה כבר אפשר לישון במצבים כאלה> ואת בעלי הינו רואים בסופי שבוע כי מישהו חייב לפרנס... אבל הכל כבר מאחורינו...
והיום הוא בן שנה ושלושה חודשים ושוקל 6730 והוא עכשיו מתחיל לגלות את העולם ואת עצמו הוא מקשקש מתהפך מתעסק בדברים לפני שמכניס לפה מתעניין במה שסביבו מגיב לשאלות ואחרי כל מה שעברנו אני מרגישה שהכל מסביב כל כך קטן ולא חשוב לעומת המתנה היקרה מפז שקיבלנו ..................את אוראל.............. תאריך הלידה של אוראל זה 16/12/00 מקווה שהעבר שלנו לא ציער אף אחת/ד מכן/ם ובהזדמנות אני אראה תמונות של האפרוח הקטן ~~~~~~~~~~~~~~שלכם מאיה~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הסיפור של אוראל הוא סיפור ארוך ומסובך שסוף סוף תודה לאל הגיע לקיצו אוראל נולד בשבוע ה-24 להריון (תחילת שישי) במשקל 785 גרם הוא היה בגודל כף יד וסגול כולו מחוסר חמצן אז ישר לקחו אותו לאינקובטור לפגיה וחיברו אותו למכונת הנשמה זה היה פשוט לא יאמן כי אני ובעלי לא רצינו לדעת את מין העובר בבדיקות האולטראסאונד (הכל היה תקין בכל הבדיקות לכל אורך הדרך) כי זה ילד ראשון ומה שבא ברוך הבא. {הלידה היתה ביום שבת ב-8:00 בבוקר וילדתי לבד לא נתנו לבעלי להיכנס כי זו היתה לידה מוקדמת ובמצב עכוז} אחרי שהרופאה הראתה לי אותו היא רצה איתו אז אמרתי לה לפחות תגידו לי מה יש לי אז הם אמרו לי בן יש לך בן הייתי מאושרת וגם מאוד עצובה כי לא היתה לי האפשרות להחזיק אותו עליי לחבק אותו ולהרגיש אותו. אחרי שהסתיים הכל נתנו לבעלי להיכנס ולהיות איתי גם הוא הרגיש נורא וזה כאב לו מאוד כי נורא רצינו להיות יחד בלידה הראשונה. בערך כ-שעתיים שלוש אחרי הלידה ביקשתי לראות את הילד אמרו לי שאני חייבת לנוח ויותר מאוחר אני אוכל לקום וללכת אליו אבל אני רציתי והיתעקשתי אז לקחו אותי וזה היה מחזה מאוד קשה לראות דבר כזה קטן בתוך קופסאת פלסטיק, אבל אני התאהבתי בו מייד ממבט ראשון ורציתי לגעת בו ולהחזיק אותו עליי (זה כוחות של אמא) בעלי מאוד פחד לגעת בו. בפגיה נתנו לי להחזיק אותו עלי באחיזת קנגורו (גוף על גוף) וזה היה הדבר הכי נהדר בעולם (החזקתי אותו עלי כשהוא מחובר לחמצן מונשם) ככה עברו להם 4 חודשים ובדרך הספיק המתוק לעבור 3 ניתוחים שונים ועדיין אין אפשרות לנתק אותו מהמכונה הוא לא מצליח לנשום לבד. וככה עברנו לבית חולים דנה לטיפול נמרץ ילדים כשהוא מונשם ומחובר למוניטורים ועוד בקושי היתה לו יד פנויה שאפשר לגעת בה אחרי חודש בטיפול נימרץ הוא עבר עוד ניתוח להרחבת הקנה בתיקווה שזה יעזור כל הזמן הזה הוא היה אוכל בזונדה (צינור שמכניסים מהאף עד הקיבה) ברוך השם הניתוח הצליח ולאחר כשבועיים הילד התחיל לנשום לבד עם עזרה של חמצן סביבתי(חמצן מפוזר לא ישירות עליו) עברו עוד שבועיים הילד התחיל לאכול מבקבוק הכל טוב ויפה מתכוננים להשתחרר הביתה זה היה סוף-שבוע (יום שישי)שלחו אותנו למחלקה לשבת ואמרו שיום ראשון נישתחרר הביתה... בשבת אוראל לא היה ניראה לי אז קראתי לרופא שיבדוק אותו כי הוא הקיא ושלשל הרופא אמר שזה שום דבר זה יעבור והילד לא ניראה לו מיובש. ביום ראשון בבוקר עלינו בחזרה לטיפול נימרץ ואמרתי לרופאה שאוראל לא ניראה לי בסדר היא מייד לקחה לו בדיקות דם וחששותי היתאמתו "הילד היה מיובש כמו צנון" ציטוט של הרופאה . מייד חיברו אותו לאינפוזיה ,מוניטור ושוב חמצן ועוד מכשירים שונים בדרך הוא גם קיבל פטריה בדם והרופאים אמרו לי שאין עוד מה לעשות הם ניסו הכל {התיעצו בחו"ל עם מומחים בנושא חיפשו בספרים וביררו עם כל הרופאים בארץ} עם דמעות בעיניים אמר לי סגן מנהל המחלקה [ציטוט] "שאין מה לעשות הילד חולה מאוד מאוד" ואני עם דמעות בעיניים אמרתי לו {ציטוט} הילד חולה מאוד מאוד הילד יבריא מאוד מאוד הוא אמר לי אין סיכוי אבל אני איתך וככה במשך חודש ימים כבר היו כמה אחיות שאמרו לי אנחנו מישתתפות בצערך ואמרתי להם אל תגידו דבר כזה לעולם.וככה עברו להם חודשיים נוספים . והינה בעזרת השם והאמונה הנסיך שלי היתגבר על כל הקשיים ועל כל המחלות ועל כל הבעיות והא בריא ושלם כל הצוות הרפואי של טיפול נימרץ אמרו לי שאני חיזקתי אותם באמונה שלי שאוראל יוצא מזה וכל פעם שאנחנו מגיעים לביקורות הם פשוט מתמוגגים מחדש. כשהגענו הביתה השתחררנו עם חמצן ומוניטור והוא היה עם חמצן ולאט לאט יצא גם מזה וכעבור חודשיים הוא שוב עבר ניתוח (אחרון)והכל עבר בשלום ובניתוח האחרון גם עשינו לו ברית כי הוא כבר היה בן 10 חודשים וככה בילינו 7 חודשים רצופים מיום הלידה בבית חולים כשהוא היה בטיפול נימרץ בדנה אני "ישנתי" <כמה כבר אפשר לישון במצבים כאלה> ואת בעלי הינו רואים בסופי שבוע כי מישהו חייב לפרנס... אבל הכל כבר מאחורינו...
