ושיננת לבניך
פרשת צו אש תמיד תבער
"וידבר ה', אל-משה לאמר. צו את-אהרן ואת-בניו לאמר, זאת תורת העלה: הוא העלה על מוקדה על-המזבח כל-הלילה, עד-הבקר, ואש המזבח, תוקד בו" (ויקרא ו,א).
רש"י מפרש את המילה "צו" כלשון זירוז, ומוסיף ש 'צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס'. ב'ארחות צדיקים' נכתב – "מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות" וחז"ל קובעים: "ביותר צריך הכתוב לזרז (את האדם) במקום שיש בו חסרון, כי כדי שהאדם יתגבר על הקושי הוא זקוק למידת הזריזות".
במדרש כתוב על ה'עולה' שהיא באה לכפר על הרהור הלב על תחושת מלאות עצמית-גאווה, וכל גאווה סופה חסרון כיס. אי אפשר לגאווה שתהיה מלבושו של אדם, ואם נכשל – יקריב את הקורבן בזריזות ויכפר על גאוותו. על הכהן להקריב את הקורבן באש הקודש ובהתלהבות, ואש המצווה תתקן את אש הגאווה.
ה'נועם אלימלך' רומז שעל האדם לעבוד את ה' בזריזות: "כי אם עובד בעצלות הרי הוא כחסר גוף, והגוף הוא כמו כיס ונרתיק לנשמה, לכן יש לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
"אש תמיד תוקד על-המזבח--לא תכבה" (ויקרא ו,ו) – המזבח נמצא בליבו של כל אדם, והאש – אש ההתלהבות, אותה אסור לכבות. יש להביא שני גזירי עצים ולהניח על אש המזבח. והעצים – העצות והמחשבות הטובות, שצריכות לדלוק תמיד – "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח), וככל שמזינים את האש היא מתגברת ועולה.
שלוש מערכות של עצים ואש היו על המזבח:
הראשונה: בלילה, בזמן הסתר פנים – "ואש המזבח תוקד בו".
השנייה: בשעות הבוקר המוקדמות – בזמן התעוררות והארה – "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר".
והשלישית: בשאר שעות היממה – "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה".
המזבח הוא הלב, האש – אש ההתלהבות, ואותה אסור לכבות.
הרב קוק ב'אורות הקודש' כותב: "את הצמאון הא-להי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא".
כיום, כשנראה בכח המדמה שלנו כאילו יש חילוק בין מגזרים שדוגלים בלימוד תורה לבין מגזרים שרוצים פחות בלימוד תורה, על כולנו מוטלת האחריות לשמור על אותה אש תמיד שבתוכנו – אש הקיום, האהבה והיצירה, אש התורה, אש קודש – להמשיך ולדלוק, ושלעולם לא תכבה. ותראו בשיר: להמשיך לצעוד / עופרה חזה
פרשת צו אש תמיד תבער
"וידבר ה', אל-משה לאמר. צו את-אהרן ואת-בניו לאמר, זאת תורת העלה: הוא העלה על מוקדה על-המזבח כל-הלילה, עד-הבקר, ואש המזבח, תוקד בו" (ויקרא ו,א).
רש"י מפרש את המילה "צו" כלשון זירוז, ומוסיף ש 'צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס'. ב'ארחות צדיקים' נכתב – "מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות" וחז"ל קובעים: "ביותר צריך הכתוב לזרז (את האדם) במקום שיש בו חסרון, כי כדי שהאדם יתגבר על הקושי הוא זקוק למידת הזריזות".
במדרש כתוב על ה'עולה' שהיא באה לכפר על הרהור הלב על תחושת מלאות עצמית-גאווה, וכל גאווה סופה חסרון כיס. אי אפשר לגאווה שתהיה מלבושו של אדם, ואם נכשל – יקריב את הקורבן בזריזות ויכפר על גאוותו. על הכהן להקריב את הקורבן באש הקודש ובהתלהבות, ואש המצווה תתקן את אש הגאווה.
ה'נועם אלימלך' רומז שעל האדם לעבוד את ה' בזריזות: "כי אם עובד בעצלות הרי הוא כחסר גוף, והגוף הוא כמו כיס ונרתיק לנשמה, לכן יש לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".
"אש תמיד תוקד על-המזבח--לא תכבה" (ויקרא ו,ו) – המזבח נמצא בליבו של כל אדם, והאש – אש ההתלהבות, אותה אסור לכבות. יש להביא שני גזירי עצים ולהניח על אש המזבח. והעצים – העצות והמחשבות הטובות, שצריכות לדלוק תמיד – "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג,יח), וככל שמזינים את האש היא מתגברת ועולה.
שלוש מערכות של עצים ואש היו על המזבח:
הראשונה: בלילה, בזמן הסתר פנים – "ואש המזבח תוקד בו".
השנייה: בשעות הבוקר המוקדמות – בזמן התעוררות והארה – "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה, וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר".
והשלישית: בשאר שעות היממה – "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה".
המזבח הוא הלב, האש – אש ההתלהבות, ואותה אסור לכבות.
הרב קוק ב'אורות הקודש' כותב: "את הצמאון הא-להי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא".
כיום, כשנראה בכח המדמה שלנו כאילו יש חילוק בין מגזרים שדוגלים בלימוד תורה לבין מגזרים שרוצים פחות בלימוד תורה, על כולנו מוטלת האחריות לשמור על אותה אש תמיד שבתוכנו – אש הקיום, האהבה והיצירה, אש התורה, אש קודש – להמשיך ולדלוק, ושלעולם לא תכבה. ותראו בשיר: להמשיך לצעוד / עופרה חזה
