ושננת לבניך - בשלח

yoelnd

New member
ושננת לבניך - בשלח

פרשת בשלח שירת החומר והרוח
הציורים והסרטים שכל כך התלהבו מן האירוע הפנטסטי של נס קריעת ים סוף מילאו את ראשנו בדמיונות שונים ומשונים לגביו. אם נחזור לבסיס להתבונן מעט בפשט הפסוקים, נוכל, כמו תמיד, להתחדש בכמה הבנות...
וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם:... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם ... וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד:
העיון בפסוקים אלו מלמד אותנו כמה דברים. משה נטה את ידו, לא את מטהו (הבימאי ססיל דה מיל לא למד חומש...) על הים וה' הוליך רוח, והים נעשה חרבה (האגן שבו היו המים התייבש מהבוץ) והמים "התייבשו" והיו כחומה. ישראל נכנסו לאגן היבש ואחריהם רדפו המצרים. תמיד אני שואל את עצמי האם המצרים משוגעים? האם הם לא מפחדים מתופעה כזו מוזרה? אני הייתי עוצר את הסוס ובורח לאחור. מי אמר שהמים לא יפלו עלי כל רגע? אבל המים לא חישבו בכל רגע לחזור למקומם. הם לא היו כמו גל שמתנפל על איזה סכר בלתי נראה. התיאור הוא שעמדו "כמו נד" – דוממים כמו קיר. משה כאשר נאמר לו להחזיר את המים למקומם, מטה שוב את ידו – משמע ידו לא היתה מורמת כל משך הזמן הזה (איפה ססיל דה מיל?) על מנת "לעצור את המים" באיזו תנועה מיסטית. הוא היטה ידו קודם על מנת לבקוע את הים ולבסוף שוב על מנת להחזיר אותו, אולי כמו תנועות של מנצח על תזמורת שמניף ידו פעם ופעם?
נס זה ושאר הנסים של פרשת בשלח עומדים כנגד נסי המכות על מצרים של פרשיות וארא ובא. בשתי מערכות הנסים אנחנו למדים על גדלותו של הקב"ה על כך שהוא שולט בכל, ה' אחד הוא הא-להים. אך בעשרת המכות הקב"ה מתגלה בשלטון חיצוני בתמונה לא הרמונית שבה הקב"ה מביא ארבה שולח ברד מסלק את האור – מכניע את הטבע. בקריעת ים סוף - שם שנתנו חז"ל לאירוע, בתנ"ך כמעט לעולם הוא נקרא "בקיעת הים" התמונה היא הרמונית, הטבע נענה לקב"ה, אין צורך להשליט את הרצון הא-להי על הטבע הוא יכול להישמע לו, העולם החומרי והעולם הגשמי מתאימים זה לזה. אם העם של ה' צריך לעבור בים הרי שהוא יפתח בפניו, יש לקב"ה עץ שיכול להמתיק את המים. המן אינו יורד בשבת – השבת איננה רק אוסף חיובים ואיסורים על האדם, היא תופעת טבע שידועה גם בשמים...
והמשמעות המוסרית ברורה מאד: אינך חייב להיות כל הזמן קרוע במאבק בין הרצונות החומריים שלך לבין הרוחניות הקדושה המצוות. אפשר לחיות בהרמוניה, לנגן את החומר על פי הרוח על פי הקדושה על פי התורה והמצוות (ח"ו לא ההיפך). כשיש מנגינה כזו אפשר לפצוח בשירה.
 

מיקי*

New member
קריאת השבוע - פרשת בשלח


אחחח איזה כיף לחזור מחדש לפרשת בר המצווה שלי... לא יאמן שעברו כ"כ הרבה שנים מאז


מה בין "העם" ל"בני ישראל"?

פרשתינו מהווה את המשך יציאתם של ישראל ממצרים, בדרך אל היעד הסופי בבניין ביהמ"ק בירושלים. כחלק ממסעם של ישראל במדבר, בדרכם אל ארץ ישראל, עתידים ישראל להגיע להר סיני, שם יקבלו את התורה בקולות וברקים. אולם האם הכרחי היה הדבר להיות כן? האם מסעם של ישראל היה חייב לעבור דרך הר סיני או שמא היו יכולים להגיע ישירות לארץ ישראל בלא קבלת התורה בסיני?

אנו כה רגילים למה שהתרחש במציאות במסעותיהם של ישראל ביציאתם ממצרים, שהשאלה נראית לנו מופרכת ותמוהה. ולא רק זאת, אלא שואלים אנו את עצמינו מה פשרה של שאלה זו, שהרי מה זה משנה אם התשובה תהיה כזו או אחרת?!

לכן מפתיע הדבר שכאשר קוראים אנו את הפסוקים הראשונים של פרשתינו, מגלים אנו שהתכנית האלקית היתה לכתחילה אחרת לחלוטין. ישראל היו אמורים לצאת ממצרים ומשם מהלך שלושת ימים להיכנס לארץ ישראל ולקבל בה את התורה בירושלים, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים". שהרי אם מתבוננים אנו בפס' המתארים את יציאת ישראל ממצרים וסיבת אי הליכתם ישירות אל עבר הארץ, אין אנו מוצאים שום זכר לכך שצריכים לעבור דרך מדבר והר סיני על מנת לקבל שם את התורה. להיפך, הסיבה שנותנת התורה בתחילת הפרשה לכך שאין ישראל הולכים ישירות לארץ ישראל, היא "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". כלומר, ישנו חשש שהעם יתן ראש וישוב למצרים בהתקלו בבעיות שעלולות להופיע בהגיעם ישירות לארץ ישראל (ראוי לציין שאין המקרא אומר שהמטרה היא למנוע מלחמה. מלחמה בדרך תהיה בכל מקרה וכבר בסוף הפרשה כידוע. אבל המטרה היא למנוע את האפשרות של "ושבו מצרימה").

בכדי להבין נכוחה את השינוי הזה בתכנית האלקית, עלינו ראשית להבהיר שני מושגים שלמרות שבקריאה שטחית אנו רגילים שלא לעשות הבחנה ביניהם, הרי שכאשר מדייקים בדברים, אין ברירה כי אם להיווכח שיש הבדל מהותי ביניהם.

התורה בתחילת הפרשה אומרת לנו כי: "חמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כלומר בני ישראל עלו מצויידים בכלי זין מוכנים למלחמה אם תידרש, לעומ"ז אומרת לנו התורה כי הסיבה ש"לא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים" היא "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". ואם כן עולה השאלה מאליה: לשם מה עלו מצויידים בכלי מלחמה אם ברגע שיתקלו בה הרי יסובו על עקביהם ויברחו?!

מחוייבים אנו א"כ לומר כי המילים 'בני ישראל' אינם שם נרדף ל-'העם'. המדובר בשני ציבורים שונים שתגובת כל אחד מהם היא אחרת במצבים שונים לאורך הזמן. כך גם ניתקל בשוני זה ביניהם כאשר יגיעו בהמשך הפרשה לשפת ים סוף, כאשר המצרים סוגרים עליהם מאחור. בני ישראל יגיבו ב"ויצעקו בני ישראל אל ד'" כלומר נשאו תפלה להקב"ה שיצילם מיד פרעה. לעומתם העם הגיב ביאוש נורא כפי שעולה מתגובת משה "ויאמר משה אל העם אל תיראו התייצבו וראו את ישועת ד' אשר יעשה לכם היום", אם כן פסוק התלונה המופיע לפני תגובתו של משה "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים", מהווה את תגובת העם למצב המשברי. שאם לא כן, קשה הדיסוננס שבין צעקתם להקב"ה להצלה מחד ותלונותיהם בפני משה מאידך. אא"כ אין המדובר באותם האנשים, ובני ישראל הגיבו בצורה אחת והעם בצורה שניה (והיו עוד כתות אחרות כידוע מדברי הירושלמי), ולכן ישנה תגובה כפולה מצד משה.

מכאן יכולים אנו למצא פתח להבנת עניין שינוי המסלול וחובת המעבר דרך הר סיני וקבלת התורה בו. אילו הדבר היה תלוי ב'בני ישראל' בלבד היו יוצאים ממצרים ומגיעים ישירות לא"י לירושלים לבנות את בית הבחירה. אולם בשל הימצאותו של העם, כלומר שילוב של הערב רב שהעלה משה ממצרים (כפי שיאמר הקב"ה למשה לאחר חטא העגל "לך רד כי שיחת עמך" - אותם שאתה העלת ממצרים על דעת עצמך) ואותו חלק מהעברים שבהתנהגותו טרם זכה להיקרא בשם 'בני ישראל', אותם קטני אמנה שאינם מוכנים עדיין להגעה לטרדות האומה בארצה עם המשברים וההתמודדויות הכרוכות בכך.

הרצון והכח להתמודד עם קשיים אלו נובע מהידיעה הברורה שלא משה הוציא אותנו ממצרים אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. והוא כבר הודיע למשה בסנה כי במידה והוא יצטרך לאות על "כי אנוכי שלחתך" בגלל שיחשבו שאתה פעלת את המעשה "בהוציאך את העם [דוקא] ממצרים" (וראה גם שם את שיזור הלשונות של 'בני ישראל' ו'העם'. וכמובן שיש הבדל בין 'העם' ו'עמי'). לכן ברור כי הסיבה "פן ינחם העם" היא פועל יוצא של המצב של "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים".

מכאן יכולים אנו ללמוד לימוד חשוב וגדול: אנו צריכים לראות מה התורה אומרת לנו בדברה עימנו ולא להשליך עליה את דעותינו. כי אז, יכולים אנו להתחיל לשמוע מה ד' מדבר אלינו ודורש מאיתנו ואז מתקיים בנו "ובני ישראל יוצאים ביד רמה".

שבת שלום
 

חוטהשני

New member
דברים לפרשת בשלח http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=2766540



במסגרת הפינה - דבר תורה לפרשת השבוע.

פרשת בשלח (שבת שירה)

כמה מילים על הפרשה מהויקיפדיה.

פרשת בשלח היא פרשת השבוע הרביעית בספר שמות. פרקים י"ג- י"ז.
את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט.
מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה", בקהילות שונות קיימים לגביה מנהגים מיוחדים כמו קריאת שירת הים בקריאת התורה, אמירת פסוקי דזמרא במנגינה מיוחדת ופיזור אוכל לציפורים.
השירה גם כתובה בספר התורה באופן מיוחד, הנקרא בלשון חז"ל "אריח על גבי לבנה", עם רווח אחד או שנים בכל שורה.

נושאי הפרשה:

קריעת ים סוף - בני ישראל יוצאים ממצרים לכיוון מדבר סיני. פרעה וצבאו רודפים אחריהם ומתקרבים אליהם סמוך לים סוף. בני ישראל המבוהלים צועקים אל משה שיציל אותם. ה' עונה לעם, באמצעות משה, תשובה חד משמעית: "דבר אל בני ישראל וייסעו". משה נוטה את ידו והים נבקע ובני ישראל עוברים בו. כשצבא מצרים נכנס אל הים ובני ישראל יוצאים ממנו, המים שבים למקומם והמצרים טובעים בים.

לאחר המעבר בים, שרים משה ובני ישראל את שירת הים, שיר הלל המפרט את הישועה שעשה ה', את כוחו, את המורא שנפל על העמים מסביב ואת התקווה להגיע לארץ ישראל. גם הנשים שרות בהנהגת מרים הנביאה.

מן ומים - בני ישראל נוסעים לאילים ומשם למדבר סיני. כשנגמר האוכל שהביאו עמם ממצרים הם מתלוננים למשה, ואז מוריד ה' את המן מן השמים. בעקבות כך מקבלים בני ישראל גם את הציווי הראשון על שמירת השבת, שבה לא ירד המן. אחר כך נוסעים בני ישראל לרפידים, שם מתלוננים העם על מחסור במים. משה מכה בסלע, בהוראת ה' ומן הסלע יוצאים מים לשתייה.

מלחמת עמלק - עמלק בא ופותח במלחמה עם בני ישראל. יהושע בן נון מוביל את בני ישראל לניצחון על עמלק, ומשה עומד על הגבעה עם מטה האלוקים ומסייע בהנפת ידו לניצחון. לאחר המלחמה מורה ה' למשה לכתוב לזיכרון שיש לו מלחמה נצחית בעמלק, ומשה בונה מזבח.



ולדבר התורה:

גם השבוע אני ממשיכה במתכונת של הקשר בין ההפטרה שקוראים לאחר קריאת התורה לפרשה עצמה.


למנהג כל העדות מפטירים בשירת דבורה שבספר שופטים.

אני מביאה את דברים של ד"ר יהושע מנחם רוזנברג מאתר משרד החינוך

פרשת השבוע מתארת את היציאה ממצרים, תיאור המראה כי השגחת ה' על עמו הייתה השגחה גלויה, הקב"ה בכבודו ובעצמו (הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף) ירד להציל את בני ישראל מיד מצרים. בים סוף הושלמה היציאה ממצרים
שיאה של הפרשה הוא: שירת הים, שירת משה ובני ישראל ושירת מרים והנשים.

רק אחרי שנחתם סופית פרק השעבוד ומהלך השחרור ממצרים, כאשר רואה העם את מצרים מת על שפת הים, התפנו לומר שירה, שירה מרוממת הטבועה בחותם: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".
עיקרה של השירה תהילה לה' על נסי ים סוף, לאחר מכן מתוארים תוצאותיו של המאורע, כשהשיא הוא כיבוש הארץ, הקמת בית המקדש והמלכת ה'.


הגאולה לא הייתה מעשה שמים בלבד. על בני ישראל היה לפעול. בלא הבעת נכונות, בלא עשייה אין גאולה. לא די בתפילה וצעקה. בני ישראל עומדים לכודים בין המצרים לבין הים. התפילה אינה מספיקה. עליהם לנסוע אל הים עוד לפני התרחשות הנס. יחד עם זה: למרות שכלי נשק בידם: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" ולמרות עדיפותם המספרית, לא נלחמו בני ישראל במצרים, והם צועקים בייאושם: "המבלי אין קברים במצרים לקחנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?"...
עם עבדים שאינו יכול להלחם באדוניו לשעבר צריך להבטחה: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. הישועה באה רק בדרך נס.


בהפטרה אנו קוראים את שירת דבורה. כמו בפרשה נשקפה לעם סכנת כליה בידי אויב ששאף להשמידו ורק עזרתו של הקב"ה היא שהביאה לתשועה
התיאורים דומים. על פרעה נאמר: “ויאסר את רכבו... וירדפו מצרים אחריהם וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו... " ובהפטרה מסופר: "ויזעק סיסרא את כל רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת כל העם אשר אתו מחרושת הגויים אל נחל קישון".
אך בעוד שביציאת מצרים ה' נלחם במצרים והעם מחרישים, נמצאו בדור דבורה וברק מתנדבים בעם, שיצאו להילחם באויב.
ההפטרה מספרת על שילוב בין המאמץ האנושי לבין תשועה ניסית. גם במלחמה שמנהלים בני האדם, הקב"ה הוא המושיע: "ותאמר דבורה אל ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את סיסרא בידך, הלא ה' יצא לפניך". בפרשה נאמר: "ויהם את מחנה מצרים ויסר את אופן מרכבותיו וינהגהו בכבדות" ובהפטרה מסופר:"ויהם ה' את סיסרא ואת כל הרכב ואת כל המחנה לפי חרב לפני ברק".
על מצרים נאמר: "לא נשאר בהם עד אחד" ועל סיסרא נאמר: "ויפול כל מחנה סיסרא לפי חרב לא נשאר עד אחד". הים כיסה את מצרים, נחל קישון גרף את סיסרא וחילו.
גם בשירות צדדים דומים. שירת הים מתארת את המלחמה במצרים, ואת תשועת ה'. בהמשכה מדובר על העתיד: על כיבוש הארץ, על ישיבה בה, ועל בניין בית המקדש. דבורה מזכירה בשירתה את העבר, את מעמד הר סיני. "ה' בצעדך משעיר בצעדך משדה אדום, ארץ רעשה גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים. הרים נזלו מפני ה', זה סיני, מפני ה' אלוהי ישראל." ובהמשך היא מתארת את צרת ישראל ואת הנצחון במלחמה עם סיסרא.

הנשים תופשות מקום נכבד, הן בפרשה והן בהפטרה. מיד בתום שירת משה ובני ישראל נאמר: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרון את התוף בידה, ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות.
אף גיבורות ההפטרה הן נשים. יעל שהרגה את סיסרא ודבורה הנביאה. דבורה היא השרה: "ותשר דבורה וברק בן אבינועם... עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר...” כפי שמרים שרה עם כל הנשים: "ותען להם מרים: שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים".



שתהיה לכולנו שבת שלום



זמני כניסת השבת:

ירושלים- 16:18. תל-אביב- 16:32. באר-שבע- 16:36. חיפה- 16:21



זמני יציאת השבת:

ירושלים- 17:34. תל-אביב- 17:35. באר-שבע- 17:37. חיפה- 17:33

רבינו תם- 18:11
 
למעלה