כמו טיפה בים
New member
ושוב...
זה מה שנשאר. רק הפחד בעיניה. באותו הרגע לא יכולת להבחין במאום פרט לפחד; לא בשערה השחור והמשי, לא בצבען יוצא הדופן של עיניה, צבע שהוא לא אפור, לא ירוק ולא כחול- אך כן שלושתם גם יחד. לא בפיה, שכעת היה פעור קמעה כמתחנן על הגוף כולו, אך בד"כ נראה היה כפה של בובה עדינה, ולא באפיה הקטן והסולד. לא. רק בפחד יכולת להבחין. גם הרוצח הבחין בו(על נקלה, אם יורשה לי לציין), מה שרק גירה אותו לבצע את זממו כמתוכנן. באיטיות הניח הרוצח את הכלי לפניו, היא כבר ידעה מה תמצא שם. ידעה כמה היא רוצה בתוכן הכלי, כמה זקוקה לו. בעודה מפנימה את המציאות החדשה אליה נקלעה, אזרה עוז והשלימה עם מצבה. בהשלמה זו, כאילו נגוז הפחד הגלוי מעיניה ובמקומו הופיעה הבעה שהיא בין נחישות לאטימות. גם את זאת ראה הרוצח: ראה ולא התרצה. בזעמו על היעלמות הפחד לו כה השתוקק קרא לה להתקרב, בקול שקט ועצור. משהתקרבה שלף את סכינו והחל משתולל- צרח, בעט, העיף ושבר חפצים מכל הבא ליד, בעוד יד אחת, זו האוחזת בסכין, נמצאת תמידית מעל ראשו, מונפת. מבועתת(בנקודה זו ראוי כי אציין שאף על פי שהפחד בהחלט חזר למבטה, רלוונטי זה כבר לא היה...), השתדלה להתקפל, מתפללת להיעלם, לימוג מהחדר הזה, מהחיים הללו... בקשתה האילמת עלתה יפה, ובתוך דקות אכן נימוגה מחייה...הסכין חתכה וביתרה ללא הבחנה. היא נאנקה מכאב, לופתת את ליבה שותת הדם(מיותר להסביר כי במקרה הזה, המושג "ליבה שותת הדם" הוא פשוטו כמשמעו, הלא כן?). הוא מצידו נרגע, יצא את החדר- משאיר אותה שם, למות לבדה, באיטיות שכפה עליה. מסביבה פזורים היו החפצים ושברי החפצים שניפץ. בשניה האחרונה לפני שעצמה את עיניה בפעם האחרונה, ראתה בזווית עינה את הכלי ובו האוצר הגדול שלשמו שווה היה להסתכן כך. ................................... כלבו של הרוצח נכנס לחדר, רחרח את הכלי, הוציא מתוכו את פרוסת הלחם הדקה ואכלה בתיאבון.
זה מה שנשאר. רק הפחד בעיניה. באותו הרגע לא יכולת להבחין במאום פרט לפחד; לא בשערה השחור והמשי, לא בצבען יוצא הדופן של עיניה, צבע שהוא לא אפור, לא ירוק ולא כחול- אך כן שלושתם גם יחד. לא בפיה, שכעת היה פעור קמעה כמתחנן על הגוף כולו, אך בד"כ נראה היה כפה של בובה עדינה, ולא באפיה הקטן והסולד. לא. רק בפחד יכולת להבחין. גם הרוצח הבחין בו(על נקלה, אם יורשה לי לציין), מה שרק גירה אותו לבצע את זממו כמתוכנן. באיטיות הניח הרוצח את הכלי לפניו, היא כבר ידעה מה תמצא שם. ידעה כמה היא רוצה בתוכן הכלי, כמה זקוקה לו. בעודה מפנימה את המציאות החדשה אליה נקלעה, אזרה עוז והשלימה עם מצבה. בהשלמה זו, כאילו נגוז הפחד הגלוי מעיניה ובמקומו הופיעה הבעה שהיא בין נחישות לאטימות. גם את זאת ראה הרוצח: ראה ולא התרצה. בזעמו על היעלמות הפחד לו כה השתוקק קרא לה להתקרב, בקול שקט ועצור. משהתקרבה שלף את סכינו והחל משתולל- צרח, בעט, העיף ושבר חפצים מכל הבא ליד, בעוד יד אחת, זו האוחזת בסכין, נמצאת תמידית מעל ראשו, מונפת. מבועתת(בנקודה זו ראוי כי אציין שאף על פי שהפחד בהחלט חזר למבטה, רלוונטי זה כבר לא היה...), השתדלה להתקפל, מתפללת להיעלם, לימוג מהחדר הזה, מהחיים הללו... בקשתה האילמת עלתה יפה, ובתוך דקות אכן נימוגה מחייה...הסכין חתכה וביתרה ללא הבחנה. היא נאנקה מכאב, לופתת את ליבה שותת הדם(מיותר להסביר כי במקרה הזה, המושג "ליבה שותת הדם" הוא פשוטו כמשמעו, הלא כן?). הוא מצידו נרגע, יצא את החדר- משאיר אותה שם, למות לבדה, באיטיות שכפה עליה. מסביבה פזורים היו החפצים ושברי החפצים שניפץ. בשניה האחרונה לפני שעצמה את עיניה בפעם האחרונה, ראתה בזווית עינה את הכלי ובו האוצר הגדול שלשמו שווה היה להסתכן כך. ................................... כלבו של הרוצח נכנס לחדר, רחרח את הכלי, הוציא מתוכו את פרוסת הלחם הדקה ואכלה בתיאבון.