ושיננת לבניך - תרומה
פרשת תרומה חכמת האיזון
תהליך גאולת ישראל ממצרים וההליכה במדבר, מפגישים אותנו עם אירועים קוטביים המשפיעים רבות על מצב הרוח הכללי בעם. יום אחד נוגעים בשמיים – קריעת ים-סוף מעמד הר-סיני, ולמחרת מתבוססים עד צוואר בחול הטובעני המדברי. כמאמר המשוררת: "כי אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל".
ביטוי למצב רוח הפכפך זה מופיע בגמרא (סוטה ל"ו-ל"ז) בדמות מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, בדבר חציית בני-ישראל את ים-סוף. לדעת ר"מ עמדו השבטים והתנצחו ביניהם מי יכנס ראשון למים, אחוזי שרעפי קדש כל אחד חפץ להיות "נחשון בן עמינדב". ר"י לעומתו טוען בתוקף "לא כך היה המעשה" אלא להיפך, אחוזי בהלה ופחד החלו מתווכחים, "זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים."
הדברים הללו מעוררים בנו את השאלה, הנוגעת גם לחיים שלנו: כיצד מתמודדים עם מציאות כל-כך מורכבת?
בספר יחזקאל (א' י"ד) נאמר: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק"
חכמת הקבלה פיתחה את הנושא והסבירה:
רצוא: הינו ביטוי לשאיפה ולרצון שלנו לגעת בשמיים להתקרב אל א-להים, ולקבל ממנו יתברך שפע רוחני ללא גבול ומידה. זוהי מגמת הנשמה שבקרבנו לשאת אותנו אל-על לשאוף מלוא ריאותינו אוויר פסגות.
שוב: הינו ביטוי לחזרה אל קרקע המציאות, להפסיק לרחף בין חזון לדמיון נשגבים, ולחיות את החיים כאן כפי שהם בדיוק. זוהי פעולת הגוף המושך אותנו כל העת כלפי מטה ולוחש על אוזננו "עם אידיאלים לא הולכים למכולת".
ישנן מספר דוגמאות ל"רצוא" שעבר על גדותיו ושיבש אורחות חיים. המפורסם שבהם סיפורם של נדב ואביהוא, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". (ויקרא טז,א) משמע שמיתתם הייתה מתוך כלות-הנפש בהרגשת קרבת ה', פעולת ה"רצוא" במלוא עוצמתה, כפי שמסביר כאן הפרשן "אור-החיים". סיפור נוסף מוכר לא פחות, "ארבעה נכנסו לפרדס... אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום. רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום."(תוספתא, חגיגה ב,ב).
דוגמאות ל"שוב" ישנן למכביר, "הריקוד סביב עגל הזהב" "קברות התאווה" "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" ועוד ועוד...
"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם"(משלי כט,יח) לימדנו החכם באדם, ואכן בכדי לחיות חיים מלאים ושלמים יש לנקוט ב"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז,יח). לכלכל את הנשמה והגוף כאחד.
מהו תפקידם של ה"רצוא" ו"שוב"?
ה"רצוא" ו"שוב" מזכירים לנו את קצב פעימות הלב, בחיבור למוניטור אדם חי יוצר קו עולה ויורד, העלייה והירידה הבלתי פוסקים יוצרים את כוח החיים וקצבם. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד,טז) בכדי לנוע קדימה בחיים אנו זקוקים לתנודתיות הזו, בלעדיה אין חיים על פני האדמה. "ויהי ערב ויהי בקר" "שאיפה ונשיפה" "עמל ומנוחה" כך נוצר עם ישראל במדבר, כך הם חיי האדם באשר הוא.
אך איך מוצאים את שביל הזהב?
תורה ומצוותיה בכלל, משכן ומקדש בפרט, מקרבים אותנו אל האיזון הרצוי בחיינו. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות, כה).
התרומה – נעשית מתוך לב מלא המייה אל חיים של טהרה וקודש, התרומה מרימה את הנותן לגובהי מרומים. אך התורה ממשיכה לכוון את הנדבן לאן לנתב כוחות יפים אלו – לעשייה ממשית של מקדש הנטוע כאן בארץ. השאיפה לקדושה ולרוח א-להים נכנסת למסגרת וגבולות מאד ברורים. למעשה כל מערכת המצוות נועדה להנחותנו במסלול הנושא עיניו לשמיים ופועל כאן בארץ.
ויהי רצון שנמשיך תמיד לשיר את ששרנו בבני-עקיבא: "קדש חייך בתורה, וטהרם בעבודה"
פרשת תרומה חכמת האיזון
תהליך גאולת ישראל ממצרים וההליכה במדבר, מפגישים אותנו עם אירועים קוטביים המשפיעים רבות על מצב הרוח הכללי בעם. יום אחד נוגעים בשמיים – קריעת ים-סוף מעמד הר-סיני, ולמחרת מתבוססים עד צוואר בחול הטובעני המדברי. כמאמר המשוררת: "כי אין לי רגע דל או סקנדל או פסטיבל".
ביטוי למצב רוח הפכפך זה מופיע בגמרא (סוטה ל"ו-ל"ז) בדמות מחלוקת בין רבי מאיר לרבי יהודה, בדבר חציית בני-ישראל את ים-סוף. לדעת ר"מ עמדו השבטים והתנצחו ביניהם מי יכנס ראשון למים, אחוזי שרעפי קדש כל אחד חפץ להיות "נחשון בן עמינדב". ר"י לעומתו טוען בתוקף "לא כך היה המעשה" אלא להיפך, אחוזי בהלה ופחד החלו מתווכחים, "זה אומר אין אני יורד תחילה לים, וזה אומר אין אני יורד תחילה לים."
הדברים הללו מעוררים בנו את השאלה, הנוגעת גם לחיים שלנו: כיצד מתמודדים עם מציאות כל-כך מורכבת?
בספר יחזקאל (א' י"ד) נאמר: "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק"
חכמת הקבלה פיתחה את הנושא והסבירה:
רצוא: הינו ביטוי לשאיפה ולרצון שלנו לגעת בשמיים להתקרב אל א-להים, ולקבל ממנו יתברך שפע רוחני ללא גבול ומידה. זוהי מגמת הנשמה שבקרבנו לשאת אותנו אל-על לשאוף מלוא ריאותינו אוויר פסגות.
שוב: הינו ביטוי לחזרה אל קרקע המציאות, להפסיק לרחף בין חזון לדמיון נשגבים, ולחיות את החיים כאן כפי שהם בדיוק. זוהי פעולת הגוף המושך אותנו כל העת כלפי מטה ולוחש על אוזננו "עם אידיאלים לא הולכים למכולת".
ישנן מספר דוגמאות ל"רצוא" שעבר על גדותיו ושיבש אורחות חיים. המפורסם שבהם סיפורם של נדב ואביהוא, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ". (ויקרא טז,א) משמע שמיתתם הייתה מתוך כלות-הנפש בהרגשת קרבת ה', פעולת ה"רצוא" במלוא עוצמתה, כפי שמסביר כאן הפרשן "אור-החיים". סיפור נוסף מוכר לא פחות, "ארבעה נכנסו לפרדס... אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ וקיצץ בנטיעות, ואחד עלה בשלום וירד בשלום. רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום."(תוספתא, חגיגה ב,ב).
דוגמאות ל"שוב" ישנן למכביר, "הריקוד סביב עגל הזהב" "קברות התאווה" "ניתנה ראש ונשובה מצריימה" ועוד ועוד...
"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם"(משלי כט,יח) לימדנו החכם באדם, ואכן בכדי לחיות חיים מלאים ושלמים יש לנקוט ב"טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ" (קהלת ז,יח). לכלכל את הנשמה והגוף כאחד.
מהו תפקידם של ה"רצוא" ו"שוב"?
ה"רצוא" ו"שוב" מזכירים לנו את קצב פעימות הלב, בחיבור למוניטור אדם חי יוצר קו עולה ויורד, העלייה והירידה הבלתי פוסקים יוצרים את כוח החיים וקצבם. "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד,טז) בכדי לנוע קדימה בחיים אנו זקוקים לתנודתיות הזו, בלעדיה אין חיים על פני האדמה. "ויהי ערב ויהי בקר" "שאיפה ונשיפה" "עמל ומנוחה" כך נוצר עם ישראל במדבר, כך הם חיי האדם באשר הוא.
אך איך מוצאים את שביל הזהב?
תורה ומצוותיה בכלל, משכן ומקדש בפרט, מקרבים אותנו אל האיזון הרצוי בחיינו. "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי... וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות, כה).
התרומה – נעשית מתוך לב מלא המייה אל חיים של טהרה וקודש, התרומה מרימה את הנותן לגובהי מרומים. אך התורה ממשיכה לכוון את הנדבן לאן לנתב כוחות יפים אלו – לעשייה ממשית של מקדש הנטוע כאן בארץ. השאיפה לקדושה ולרוח א-להים נכנסת למסגרת וגבולות מאד ברורים. למעשה כל מערכת המצוות נועדה להנחותנו במסלול הנושא עיניו לשמיים ופועל כאן בארץ.
ויהי רצון שנמשיך תמיד לשיר את ששרנו בבני-עקיבא: "קדש חייך בתורה, וטהרם בעבודה"
